מאחר והתחזית הבטיחה חום ושמש, והתחזית לאחרונה דווקא די מדויקת, האמנתי לה והלכתי לצלול. 26 מעלות ושמש היו אולי באילת, אבל לא במישור החוף. המים היו קפואים מספיק כדי לצנן בירות, והיתה רוח.
אחרי הרעידות הראשוניות, כשכל הגוף כבר רטוב ומתחת לפני המים, הקור קבוע ולכן פחות מורגש. זה מאפשר להתמקד בצלילה עצמה ולא רק ברצון של הגוף לשרוד. מישור החוף, לטעמי, לא מספק יותר מדי הנאה ויזואלית לצוללים, במיוחד לא כאלו (כמוני) שהתחילו באילת הצבעונית. הים התיכון כולו לא מספק מגוון גדול של דגים וצבעים, אבל יש מדינות שלפחות שומרות על מה שיש להן, ולא מאפשרות לדייגים לזהם את הקרקעית בחכות, רשתות וקרסים, ולמטיילים להשליך אשפה באין מפריע. בארץ יש דייגים, ורואים את זה. למרות הלכלוך וחוסר האכפתיות, יש משהו מרשים בעובדה שהטבע ממשיך להתקיים. נכון, יש מיני דברים חלודים על הקרקעית, אבל גדלים עליהם אלמוגים שורות שורות, והם מתנועעים להם בקצב הגלים, יודעים שהם יהיו פה גם אחרי שהמזהמים יהיו אפר ואבק. הדגים, למרות שהם ניצודים ללא רחמים, עדיין מסתובבים בלהקות גדולות ומרשימות, יוצרים טבעות מתחת למים, לא חוששים מצוללנים ולא מודעים למה שקורה כמה מטרים מעליהם. אז ראינו שתי להקות דגים גדולות, וחולות שקיבלו צורה של גלים בעצמם, שהיו כל כך עדינים, שדיכאתי את הרצון להושיט יד ולגעת, ואבנים ענקיות, שקועות במים, מכוסות אצות ואלמוגים קטנים, לא צבעוניים, אבל חיים.
לצערי, ראינו גם חוטי חכות מסובכים באותם אלמוגים, מזהמים את אותם חולות וסלעים, פחיות, בקבוקים ושאר מרעין בישין. המראות האלו עושים לי חשק לעשות צלילת ניקיון, אבל אולי ביום חם יותר. אני מדדתי 17 מעלות ברגעים החמים, ואני לא חושבת שאני בנויה לזה.
Kick the comfort 