אז העברתי לילה אחד על הספה, עם שאריות היין, בכיתי בערך ליטר וריחמתי על עצמי המון. הוא ניסה לשכנע אותי לחזור למיטה בלילה. שאלתי אותו למה ולמה הוא איתי. הוא לא נתן תשובה קונקרטית. סירבתי ונשארתי לישון על הספה. לא התכוונתי לישון, למען האמת. התכוונתי לייבב שם ולחזור למיטה מתישהו מאוחר יותר, אבל אחרי שסירבתי לבוא, הוא הביא עוד שמיכות שיכסו אותי, והחום אפשר לי להירדם. כן, בכיתי למרות הכדורים.
בבוקר החזרתי את השמיכות,וכשהוא הושיט לי יד שאלתי אותו שוב למה הוא איתי. הוא ענה שכי אני אדם טוב, ותמימה. אלו שני הדברים שהוא דווקא טוען כנגדי ביום יום. שאני מנסה לתקן את העולם וחושבת שאני אצליח, ובגלל זה אני צמחונית, ממחזרת ותורמת דם בקביעות. מעניין. חזרתי למיטה וישנתי עוד, לא שזה עזר למראה העיניים שלי, אבל השתפר. בצהריים הלכנו לשוק. נחמד בשוק ביחד.
מאוחר יותר, כשחשבתי על זה, התגובה שלי נראתה לי מאוד מוגזמת. מאוד. יותר גרוע מזה, זו היתה רגרסיה מטורפת משנים של טיפול פסיכולוגי, שקיוויתי שיעזרו לי למנוע בדיוק את המצבים האלו. זה לא ירח דבש שלנו, וזו אפילו לא חופשה שתכננו ביחד. יצא שהוא טס לכנס, והחלטנו שאצטרף. אין שום סיבה שהחבר שלו לא יבוא גם, ואולי גם כדאי להכיר עוד חברים שלו מעברו הרחוק. בסופו של דבר, הבחור לא מגיע בכלל. קצת חבל, במובן מסוים, אבל אני חושבת שנהנה גם ככה. אנחנו מצטרפים לזוג אחר לטיול של יום. אנחנו לא ממש מכירים אותם, אבל יש לנו מכר משותף, שסיפר שאף הם בטיול, והם לא גרים בארץ והם בודדים למדי וישמחו לפגוש אנשים זרים למחצה ולא זרים לגמרי. אשתדל להיות ידידותית.
הכדורים. ההשפעה שלהם מתגברת, אבל לצערי אני חשה גם את תופעות הלוואי, בעיקר את זו של היעדר החשק המיני. הוא נורא מפותח אצלי בדרך כלל, למרות הגלולות, אבל בשבועיים האחרונים הוא בירידה. לפני כמה ימים הוא ממש התחיל למזמז אותי, מסכן שלי. בדרך כלל אני יוזמת, או מחכה להבעת רצון קלה מצידו. זה שהגענו למצב שבו הוא נוגע בי והגוף שלי לא נדלק מיידית, זו חתיכת נורה אדומה. אני מקווה שההשפעה הזו תעבור מהר. אני מעדיפה את עצמי יותר אנושית.
עוד כמה שעות מסתלקים מפה לנמל התעופה. ביקשתי מהשכן שיאכיל את החתולה ויאסוף דואר, ביקשתי דחייה בכל הקורסים שיש בהם שיעורים, ביקשתי סליחה מכל השותפים שאני נוטשת, והודעתי בעבודה, לא בהכרח בסדר הזה. יש כרטיסים מודפסים, יש ביטוח בריאות ויש מזוודה ארוזה למחצה. כולי תקווה שלא אקפא, שאמצא בגדים שווים ושיהיה לנו כיף, לאו דווקא בסדר זה. כאות לבגרות, הסכמתי שלא נשב ביחד על מנת שהוא יוכל לקחת מושב שיש בו הרבה מקום לרגליים. לפעמים זה חסרון להיות גבוה, מסתבר. באופן אישי, הגובה שלי נוח לי כל עוד יקירי בסביבה כשאני צריכה משהו גבוה.
לפני שעה בערך התקשרה ידידה שלו והציעה לו ללכת לסאונה. לא יודעת למה זה הרגיז אותי. שיהיה לו בכיף. הוא לא פוגש את החברים האלו יותר מדי, אם בכלל, ולי יש שקט לכתוב בלוג ואולי לסיים לארוז ולעשות עוד קצת שיעורים.
בינתיים אין התקדמות בנושא המשרות. עשיתי ראיון, היה מוצלח, אבל אופסי, נגמרו המשרות הפתוחות. הם שומרים את השם שלי בתור רעיון טוב כשיהיו עוד הצעות, אבל לכי תדעי, לכל הרוחות. אז יש לי שני ראיונות לאחר שאשוב ארצה, במקומות אחרים. אין הרבה אנשים שאני אצטער לא לעבוד איתם אם אכן אקבל עבודה, אבל יש קצת וזה חבל. סביר להניח שאלו קשרים שינותקו, ואני מקווה שיהיו אנשים ברמה כזו גם במקום חדש (אם יהיה טפו טפו טפו).
בנושא דור ההמשך יש התקדמות דווקא. לא שלי אישית, אבל יש לי חברה אחת שילדה את התינוק הכי חמוד שנראה ביקום עד כה. הוא שמח וטוב לב ולא חושש מהמון אנשים זרים שכולם רוצים לחבק ולנשק ולהעריץ אותו. כמו כן, יש עוד זוג בהריון, בקרוב תהיה לי גם תחליף אחיינית. הא לאחים שלי, שמסרבים להתרבות. אולי זה לא המקום, אבל אציין שלרוב אני לא חובבת ילדים, ויותר מזה, הם לא סובלים אותי ורובם בוכים כשהם רואים אותי. משמח אותי שהילדון הזה לא בוכה, ומשמח אותי שהוא לא מעצבן אותי. לראות תמונות חדשות שלו לאחר יום של לימודים ושיעורי בית, זה ממש מחייה את הנפש. מעניין מתי לי יהיה כזה.
Kick the comfort 