Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for נובמבר, 2009

אז העברתי לילה אחד על הספה, עם שאריות היין, בכיתי בערך ליטר וריחמתי על עצמי המון. הוא ניסה לשכנע אותי לחזור למיטה בלילה. שאלתי אותו למה ולמה הוא איתי. הוא לא נתן תשובה קונקרטית. סירבתי ונשארתי לישון על הספה. לא התכוונתי לישון, למען האמת. התכוונתי לייבב שם ולחזור למיטה מתישהו מאוחר יותר, אבל אחרי שסירבתי לבוא, הוא הביא עוד שמיכות שיכסו אותי, והחום אפשר לי להירדם. כן, בכיתי למרות הכדורים.

בבוקר החזרתי את השמיכות,וכשהוא הושיט לי יד שאלתי אותו שוב למה הוא איתי. הוא ענה שכי אני אדם טוב, ותמימה. אלו שני הדברים שהוא דווקא טוען כנגדי ביום יום. שאני מנסה לתקן את העולם וחושבת שאני אצליח, ובגלל זה אני צמחונית, ממחזרת ותורמת דם בקביעות. מעניין. חזרתי למיטה וישנתי עוד, לא שזה עזר למראה העיניים שלי, אבל השתפר. בצהריים הלכנו לשוק. נחמד בשוק ביחד.

מאוחר יותר, כשחשבתי על זה, התגובה שלי נראתה לי מאוד מוגזמת. מאוד. יותר גרוע מזה, זו היתה רגרסיה מטורפת משנים של טיפול פסיכולוגי, שקיוויתי שיעזרו לי למנוע בדיוק את המצבים האלו. זה לא ירח דבש שלנו, וזו אפילו לא חופשה שתכננו ביחד. יצא שהוא טס לכנס, והחלטנו שאצטרף. אין שום סיבה שהחבר שלו לא יבוא גם, ואולי גם כדאי להכיר עוד חברים שלו מעברו הרחוק. בסופו של דבר, הבחור לא מגיע בכלל. קצת חבל, במובן מסוים, אבל אני חושבת שנהנה גם ככה. אנחנו מצטרפים לזוג אחר לטיול של יום. אנחנו לא ממש מכירים אותם, אבל יש לנו מכר משותף, שסיפר שאף הם בטיול, והם לא גרים בארץ והם בודדים למדי וישמחו לפגוש אנשים זרים למחצה ולא זרים לגמרי. אשתדל להיות ידידותית.

הכדורים. ההשפעה שלהם מתגברת, אבל לצערי אני חשה גם את תופעות הלוואי, בעיקר את זו של היעדר החשק המיני. הוא נורא מפותח אצלי בדרך כלל, למרות הגלולות, אבל בשבועיים האחרונים הוא בירידה. לפני כמה ימים הוא ממש התחיל למזמז אותי, מסכן שלי. בדרך כלל אני יוזמת, או מחכה להבעת רצון קלה מצידו. זה שהגענו למצב שבו הוא נוגע בי והגוף שלי לא נדלק מיידית, זו חתיכת נורה אדומה. אני מקווה שההשפעה הזו תעבור מהר. אני מעדיפה את עצמי יותר אנושית.
עוד כמה שעות מסתלקים מפה לנמל התעופה. ביקשתי מהשכן שיאכיל את החתולה ויאסוף דואר, ביקשתי דחייה בכל הקורסים שיש בהם שיעורים, ביקשתי סליחה מכל השותפים שאני נוטשת, והודעתי בעבודה, לא בהכרח בסדר הזה. יש כרטיסים מודפסים, יש ביטוח בריאות ויש מזוודה ארוזה למחצה. כולי תקווה שלא אקפא, שאמצא בגדים שווים ושיהיה לנו כיף, לאו דווקא בסדר זה. כאות לבגרות, הסכמתי שלא נשב ביחד על מנת שהוא יוכל לקחת מושב שיש בו הרבה מקום לרגליים. לפעמים זה חסרון להיות גבוה, מסתבר. באופן אישי, הגובה שלי נוח לי כל עוד יקירי בסביבה כשאני צריכה משהו גבוה.

לפני שעה בערך התקשרה ידידה שלו והציעה לו ללכת לסאונה. לא יודעת למה זה הרגיז אותי. שיהיה לו בכיף. הוא לא פוגש את החברים האלו יותר מדי, אם בכלל, ולי יש שקט לכתוב בלוג ואולי לסיים לארוז ולעשות עוד קצת שיעורים.

בינתיים אין התקדמות בנושא המשרות. עשיתי ראיון, היה מוצלח, אבל אופסי, נגמרו המשרות הפתוחות. הם שומרים את השם שלי בתור רעיון טוב כשיהיו עוד הצעות, אבל לכי תדעי, לכל הרוחות. אז יש לי שני ראיונות לאחר שאשוב ארצה, במקומות אחרים. אין הרבה אנשים שאני אצטער לא לעבוד איתם אם אכן אקבל עבודה, אבל יש קצת וזה חבל. סביר להניח שאלו קשרים שינותקו, ואני מקווה שיהיו אנשים ברמה כזו גם  במקום חדש (אם יהיה טפו טפו טפו).

בנושא דור ההמשך יש התקדמות דווקא. לא שלי אישית, אבל יש לי חברה אחת שילדה את התינוק הכי חמוד שנראה ביקום עד כה. הוא שמח וטוב לב ולא חושש מהמון אנשים זרים שכולם רוצים לחבק ולנשק ולהעריץ אותו. כמו כן, יש עוד זוג בהריון, בקרוב תהיה לי גם תחליף אחיינית. הא לאחים שלי, שמסרבים להתרבות. אולי זה לא המקום, אבל אציין שלרוב אני לא חובבת ילדים, ויותר מזה, הם לא סובלים אותי ורובם בוכים כשהם רואים אותי. משמח אותי שהילדון הזה לא בוכה, ומשמח אותי שהוא לא מעצבן אותי. לראות תמונות חדשות שלו לאחר יום של לימודים ושיעורי בית, זה ממש מחייה את הנפש. מעניין מתי לי יהיה כזה.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

אני אחשוב על זה

לבטל את כרטיס הטיסה שלי לא עולה יותר מדי כסף. עולה בהרבה פגיעה בהערכה העצמית ובגאווה שלי, אבל מילא. אז אמרתי לו את זה היום. הוא אמר שהוא רוצה שאבוא.

כאשר חזרתי הביתה, דיברתי איתו, בעודו מול המחשב. לא, הוא לא מוכן לסובב את הכיסא כך שיתבונן בי כשאנחנו מדברים. למה אתה רוצה שאני אבוא, אם אתה חושב שאני לא לטובתך? אני אחשוב על זה, והסתובב שוב למחשב. לפני שקלטתי את מה שהוא אמר, קלטתי שוב את הפניית הגב אליי, אמרתי משהו על זה, ואז זה הכה בי. אני אחשוב על זה. זה פחות או יותר התשובה האידיאלית, אם למשל מישהו רוצה לגרום לי להרגיש כמו זבל, כמו המיץ של הזבל, כמו משהו שהמיץ של הזבל נגעל ממנו, מיותרת, לא רצויה, לבד. והנה שוב ההרגשה הזו, שאני יודעת שהכדורים מונעים ממני לייבב. שמעתי אותו מתהלך הרגע. הוא רק הלך לכבות את האור בכניסה, לא להתנצל. הוא לא אוהב להתנצל, ואני בכל מקרה לא שווה את הטרחה, כנראה. אולי הוא חשב שיהיה יותר נוח אם אני אהיה שם, כי זה יותר זול מלהזמין נערת ליווי, והגיע למסקנה שזה לא שווה את זה? אולי. אולי הוא כמו אחד החברים הקודמים שלי, שפחד ממחויבות וברגע שהקשר שלנו התייצב ורבנו פחות, שבר את הכלים? אולי הוא גם אדיוט, שחושב שאם הוא ימשיך להתנהג כמו ילד קטן הוא יוכל להישאר כזה?

כנראה שזה ביי ביי כרטיס טיסה. לכי תסבירי את זה לכל האנשים שישאלו למה אני לא נוסעת.

אפשר בכלל להישאר ביחד אחרי דבר כזה?

Read Full Post »

חרא

אני לא זוכרת אם כתבתי את זה כבר, אבל אנחנו טסים לחו"ל עוד שבוע בערך, באמצע הסמסטר והכל. היום, בארוחת ערב, יקירי ציין כבדרך אגב, שחבר שלו, שחי כמה שעות טיסה משם, יבוא לשם כדי להיפגש איתו. לא, הוא לא יודע לכמה זמן הוא בא. לא אהבתי לשמוע את זה.

אני לא חושבת שזה הוגן לקבוע למישהו באופן טוטאלי את התכניות שלו לחופשה, וככה אני מרגישה. אם האדם הזה בא רק כדי לפגוש אותו, זה יהיה מאוד לא מנומס מצידנו לומר שסליחה, אבל אנחנו רוצים להיות קצת שנינו לבד, ואם הוא מוכן להעסיק את עצמו, נכון? אנחנו שם בסה"כ קצת פחות משבוע. זה לא שיש לנו חודש לטייל איפשהו. יקירי אפילו לא שאל אותי מה דעתי בנושא. אני אשמח לפגוש חברים נוספים שלו, אבל כמו שלא הייתי רוצה שאחד מהם יגור איתנו בבית, ואני לא מתביישת בזה, אני לא מתביישת לומר שמבחינתי, לבלות באופן כפוי חופשה עם גלגל שלישי, או יותר סביר שבתור גלגל שלישי, זה בזבוז כסף.

ההתנגדות שלי פתחה ריב גדול. מבחינתו, כל הזמן אנחנו עושים מה שאני רוצה, וגם הוא רוצה לעשות מה שהוא רוצה. מעניין, לא זכור לי שביקשתי ממנו לשרוץ מול המחשב ימים שלמים, או שביקשתי כמות גדולה של שיעורי בית, כדי למלא את הזמן הפנוי. איך שהוא רואה את זה, אני רוצה שנהיה כל הזמן רק שנינו ביחד, ושהוא ישטוף ירקות לסלט. הוא מתעלם מזה שאני מכינה את הסלט באופן קבוע. זו לא ממש עבודה כנראה. לשטוף את הירקות, זו מטלה שצריך לציין שוב ושוב. המשרתת לא מוכנה לעשות את העבודה שלה לבד. הוא הזכיר גם את זה שקראתי לו לשאול אותו משהו, כשסידרתי את הכביסה. אז לעשות כביסה ולסדר אותה זה שום דבר, אבל להזיז את התחת מהמחשב, זו כבר ממש עבדות וכדאי שמישהו ידווח לאמנסטי.

הוא חושב שאני לא לטובתו, או לפחות אמר ככה. לזה באמת אין לי איך להגיב. כשאני באה באמצע הלילה אחרי לימודים והוא חולה, במקום לישון אני מביאה לו מד חום וכדורים ושואלת אם הוא רוצה תה. כשאני הולכת לסופר, אני שואלת מה הוא רוצה. אני מציעה שנזמין אלינו את המשפחה שלו וחברים שלו, שנלך אליהם. כשהטיסה שלו לבקר חבר (בלעדיי) היתה בסכנת ביטול, באמת שהייתי עצובה, כי ידעתי שהוא רוצה לפגוש אותו. בזמן שהוא היה בחו"ל, עבדתי שעות בבית, כדי שיראה יותר טוב כשהוא חוזר. כשאנחנו הולכים ללימודים ביחד, אני שואלת אותו אם לקחת אוכל גם בשבילו. נמאס לי מהרשימה הזו, בעצם. לשמוע מהאדם הכי יקר לי, שהוא חושב שאני לא לטובתו, זה אחד הדברים המעליבים שאני יכולה לחשוב עליהם.

אז מחר בבוקר אני אתקשר ואברר כמה יעלה לי לבטל את הכרטיס ברגע האחרון. נראה לי שעדיף לספוג חלק מהעלות, במקום את העלות כולה וגם להיות גלגל שלישי בשבילו ובשביל החבר שלו. יש לי סחרחורת קלה, ואפילו לא שתיתי. נראה לי שהגיע הזמן לתקן את זה.

עריכה:

בקבוק היין בשני שליש הדרך, והסחרחורת דווקא נחלשה. קודם הוא נכנס לחדר וחיבק אותי. לא חיבקתי בחזרה. הוא לא אמר כלום, חיבק עוד קצת ויצא. אולי זו אשמתי שנתתי לו לסיים ריבים ככה, ללא מילים. הוא יודע להשתמש בהן בצורה די טובה כשהוא רוצה. אני לא רוצה שזה ייגמר ככה. לא אחרי מה שהוא אמר. או שהוא לא התכוון לזה, ואז שיגיד, או שהתכוון לזה, ואז, נו. בכל אופן, מהשפעות הטיפול התרופתי: אני לא בוכה. במקום, פניתי למוזיקה. כמה זמן לא ניגנתי, בחיי.

Read Full Post »

לפעמים אני מקבלת את התחושה שממש מעודדים אונס במדינה שלנו, או לפחות ממש משתדלים להפוך את האונס לחוויה לאנס וסיוט לקורבן.
הכל מתחיל במשטרה. בעוד שהם ממש נלהבים לתפוס על מהירות מופרזת (ואוו, 130 בכביש החוף? זה הרבה יותר מסוכן מההוא שחותך בלי לאותת וצופר כמו משוגע, או מהאנס), השוטרים לא ממש מזדרזים לענות למוקד החירום, שלא לדבר על להגיע לזירה. אישית, הזמנתי פעם ניידת כשהיתה קטטה המונית, הניידת הגיעה וחבורת ערסים הבריחו אותה. לאחר מכן המשטרה לא הסכימה לשלוח עוד ניידת. כנראה שאם חלילה יתקפו אותי, גם אם איכשהו תהיה לי גישה לסלולרי, אני אבודה, ומוטב שאתקשר ליקירי. אמנם הוא רק אחד, אבל אכפת לו ופחדן עלוב הוא לא. הבעיה היא, שלא לכל אחת יש את הפריווילגיה הזו.

מה שיותר מטריד אותי הוא השלב הבא בטיפול באותם נגעים בחברה – מסיבה שאינה ברורה לי, מערכת המשפט בארץ מסרבת למלא את תפקידה כהלכה. נשים בצד את העובדה שאני תומכת בשרלוק הולמס, ומאמינה שאדם הוא אשם עד שתוכח חפותו, ואת העובדה שאני מעדיפה 9 חפים מפשע בפנים מאשר אחד אשם בחוץ, גם מנקודת מבט סטנדרטית מערכת המשפט שלנו מבזה את עצמה ואותנו כחברה. להלן מספר דוגמאות דוחות:
5 שנות מאסר לאדם שתקף מינית נערה. תוך 5 שנים (מינוס שנה וקצת על התנהגות טובה) היא עדיין תהיה נערה, עדיין בטראומה, והחולירע יהיה חופשי להקים משפחה עם מסכנה אחרת, או במקרה היותר סביר, לחפש קורבן אחר או את מי שבגללה הוא בילה בכלא זמן קצר באופן מגוחך.
10 שנות מאסר בגין 13 עבירות פדופיליות, ותקיפה נוספת בתום השחרור. הניחוש שלי – לא יקבל יותר מ-5 שנים נוספות בפנים, יצא ויאנוס שוב. אולי הפעם הקורבן יהיה ילד של מישהו מפורסם, ואז הפדופיל יקבל את מה שמגיע לו. לאחר חיפוש קצר, דוד גוגל הציע לי את הפנינה הבאה, פדופיל ששוחרר מהכלא ותקף שוב קיבל 5 שנות מאסר, והעונש הזה נחשב לחמור. העונש הזה צריך להיחשב לסיבה לפטר שופט בבושת פנים, לא לחמור! אין עונש חמור על עבירות מין, והעונש הסטנדרטי צריך לכלול סירוס. מישהו שלא שלט בעצמו פעם אחת לא צריך לקבל הזדמנות נוספת על חשבוני.

9 שנות מאסר לסוכן דוגמניות שאנס נערות. נערות, אפילו לא נשים, שכל מה שהן רצו זה להתפרסם (שאיפה נלוזה, אבל יותר נלוז לנצל אותה). 9 שנים, 6 עם התנהגות טובה. מישהו חושב שתוך 6 שנים הן ילמדו לבטוח בגברים? ישנו טוב בלילה? יהיו במערכת יחסים משמעותית? אני לא חושבת, אבל היי, אם השופטים לא חושבים, מי אני שאנסה את כוחי?

והדובדבן בקצפת – 250 שעות שירות לציבור, לצעיר שאנס את בת דודתו. בת 14. בהסדר הטיעון (שזה, ילדים, שם קוד ל”בואו נקל עליו, מסכן” ) אמנם נאמר “בעל את” ולא “אנס”, אבל מאחר והיא ילדה בת 14, מכבסת המילים הזו לא מקובלת עליי. השופטת ניסתה לנקות את המצפון שלה ב”הם קווקזים, זה מקובל”, אבל זה כמו לנסות לנקות מנוע של אוטו עם טישו – מטופש ולא עובד. ממש בא לי להכניס פה איזו בדיחה גזענית קטנה, אבל אוותר, ורק אומר, שהעובדה שהילדה נולדה למשפחה מסוימת, לא הופכת את גופה להפקר. יודעים מה, אין אף סיבה בעולם שתהפוך את גופה להפקר. גם אם היא בוגרת והולכת ברחוב ערומה.

כאילו העונשים האלו לא מספיק גרועים, רק לאחרונה עבר חוק דרומי בכנסת, בשעה טובה ובאיחור רב. ההתנגדויות לחוק מרתיחות את דמי. אדם שנכנס לביתי לא מוזמן, הרי שהוא בא לאנוס אותי ואז לשדוד ולהרוג אותי. אולי לא, אבל זה בדיוק המקום לא לתת לזרים להינות מהספק. מאחר וכך, לגיטימי לחלוטין שאעשה כל שביכולתי כדי להרוג את האדם הזה. לא לגיטימי לומר שזה בסדר שמישהו בא "רק לשדוד" ולכן נורא ואיום אם יורים בו והוא מתפגר. אני חושבת שהזכות היסודית שלי לרכוש, במקרה המסוים הזה, חשובה יותר מזכותו היסודית של מישהו אחר לחיים. במקרה של אונס אפשרי, על אחת כמה וכמה.
השלב הבא הוא המאסר עצמו, אם בכלל מגיעים לכדי כך. קודם כל, קיצור של שליש לפושעי מין לא מקובל עליי. הם לא התנהגו טוב, אחרת הם לא היו בכלא, נכון? בניגוד לשודדי בנק, הם פוגעים בבני אדם באופן החמור ביותר – פגיעה בריבונות האישית, ולכן לא צריכה להיות מחילה ולא צריך להיות קיצור. גם מעבר לשחרור המוקדם המביש, בכלא יש חופשות, נכון? מה אנסים עושים בחופשות? נכון! הם אונסים שוב! למה, אני שואלת, מגיעה להם חופשה? חופשה זה משהו שמגיע לאדם שעובד, משלם מיסים, ומבלה את זמנו החופשי בפעילות שלא פוגעת באף אחד אחר, לא לאנסים (ואגב, גם לא לילדים במינון הנוכחי, אבל זה פוסט נפרד).

Read Full Post »

יש קצת אוויר

לפני אי אילו חודשים התחשק לי לשמוע את "אומרים ישנה ארץ". בחיפושיי בצינורית, נתקלתי בביצוע של אסתר שמיר, שאמנם הסאונד שלו לא מהמשובחים, אבל הביצוע משובח בהחלט. פה המקום לציין שגם מוזיקה ישראלית היא תחום שאני בורה בו למדי, אז לא הכרתי את אסתר שמיר קודם. עכשיו אני מכירה קצת יותר, ובחיי, פעם היתה פה ממש מוזיקה טובה, טרם היות ה"מוזיקה" המזרחית פופולרית (ובשם הקיפוח הלא קיים, מקפחים את האוזן שלי ומשמיעים אותה הרבה יותר מדי), ולא רק המזרחית. גם שאר שירים במשקל נוצה ורמת עניין של גרגר אבק. כמובן, יוצאי דופן יש תמיד. עמיר בניון הוציא שירים טובים (והביצוע שלו ושל פוליקר ל"דברים שרציתי לומר" הוא פשוט פנטסטי), וגם היום אפשר למצוא את העוגיות ואת רם אוריון ואלקטרה, אפילו שכל השירים שלהם ביחד לא הושמעו אותו מספר פעמים כמו "תפוחים ותמרים" המשמים והמיותר.

אז אסתר שמיר, כן?

ולגבי מוזיקה ישראלית, אסב את תשומת לבכם לבלוג "זה מסתובב" פה בצד שמאל. האיש המצוין הזה מאגד שם המון מוזיקה ישראלית ישנה מעולה.

כבר 5 ימים בטיפול,  אני חושבת שאני מרגישה הבדל. זה מייסר אותי במידה מסוימת. למרות שאני לא מצדיקה את הסטיגמות שיש כיום לגבי טיפול מהסוג הזה, אני לא רוצה אותו ב-100%. העובדה שאני מרגישה טוב בימים האחרונים כנראה לא קשורה, כי לוקח בערך שבוע להשפעה. זה גורם לי לחשוב שאולי לא הייתי צריכה את הטיפול. אולי אם הייתי מחכה עוד קצת, דברים היו מסתדרים לבד.

Read Full Post »

ומאחר וכך, הגיע תורי לשוב ולקחת נוגדי דכאון, ולא מהסוג שעושה ריח רע מהפה או מהווה סיבה למעצר. מהסוג שמהווה סיבה לסטיגמות ואפליות. יומיים שלמים, ושום דבר. אני לא מצפה, כמובן. צריך שבוע או שניים כדי להרגיש משהו, אבל החרפה בדכאון דווקא יש. "רע לי על הנשמה", רק מילולית.בגרון ובבית החזה שלי רובץ גוש אמורפי כבד.
השבוע יקירי בא איתי לפסיכולוגית. זה התחיל מהצעה שלה בפגישה הקודמת, לאחר שאמרתי שהוא לא בעד הטיפול. היא אמרה שהיא יכולה להסביר לו וכולי. לא חשבתי אפילו להציע לו, בהכירי את הנפש הפועלת, אבל בסוף השבוע, כשהוא אמר שהוא לא מבין למה צריך טיפול תרופתי, אמרתי שהיא הציעה וכו', ושאלתי אם הוא רוצה. הוא אמר שכן. אז מתברר שהוא לא ממש רצה אלא יותר הסכים, ולאחר מכן יותר נגרר כנגד רצונו, אבל הוא בא. הוא לא הרגיש שאני בדכאון, מסתבר. טוב, מאחר ואני כבר לא מפגינה סימנים פיזיים, ואני שקרנית טובה, וזה יחסית בהתחלה, אולי אפשר להבין, אבל אני חושבת שאפשר היה להרגיש במהות הריבים האחרונים שלנו. היא ביקשה ממנו לתאר אותי. הוא אמר שאני חיה באשליה, כמו ילדה קטנה שרוצה לתקן את העולם. "ו?", היא שאלה. ופחות או יותר זהו. "אז למה אתה איתה?". הוא שתק קצת, ובסוף התבדח שלא השארתי לו ברירה. היא שאלה אותי אם זה לא מעליב אותי. אולי קצת, אבל אז זה לא נראה לי מוזר. אני מכירה אותו, הוא איש סגור מטבעו. עצם העובדה שהוא אמר שם יותר ממשפט אחד ברצף – במפגש ראשון – היא הישג. ואולי בכל זאת זה גם קצת מעליב? אפילו לא "היא מצחיקה" או "היא נראית טוב" אחד קטן. אני אתנחם בזה שזה לא אופייני לו לומר באף סיטואציה. זה לא שהוא לא מעביר את המסרים האלו, אבל מילים פרופר זה מגרש המשחקים שלי, לא שלו.

הדבר היחיד הטוב שיצא מזה היתה ההבנה שלי, שאנחנו חיים בשני עולמות שונים כשאנחנו רבים. הוא מבחינתו התעצבן, וזהו. מבחינתי, הוא התעצבן, הבין שנמאס לו ממני ואין לו כוח יותר, והוא תיכף אורז והולך. אז לא. באמת שזה הפתיע אותי.
היום היה מחורבן למדי בעבודה. לא יכלתי ללכת לישון כל עוד הכאבים היו ברמות בהן הם היו, אז ישנתי משהו כמו 4 שעות, אם נעגל בנדיבות למעלה. הלכתי למרפאה הקרובה למקום מגוריי, והתחננתי שיסכימו לעשות בדיקה לפני שהרופא מגיע, למה בינינו, האבחנות שלי הרבה יותר מדויקות מהמכשיר. אז עשו, ברור שצדקתי. עכשיו לחכות לרופא. היו שני פנסיונרים, שסירבו לתת לרופא אפילו לשקול לקבל מישהי בלי תור לפניהם, כזו עם עבודה וכאבים (אפילו לשבת ישר לא יכלתי, מרוב כאב). הזמן שלהם, שזה בערך הדבר היחיד שיש להם, היה להם חשוב יותר מאשר לעשות מעשה קטן אחד טוב, ולתת לי לקבל את הכדורים שלי קצת קודם. זה לא הפריע לאחד מהם להידחף בבית המרקחת מאוחר יותר, אבל הפנסיונרית שהוא עקף היתה ממש חביבה אליו, ואמרה לו שאין לה שום בעיה. יש אנשים שיודעים שאם יש להם המון המון זמן, אפשר לוותר על נתח פעוט ממנו לטובת מישהו אחר, אם הוא מבקש. אני התחננתי. חוץ מלבכות, עשיתי בערך הכל. הייתי תשושה וכאב לי, ורציתי להגיע לעבודה כדי לצאת ממנה בשעה סבירה ולעוף למיטה מוקדם. לא. הזמן שלהם יקר להם. אז הגעתי יותר מאוחר לעבודה, כי אצל הרופא רוב הפנסיונרים לוקחים את הזמן, ודאבתי בכיסאי. מתישהו התחיל לכאוב לי הראש, מה שהוביל למצב שלקחתי בערך 4 כדורים שונים באותו יום, וזה בלי לספור גלולות ו-ויטמינים. פשוט נורא. אני מפתחת מנהגים של פנסיונרים. כדי לסיים טוב את היום הזה, בדרך לאוטו גיליתי שיש לי איזה חור בנעל, וגרבי נרטבה. אני צריכה לקנות נעליים.

אם המצב הזה, של מחלות בזו אחר זו, לא ייפסק, לא תהיה לי ברירה אלא להתחיל לברר מה לכל הרוחות קורה איתי.

Read Full Post »

אז בעודי מחכה שהסדורל יתחיל לעשות את העבודה שלו ואני אוכל לישון, קראתי קצת מהכתבות שהתפרסמו לאחר פתרון רצח אושרנקו. את הזעזוע הביעו מספיק טוקבקיסטים, ולא הופתעתי מתגובות כמו "פושע רוסי" ושאר התייחסויות למוצא. יותר הופתעתי לראות שמישהו בטמקא חשב שכדאי להעלות על הדפוס הוירטואלי את דבריו של רב העיר רעננה, יצחק פרץ – רצח אושרנקו-בגלל עליית הגויים. הוא מתפייט שם בסגנון האהוב על הנמנים עם הציבור החרדי – כמה נורא שעלו לארץ אנשים שאינם יהודים טהורים, וחלקם אפילו לא התגיירו. הם משרתים בצבא, נכון, עובדים ומשלמים מיסים, אבל הרבה יותר כיף להתייחס פעם בכמה חודשים לפשעים מכיוונם.

הרב ה(לא)מכובד טוען, שלולא היו עולים הגויים ארצה, לא היו מגיעות ארצה "נורמות הפשיעה". אז קודם כל זה שטויות. העבריינים שאני שומעת עליהם בחדשות הם בעיקר כאלו ש, נו, מהעדה שלו. אבל זה בצד, מה לגבי נורמות הלימוד? הרב ודאי לא פוקד מוסדות להשכלה גבוהה, אבל רוסים מהווים אחוז מאוד גדול מהסטודנטים, לפחות בסביבתי, ולמרבה הבושה, הם באים עם ידע הרבה יותר נרחב מזה של מקביליהם הישראלים, ועם יותר רצון להעמיק ולהרחיב, גם אם אין דרישה כזו שקשורה לציון.

ממה שאני מכירה, ויצא לי להכיר קצת, ענפי הפיסיותרפיה והסיעוד, ללא העליה הרוסית, היו קורסים (או לחילופין, במקום 40% ערבים, הם היו 90%, לא שזה רע, אבל אני לא יודעת אם היו מספיק אנשים לאייש את כל המשרות). ישראלים לא הולכים ללמוד מקצועות כאלו, שדורשים השקעה והם לא כסף קל. לא שאני לא בהייטק, אבל אני קורעת את התחת ולומדת, ואני גם קצת מוכשרת. לעומת זאת, לא חסרים אנשים שלא רוצים (יכולים) ללמוד, או לומדים "מנהל עסקים" או שאר תארים בגרוש, והולכים לחפש איפה לעשות מכה. זו לא עדות מספקת לנחישות לקיים את עצמך? אני מכירה כמה וכמה רוסים בגיל העמידה, עם תואר דוקטור, חלקם גם לרפואה, שכיום הם מנקים / שמשים בבניינים. חלקם גם מנקים רחובות, וברי (או ברות) המזל הן קופאיות, ולא בגלל שאין להן הכשרה אחרת. בגלל שאין עבודה שלא מכבדת את בעליה. האנשים האלו עובדים עד הפנסיה, כי הם יודעים שאין על מי לסמוך אחרת, והם לא פונים לצדקה.

כל זה בלי לדבר על היחס לתכנון המשפחה. בניגוד לכל מיני מגזרים בארץ, אני לא רואה משפחות רוסיות מרובות ילדים, וזה לא בגלל ששני ההורים מובטלים. לעומתם, לא חסרות משפחות בהן האב "לומד" והאם מטפלת בבית, ואת הילדים מגדלים המיסים שלי. זו נורמה ממש מחורבנת, ובניגוד ל"נורמות הפשיעה" היא גם אמיתית.

זה לא שהעלייה הזו והנמנים עליה מושלמים, חלילה. זה פשוט שהם תרמו המון למדינה הזו, ורצח אחד שמקושר אליהם אינו סיבה לדה לגיטימציה המגעילה הזו, ובטח שלא על בסיס דת.

Read Full Post »