Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for יוני, 2010

מחשבות

המצב היה דווקא בסדר לאחרונה, אבל היום בערב נרשמה ירידה תלולה.

זה התחיל בעדינות דווקא. ישבנו, יקירי ואני, עם מי שינחה את הטקס בחגיגת הנישואין שלנו. לרוב יקירי הוא אדם מופנם. אם לאחר היכרות של חודש הוא יוזם משפט מרצונו, מדובר בהישג. הערב הוא הרגיש דברן מהרגיל ודווקא התלוצץ, אבל עלינו, עליי. זה לא מאוד מפריע לי בדרך כלל, אבל למה רק צחוק? למה לא לומר משהו יפה? מילא.

נחתה עליי ההבנה שמסיבת רווקות לא תהיה לי. פשוט אין מי שיארגן, וארורה אהיה אם אעשה את זה בעצמי ואתחנן לנשים שתבאנה. אמרתי לו את זה בדרך הביתה, שזה עצוב לי. אז הוא שאל מה אני רוצה. אמרתי שיש הרבה דרכים לחגוג ואני לא נעולה על משהו אחד. הוא הסיק מזה שאני לא רוצה מסיבה, אלא שיציעו לי. נכון שהרבה פעמים העקרון הוא מה שחשוב לי, אבל לא בדבר כזה. לאחרונה כמעט כל החברות שלי סגורות בתוך עצמן ובחיים הפרטיים שלהן, כאילו העובדה שהן נשואות / עם ילד כולא אותן בקופסה שקופה כזו, שמחייבת שאת כל שעות הפנאי שלהן הן יבלו עם המשפחה, ואפילו לא ירימו טלפון. מהן אני לא מצפה לכלום. גם אלו שאינן נשואות לא שומרות על קשר כל כך. לאחותי יש תקופת מבחנים עד בערך שבוע לפני החתונה, מה שלא משאיר לה זמן, גם אם נניח והיא היתה מוכנה לעשות את המאמץ הארגוני של לדבר עם אנשים שהיא לא מכירה. אני מוזמנת למסיבת רווקות בשבוע הבא. אחת החברות שלה החליטה לארגן, פנתה לחתן וקיבלה רשימת שמות. אני לא חושבת שיש חברות שיעשו את זה בשבילי, וזה עצוב לי. אני מרגישה כאילו אני מתחתנת "מאוחר מדי" בשביל כולן – כולן נשואות ו/או בהריון, ונורא עסוקות עם החיים שלהן, כך שאפילו אם הן יבואו הן לא ירקדו ויסתלקו מוקדם.

אני יודעת שזה נשמע כמו משהו יחסית קטנוני לבכות עליו, יש לי עבודה ובית וכו', אבל אני מרגישה נורא נטושה לאחרונה. כל השיחות שלי עם חברות שלי, למעט אחת, הן ביוזמתי. כל המפגשים החברתיים שלי הם ביוזמתי. זה בסדר, בעקרון, אבל כמה אפשר לרדוף אחרי אנשים? כמה אפשר להתקשר ולהתקשר ולהעמיד פנים שזה בסדר מצידי שלא מתקשרים אליי בחזרה? אני מתחתנת פעם אחת בחיים, וממש הייתי רוצה שמי שקוראת לעצמה חברה שלי תכבד את זה ותעשה את המאמץ של לצאת מהקליפה שלה לכבוד זה. אני לא חושבת שזה הולך לקרות וזה מאוד עצוב לי.

מודעות פרסומת

Read Full Post »