Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for יוני, 2012

אתמול נתקלתי לצערי ברפש הבא. עקיבה לם, המתואר כ"בעל ראיה לעולם הגדול" בעמוד שלו, לא מבין את ההתרגשות סביב הסערה האחרונה של אנסטסיה מיכאלי.
אני לא אתייחס לדבריה של מיכאלי. גם כי הם לא ראויים להתייחסות, לדעתי, וגם כי התייחסו אליהם די והותר. אותי מטריד הטור של אותו "בעל ראיה לעולם הגדול".

מה הבעיה כאן, לפי טענתה של מיכאלי, אם נצרף את דבריה המתנצלים לאחר מכן? 'חיה ותן לחיות'. אם אדם בוחר באורח חיים כזה או אחר, זכותו המלאה. 'אבל למה לדחוף את זה בפנים?' היא שואלת. ושאלה זו, יש לומר, נשאלת בצדק.

מעניין שדווקא להיות הומו בפומבי מכונה אצל בעל הראיה לעולם הגדול (בהל"ה) "לדחוף את זה בפנים". אני יותר מרגישה שלהיות חרדי נדחף לי בפנים. הקהילה הגאה לא מנסה לכפות עליי מנהגים שלא מתאימים לי (שחייבו אותי להנשא בחו"ל) או למנוע ממני לנסוע בשבת. אבל החרדים הם טרף קל. בטור הרפש הזה מדובר על תכניות טלויזיה, סבבה. אני מרגישה שהאח הגדול נדחף לי לפרצוף. מעודי לא צפיתי בזה, ואני יודעת הרבה יותר מדי על התכנית. הם בפרסומות, באתרי החדשות ומקרינים את הערוץ הייעודי הזה במקומות ציבוריים שגם אני פוקדת. מה לגבי זכותי להמנע מהתכנית? אז זהו, שאני יכולה לא לצפות בה אם אני רוצה, אבל מאחר ואנשים אחרים מתעניינים בזה, זה יופיע באתרי אינטרנט, בטלויזיה ובמקומות ציבוריים אחרים. באסה לי, אבל צריך ללמוד לחיות עם זה.

דבריה של מיכאלי מראים דווקא על רצון עז לחנך כיאות את ילדיה. כשילד מקבל צורת חינוך מסויימת ואחידה – בבית הספר ובבית, ונתקל בתמונה שונה לחלוטין בטלוויזיה, הדבר יוצר בלבול עצום בתוכו ופוגע קשות בדרך בה התוו לו הוריו. וכאן נפגעת הזכות של אלו שלא רק שאינם הומוסקסואליים, אלא גם אינם תומכים באורח חיים שכזה. המחנה החשוך מואשם רבות בנסיונו לכפות את דעתו על הרבים, איך דווקא המחנה הנאור הוא זה שמתגלה ברוב צביעותו.

אני רוצה לחנך את ילדיי להאמין במדע, לא במשהו שאומרים להם שהוא נכון כי ככה. אני רוצה לחנך אותם שכל אהבה היא לגיטימית (עד כדי פדופיליה) ושאם מישהו מרגיש שהוא גבר בגוף אשה או להיפך, זה גם בסדר. מיכאלי ושותפיה למחנה החשוך מפריעים לי במתן החינוך הזה. אם זוג הומואים לא יכול ללכת יד ביד ברחוב מבלי לחשוש לחייו, זה מפריע לי במתן החינוך הזה. המחנה הנאור לא שולל את הלגיטימיות של להיות סטרייט ולא מונע מהמחנה החשוך ללמד את ילדיו שהעולם נוצר בשישה ימי עבודה. המחנה החשוך של בהל"ה ודומיו דווקא כן – הוא שולל (או משתדל מאוד לשלול) את זכותם של זוגות מהקהילה להופיע בציבור, את הופעתם בשיח הציבורי, ואת לימודי האבולוציה, לפחות מאלו שאתרע מזלם ללמוד במסגרת חשוכה.
יותר מזה, אני רוצה לחנך את ילדיי לדבר עברית נכונה, להיות אנשים טובים ומנומסים, והערוצים המסחריים מפריעים לי במתן החינוך הזה. העובדה שילדים רואים "האח הגדול" מפריעה לי בזה, כי הם ידברו על זה ליד הילדים שלי. העובדה שהאח הגדול ודומותיה מהללות ומייצרות סלב-אינסטנט מאנשים רדודים, גסים וצעקניים מפריעה לי פי אלף מונים יותר מאשר תכנית בה מרואיינת אם לילד הומו. הפתרון? לי אין טלויזיה בבית. מצד שני, מחבריי הטובים ביותר הם להט"בים והם פוקדים את ביתי. אני מציעה למי שנפגע מהטלויזיה להיפטר ממנה, זה מאוד פשוט.

כך למדו החרדים לעשות לאחר שנכוו מהנושא הזה בדיוק: כשמצעדי הגאווה אושרו לראשונה בירושלים המוני כרוזים והפגנות יצאו לרחובות, אלא שהילדים הקטנים שהתרגשו מהמולה רצו לשאול – על מה כל המהומה, מה זה משכב זכר? ואז קלטו החרדים – שככל שאתה מדבר על הנושא, ככה אתה הופך אותו למרכז השיח, ואם הכשרת את הדיבור הכשרת את המעשה.

רק אותי לימדו שאפשר להתעלם מדברים מסוימים? אם החרדים היו נותנים למצעד הירושלמי לעבור בשלווה, הוא לא היה נהפך למשהו עקרוני וחשוב עבור הקהילה ותומכיה. הילדים יכולים לשאול, אפשר לענות להם בקצרה ולא חייבים להפוך את משכב הזכר למרכז השיח. גם בקרב הקהילה הוא לא מרכז השיח. המצעד חשוב כי הוא בא לומר – יש כאן קהילה של אנשים שהזכויות הבסיסיות שלהם (להנשא, להביא ילדים לעולם, ללכת יד ביד ברחוב) נשללות מהם, וצריך לשנות את זה. צריך לשנות את זה שהופעתם בטלויזיה גורמת לח"כים מסוימים, גם אם לא בדיוק אנשי רוח דגולים, לצאת נגדם. צריך לשנות את זה שח"כים מנצלים את הבמה שניתנת להם על מנת לעשות דה לגיטימציה לציבור שלם.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

4 חודשים (פחות יום) עברו מאותו יום, שממנו אני לא זוכרת הרבה. אני זוכרת ירידת דופק עוברית, זירוז, ואז יש ערפל, שבמהלכו נשאלתי אם אני רוצה אפידורל וצרחתי שכן. אחרי זה יש עוד ערפל ואז המתנה רגועה ודחיפות.
ואז פתאום שמו אותך עליי. דבר קטן וחלקלק שחרבן עליי, ולא ממש ידעתי מה צריך לעשות איתו.
אני חושבת שלקח לי די הרבה זמן להבין מה עושים איתך ולהפסיק לפחד ממך, אבל עשיתי את זה.
והנה עכשיו את תינוקת חייכנית ומתוקה, מתהפכת, מפטפטת, יונקת בכיף (הדדי). את אהבת חיי.
תודה לך, קטנה שלי, שלימדת אותי על אהבה, על רוגע, על עצמי.
שלישנה שמח לך.

Read Full Post »