Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for נובמבר, 2010

בפוליגרף, על כמה שהוא שווה, הוא מצטייר כשקרן בעוד שהיא מצטיירת כדוברת אמת. עם זאת, מבקשים שלא לשפוט אותו בטרם עת, בעוד שאותה מותר לשפוט. את הפרטים שלה מותר לחשוף בניגוד לחוק ואותה מותר להשמיץ. כן, גם אני כותבת על דוקטור אורלי אינס, וגם אני מאמינה שהיא דוברת אמת.
אם יורשה לי, אני חושבת שעניין ההדלפות דורש חקירה. נראה לי, ויש לקחת בחשבון שאני אישה וכנראה סתם מגזימה, שאם יש למועמד למפכ"לות במשטרה "מקורבים", ואם יש הדלפות מהחקירה שמאפשרות לזהות את המתלוננת בניגוד לחוק, אולי יש מצב שהמקורבים האלו הם חלק מצוות החקירה, ואולי, ככה בקטנה, בין החקירה הזו לטיפול בבעל הנוכחי שהיכה את אשתו, שווה לחקור מי אמר מה למי ומתי, ולהעניש את האחראי להפקרות הזו.

ד"ר אינס עושה משהו שהמון המון נשים לא עושות – היא מתלוננת על הטרדה מינית. יתרה מזאת, הנאשם הוא דמות עם המון המון כוח במשטרה. קשה לי להאמין שד"ר אינס משקרת. למה קשה לי? לא כי אני אישה, אלא כי זו התאבדות לעשות כזה דבר. היא לא מתלוננת נגד השכן ממול, היא מתלוננת נגד האדם הכי לא נכון להתלונן נגדו על כל דבר, לפחות בארץ, פה מה שחשוב זה כמה אתה מקומבן ולא כמה אתה אדם טוב, ישר או מוכשר.

ברלב הוא בוודאי לא אדם טוב, וכולי תקווה שהוא לא יזכה להתמנות למפכ"ל, לח"כ או לכל תפקיד ציבורי שהוא. אדם שבוגד באשתו הוא לא אדם טוב. אדם ש-לכאורה!-תוקף מינית ו-לכאורה!-משתתף באורגיות ספק בהסכמה עם בחורה שדעתה אינה צלולה, זה לא אדם שאני רוצה שישא במשרה ציבורית. חושבים שאני צבועה? אני לכל היותר נאיבית. ברור לי שבחיי נישואין יש פיתויים, אבל אני בוחרת להאמין שנישאים למישהו כי אוהבים אותו, ורוצים להיות איתו, ומוכנים לוותר על כל הפיתויים בעולם בשביל זה, גם אם הם נמצאים בחדר שלך במלון ובהכרה מעורפלת לכאורה. אני לא רוצה כמפכ"ל המשטרה אדם שמוכן לוותר על קדושת הנישואין שלו בשביל בילוי מפוקפק כזה או אחר. אדם עם סולם ערכים כמו של ברלב לא צריך לעמוד בראש המשטרה. שוב, זו דעתי.

לצערי, ראיתי היום את ה"כתבה", אם אפשר לקרוא ככה לאוסף ההתבטאויות ההזויות האלו, של מתי גולן. אני חושבת שכדאי לסלק את התואר "עיתונאי" מהעמוד עליו בויקיפדיה, שכן זה מעליב עיתונאים רציניים, שעושים מלאכתם נאמנה. מלאכת העיתונאים, אם מר גולן שכח במרוצת חייו, היא להגן על הדמוקרטיה. חלק מההגנה הזו כולל שמירה על החוק, גם אם החוק לא מוצא חן בעיניי מר גולן. אני חושבת שלגולן יש בעיה עם מעמד האישה היום. פתאום יש לה פה ופתאום היא חושבת שמותר לה לומר "לא", כשהיא נמצאת עם דבר בחדר מלון. ארץ נהדרת במערכון ה-Angry birds ניסחו את זה מצוין – "מה קרה?!" – ממתי יש לאישה לא בתולה זכות לומר כזה דבר, כשהגבר כבר מחכה לזיון הזה? גולן תומך אף הוא בתיאורית הקונספירציה של אותן שלוש נשים נגד ברלב, תוך שהוא חוטא לשכל הישר של הקוראים:
– איך ייתכן שהפוליגרף מחזק את טענותיה של ד"ר אינס ומסבך את ברלב עוד יותר?
– קונספירציה? אז גם לי יש תיאוריה – אישה אחת, ששתקה ושתקה עד שהבינה שהמשך השתיקה ישים אדם מאוד לא ראוי במשרה מאוד נחשבת, התלוננה, סםגה את האש, ועודדה בדוגמה האישית המרהיבה שלה נשים נוספות ששתקו. אמנם אני לא עיתונאית, אבל גם מי שכותב משפטים דוגמת:

אשה בשנות ה-40 לחייה הולכת מרצונה, אולי מתשוקתה, לחדר מלון כדי לפגוש שם גבר – והיא טוענת שנאנסה?! שסוממה כדי לקיים יחסי מין? לפי הדיווחים מדובר כנראה בסמים קלים, לא שום דבר מעבר לכך. אז מה, דחפו לה בכוח את הסיגריה לפה?

הטרדה זו הטרדה זו הטרדה – כן, בהחלט – בתנאי שמדובר באמת בהטרדה. לכן צריך לבדוק היטב כל תלונה כזאת. השאלה אם מדובר בפרגית בתולית, או באשה מנוסה שכבר ראתה וחוותה הרבה – שאלה זו צריכה להיות אחד מיסודות עבירה כזאת. וגם הנסיבות חשובות לצורך העניין.

אשה שהולכת מרצונה לחדר מלון כדי לפגוש שם גבר שאינו בן-זוגה – יש להתייחס אל תלונתה אחרת מאשר לאשה שהדבר נפל עליה באופן בלתי צפוי.

לא נחשב בעיניי כעיתונאי.

אני מציעה למר גולן, כמו גם לכל המכפישים האחרים, לדמיין את הבת שלהם או את אחותם במצב הזה: לא נערה צעירה אלא אישה, אולי היא אפילו – רחמנא ליצלן – מעזה להיות בשנות ה-40 לחייה, שכבר ראתה אי אילו מערכות יחסים וגם כל מיני מקרים חד פעמיים כאלו ואחרים. דמיינו את הבת או האחות באים בבכי הביתה ומספרים שדמות בעלת כוח רב כפתה את עצמה או ניסתה לכפות את עצמה עליה. גם אז הייתם אומרים לה "מה קרה?!" ? יש לי התחושה שלא. זה תמיד אחרת כשזה קרוב לעצם.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

אני מנסה להחליט עד כמה בא לי למות עכשיו. בעקרון לא ממש בא לי. בא לי לקפל את עצמי וללכת לישון, אבל השכנים מולנו מתעקשים להיות סטיגמה רוסית ומחלוני הסגור אני שומעת את הטרנסים ואת ה"שיחה" שלהם. אז הלכתי ודפקתי בדלת, כן כן, בלי סכין ביד, והזכרתי לבחור הצעיר שהשעה 1 בלילה (זה היה לפני כמחצית השעה). הוא התנצל ואמר שהם יהיו בשקט. אז הוא שיקר ואני שוקלת אם ללכת שוב או להזמין משטרה, בפעם האני לא יודעת כמה.
אז התקשרתי למשטרה, כי פתאום הכתה בי המחשבה הבאה – אני כבר ביקשתי, זה לא עזר. נכון שהמשטרה לא תגיע / תפחד מהם / השוטרים יצטרפו לחינגה ויעשו עוד רעש, אבל אני כבר ביקשתי, ומה? גורנישט מיט גורנישט.
זו לא תהיה הפעם הראשונה שאני מזמינה משטרה לדירה הזו, וכנראה שלא האחרונה. בפעם הקודמת לקח לשוטרים כמה שעות להגיע, וזה היה כשהיתה מריבה אמיתית, עם הטחות של חפצים בקיר (קיר משותף איתי, מיינד יו), צעקות וצרחות של אישה. אני מניחה שעד 5 בבוקר תגיע איזו ניידת, ומתוכה יזדחל (או שלא) שוטר מנומנם, שלא יביא תועלת. אבל, זה יותר ממה שהבקשה שלי יכולה לעשות, ואולי אחרי כמה וכמה פעמים השוטרים יבינו שמקומם של הדיירים ההם (לפחות הבן, אני חושבת שהאשה בסדר) הוא לא בחברה הישראלית.
אני יודעת שזה דג קטן, אפילו לא, הבחור הזה הוא פלנקטון ביחס לאלפרונים, לערסי המועדונים, למפקירי הילדים ולמשתוללים בכבישים, אבל הפלנקטון הזה חולק איתי קיר, והחלונות שלנו פונים לאותו כיוון. אני רוצה שהוא ילך מפה, ואני רוצה שזה יהיה באזיקים, ושזה יהיה מלווה בקנס מיידי, כזה שלא דורש בית משפט, ושיחנק עם הקנס הזה, שלא ישאיר לו כסף לוודקה. לא רוצה את הטינופת הזו בדירה לידי, לא רוצה את ריח הסיגריות במדרגות, לא רוצה לראות חבורה של שיכורים יושבים במרפסת כשאני מגיעה הביתה.
נמאס לי שאין מי שיאכוף את החוקים המגנים עליי במדינה הזו. נמאס לי שחיי הפקר ושאיכות חיי הפקר, כי אני חננה לבנבנה ומשלמת מיסים, לכל הרוחות. כי אני לא בהמה בג'יפ גדול ומזהם שמעשנת באזורים משותפים ושעושה רעש באמצע הלילה. אני נורמטיבית, לא הערס הזה, ולא שני הערסים שנכנסו עם האוטו הגנוב בעמודי פלדה ונהרגו. אני נורמטיבית, לא הילדים מצפון ת"א שאנסו במשך שנים ילדה אחרת כי "היא הסכימה". נמאס לי מזילות המילה "נורמטיבי" ומזילות חיי ואיכותם.

хватит пиздеть, בני נעוות המרדות.

Read Full Post »

כמה טוב שיש בלוג. הפונקציונליות שלו בזמנים כמו עכשיו די דומה לזו של החתולה, קרי, אני צריכה לשפוך את מה שעובר עליי על מישהו, ואני צריכה שלא יבואו ויקטלו אותי, ושלא יגידו לי כמה שאני לא בסדר, ושלא יבקרו אותי. אני צריכה מקום בטוח. הבלוג לא עונה, אז יופי.
היום הבנתי שאני מתייחסת ככה גם ליקירי – כאל מקום בטוח. הבנתי את זה כשזה התפוצץ לי בפרצוף, כשהוא אמר לי שאני דווקא יכולה ללכת לחדר הכושר, אחרי שנתקעתי בעבודה שעה יותר מהצפוי והקרסול כואב עדיין. זה אולי נכון, אבל זה לא מה שאני צריכה כשעבר עליי יום מחורבן והתכניות שלי לצאת מוקדם (כלומר, אחרי יום של 9 שעות וקצת ולא 10-11) הלכו פייפן.
לא טוב בעבודה, הנה אני כותבת את זה. כשאני מסתכלת אחורה, אני לא כל כך מבינה למה לקחו אותי. אולי כי היה תקן שהיה תקף לשנה שעברה ואם לא היו לוקחים אותי, הוא היה אובד. אני מקבלת את התחושה שהבוס שלי שונא אותי ושחבריי לצוות לא ממש מחבבים אותי גם. אני אכתוב את הסיבות, ואז אוכל לקרוא את זה עוד כמה שנים ואולי לחשוב אחרת. מי שקורא פה יוכל להחליט עכשיו.
1. הוצאנו גרסה לבדיקה, לצוות אבטחת האיכות שלנו. זה היה כשהייתי בבית עם נקע. באחד הימים היתה בעיה ואחד העמיתים שלי עזר לבודקת לסדר את המערכת, כך שתוכל להיכנס. בתגובה, הבוס ענה לכולם ב"תודה לך על העזרה!". כשמקרה כזה חזר על עצמו, ואני עזרתי לה (מהבית, בימי המחלה שלי, בהם עבדתי די הרבה ועוד אפרט בהמשך), הוא ענה לכולם ב"מה היתה הבעיה?".
2. אותם ימי מחלה? אני הרגשתי מאוד לא בסדר איתם. כל החלקים שאני צריכה לעבודה עובדים פיקס, תכל'ס, אז למה להיות בבית? התשובה היא, כי קשה אחושרמוטה ללכת לשירותים על רגל אחת, שלא לדבר על לעמוד שם (שירותים ציבוריים, אסור לשבת, איכס). כי קשה אחושרמוטה לקחת מגש בחדר האוכל ולאזן אותו עם צלחות כשקופצים על רגל אחת. כי בלתי אפשרי להחזיק את הרגל מוגבהת בעבודה, וזה מה שעוזר לכאב. ביום שבו אבחנו את הנקע, נסעתי קודם כל לעבודה לקחת את הלפטופ ורק אז למיטה. אז עבדתי פה ושם, והיתה לי תחושה מאוד לא נעימה כשלא עבדתי. בכל זאת, שלב אבטחת איכות, צריך לפתור באגים, וזה לא שהבוס שלי הודיע שיעזבו אותי כי אני חולה. זה לקח 6 מתוך 10 ימי עבודה של שבועיים, וכשחזרתי קיבלתי סוג של נזיפה על איך התפקוד שלי הדרדר בשבועיים האחרונים. לא ידעתי כל כך מה לומר חוץ משאת מה שעשיתי עשיתי פחות או יותר בלי כסף ושזה לא ממש נחשב ימי עבודה. "כן, אבל אני מרגיש שהתפזרת". אני לא טוענת שאני מאוד בסדר, אבל אני כן טוענת שכשמישהו חולה צריך לומר לו שינוח ולא יעבוד, ואם הוא עובד אז לגמרי צריך למחוא לו כפיים או לפחות לשלוח איזה מייל קבוצתי שמציין כמה הוא בסדר. היא, לא הוא.
3. לעיתים יש אירועים ללא הסעות. במקרה כזה מתארגנים ומחפשים טרמפ. אז שאלתי שני עמיתים והם לא ידעו. ידעתי איך זה ייגמר (הם מסתדרים ולא ממש מעניין אותם שלי אין איך להגיע). זה בדיוק מה שקרה. "אה כן, אני והוא ועוד מישהו שלא מהצוות נוסעים עם מישהי, לכי תמותי".
4. לא מזמן היתה לנו ישיבה. אמרתי בדיחה, אדישות. עמיתי אומר בערך אותו דבר, והבוס מתפקע לו מצחוק.

אז לא ממש מתים עליי בעבודה, והבית אמור היה להיות המקום הבטוח שלי ופתאום הוא לא. אמרתי לעצמי שבמקום לתת לזה לגדול לריב, אני אסביר לו את זה במילים האלו. הוא הכחיש שהוא אמר את זה, אמר שהוא לא זוכר מה הוא אמר, והלך. אני הייתי באמצע משפט. אמרתי לו שאני מדברת אליו והתשובה היתה "אז?". "אז זה לא מספיק חשוב?", "לא". הוא כנראה ניחם על כך, כי לא מזמן הוא הביא לי כוס יין ונתן לי נשיקה על פדחתי (אני הייתי בטלפון), אבל זה לא משנה את זה שהוא דיבר אליי ככה. שאני לא בטוחה שהוא מעריך אותי כאדם. שאני מפחדת. זה יותר מפחיד אותי מהאפשרות הריאלית שיפטרו אותי עוד מעט מהעבודה (באמת ריאלית, הוזהרתי).
התחושה העזובה הזו קיבלה עוד כמה פושים קטנים – חברה שסיננה אותי כשהתקשרתי ולא טרחה לחזור אליי (למרות שכשבעלה נסע לחו"ל והשאיר אותה עם הילדה, השתדלתי לבוא לבקר ולעזור, אז זה היה בסדר לחזור לשיחות שלי), חברה אחרת שלא מוכנה לבוא לבקר אותי, כי היא בהריון ואם היא תיגע בספות שהחתולה נגעה בהן היא עשויה להידבק בטוקסופלסמוזיס (רפואית זה לא נכון), וחברים אחרים, שאפילו לא יודעים שיש לי נקע, כי הם כל כך שקועים בעצמם שהם לא מרימים טלפון אף פעם.
חרא, המצב חרא.

Read Full Post »

עכשיו סוף היום, בשעה טובה, ואחרי מנוחה קלה בבית אני מתחילה להרגיש יותר כמו אדם ופחות כמו תרנגולת מרוטת נוצות.
יש לי נטייה, במקרה ואני פוקחת עיניים מרצון, להניח מיידית שהשעון המעורר צלצל, שכיביתיו, ושאני באיחור כביר. אני מניחה שזה נובע מתקרית בתיכון בה לקחתי את השעון המעורר לישון עמי בפוך, והתעוררתי רק באחד הרעמים הקולניים שהיו לקראת אמצע היום, אבל רבאק, גם אם אגיע ב-9 לעבודה זה יהיה בסדר, וגם אם אפספס את הישיבה של 9 ואגיע ב-10 זה יהיה בסדר, אז לא באמת מדובר באיחור עם חשיבות. בקיצור, הנטייה הזו חיה ובועטת.
אז הלכתי לישון דווייה ועייפה, כנראה שטיול בקניון עם נקע'לה לא היה הרעיון הכי נבון, למרות שהוא כבר בן יותר משבועיים. הרגל עם הקרסול הנקוע כאבה מהמאמץ, והשנייה כאבה מנסיון לחפות עליה.
בשלב כלשהו פקחתי עיניים, הנחתי שהשעון כבוי וכו', והתכוננתי להתארגן. החשיכה גרמה לי להדליק את האור שליד המיטה, למרות שאינני עושה זאת באף בוקר. האור גרם ליקירי לקלל משהו ולהסתובב, וזה היה מה שנזקקתי לו כדי לחשוב על, הממ, לבדוק מה השעה. השעה היתה מעט אחרי חצות. חזרתי למיטתי מבוישת קמעה.
בשלב מאוחר יותר פקחתי את עיניי שוב. היה כבר אור והיה כבר רעש. היה אור מוקדם מדי בשביל רעש. הקשבתי לרעש. "אלוהים הוא כביר", בשפה אחרת. That language I don't understand, therefor it makes me angry (שלוש נקודות למי שמזהה). המואזין הקרוב למקום מגוריי, לא שידעתי שקיים אחד כזה, החליט להגביר ווליום לכבוד חג השקר כלשהו המאוד מאוד לא מעניין אותי, ולא מעניין את החברה בה אני עובדת, שקיבלה היום עובדת טרוטת עיניים. בכלל, אני חושבת שתפילות בדציבלים גבוהים בשעה מוקדמת, ולא משנה לאיזה אל או אלים, דינן להביא את המתפלל לגיהנום.
היה בלתי אפשרי לחזור לישון, אז רבצתי במיטה עד שהגיעה השעה לקום, קמתי וכו'.
התקשרתי למוקד העירוני לדווח על המפגע ונעניתי ב"הודענו למשטרה, הם אמרו שמותר להם". רוצה לומר, המשטרה מפחדת מהמוסלמים. נו, הם מפחדים מהערסים בקריות, למה אפשר לצפות. הם שלחו אותי ל"מוקד ערים" או שקר כלשהו דומה. איזה יופי, מסתבר שהבחורה, שאחראית על נושא מפגעי הרעש, לא טורחת להגיע לעבודה לפני 10. אולי בסביבה שלה היא דואגת שלא יערכו תפילות בווליום גבוה, כדי שהיא תוכל לישון? לצערי, בהיותי נערה עובדת, שכחתי מהשיחה הזו ולא התקשרתי לוודא שפקח רעש יבוא ב-6 בבוקר מחר, להשגיח שמתנהגים יפה שם במסגד.

זה גרם לי להיזכר – בעבר היו בכותרות אי אילו יישובים קהילתיים שלהם ועדת קבלה. ועדת קבלה כזו או אחרת דחתה בקשה של משפחה ערבית להתיישב ביישוב, ושמאלני בית ישראל התנפלו עליהם כאילו מדובר פה מי-ני-מום בשימוש בדם תינוקות מוסלמים להכנת מצות. בזמנו חשבתי לעצמי שאפשר להבין אותם. כשאתה גר בחורתחת צפון, בלי סופר במרחק של פחות ממחצית השעה נסיעה, במרחק של שעה לפחות ממקום העבודה, בלי בילויים, בלי תרבות, אתה רוצה לפחות את מה שמכונה "איכות חיים" (למרות שבלי כל הקודמים, אני לא לגמרי מסכימה עם המינוח) – שקט, שלווה, אווירה נעימה שכזו. מי ערב להם שתוך כמה משפחות מוסלמיות לא תעלה דרישה למסגד ביישוב ואז מה? לא לתת להם? למה לא, הם תושבים כמו כולם, למה בית כנסת כן? אז נכון שבבתי כנסת אין רעש בשעות לא שעות (אני גרה ליד אחד, אני יודעת), ונכון שכשיש שופרות רועשים אז יש יום חג ולא צריך לקום לעבודה, אבל למה לקפח? או אז יוקם מסגד ביישוב, ואיכות החיים תתחלף בהשכמה יומית הרבה פחות פסטורלית מתרנגול, שלא לדבר על הקריאות הנוספות לתפילות. גם אני במקומם לא הייתי רוצה את זה. אני רוצה שקט. אני רוצה לישון, ולא להתעורר מתפילות של דת שמעודדת לרצוח אותי ואת שאר הכופרים כמוני (או מתפילות של כל דת אחרת, אבל אני לא מכירה עוד דתות רועשות).

אתם יכולים לקרוא לי גזענית וחשוכה. אני אענה בחזרה שהשינה שלי, ככלל, חשובה תמיד בסדרי גודל יותר מאשר כל תפילה או מנהג פרימיטיבי אחר. רוצה להתפלל? אז בשקט, או רחוק רחוק ממני. אני מצידי מתחייבת לא לתופף לפנות בוקר.

Read Full Post »

זו כנראה לא חדשה מרעישה במיוחד לרוב האוכלוסיה, אבל יקירי לא ידע זאת עד לפני דקות ספורות, ומעשה שהיה כך היה:
הכל התחיל בגלל הסופר. הסופר, שכל פרק זמן שולח לי חדשות מרעישות על הנחות ענק וחגיגות מנויים, אותו סופר ששולח לי קופונים למוצרי בשר וליוגורטים, למרות שאני לא יודעת מתי היתה הפעם האחרונה שקניתי יוגורט ואני צמחונית, שלח לי בבת אחת משהו כמו 7 קופונים רלוונטים, שזה פי 7 מהשיא הקודם. אז הלכנו לסופר, מה עוד יכלנו לעשות?
בעודנו מטיילים בין עגבניות השרי (11 שקלים לקילו) והעגבניות הרגילות (10 שקלים לקילו), יקירי שואל "את אוהבת ערמונים?", "נום נום נום", עניתי, וכי איך עוד ניתן לענות לשאלה כזו? מסתבר שבניגוד לנחליאלי ולגשם, הערמונים הגיעו אלינו השנה. אז לקחנו, מה עוד יכלנו לעשות?
שיטוט קל באינטרנטים לימד אותי שיש משהו מאחורי הסיפורים על ערמונים בתנור ולא במיקרו. שיחה קצרה עם אמא הבהירה למה זה רק סיפור אצלם בבית – הערמונים רק מתחזים לדוממים ושלווים בקליפתם, בפועל הם מתפוצצים ומטנפים את התנור ביעילות רבה.
מוגנים מכל הכיוונים, הכנסתי כמה מהם לתנור ואיחלתי להם בהצלחה.
תוצאות:
ערימה של ערמונים, נום נום נום.
יקירי יודע שערמונים הם מתוקים ולא חמוצים.
נשברה לי ציפורן מהקליפות הפנימיות שלהם, בני שטן. אם מישהו יודע איך מקלפים ערמונים כמו שצריך, אני אשמח לקבל את המידע הזה.

Read Full Post »

כבר כמה זמן מפעמת בי תחושה כזו, שאני לא ממש רצויה. אני מנסה להתעלם, כי אני לא מכירה בית אחר ולמדתי לאהוב את זה שנולדתי לתוכו, על היתרונות והחסרונות, אבל התחושה הזו הולכת וגוברת עם כל יום שעובר. כאילו אומרים לי ללא מילים "לכי מכאן". מעשים הם הרבה יותר ברורים ממילים. אני לא בטוחה שאני מבינה למה זה ככה, אבל אין ספק שהמסר מועבר בבירור.
המדינה שלי לא רוצה אותי פה. הכסף שלי מוזמן להישאר, אבל אם אפשר שאני אמצא לעצמי מקום אחר אז יופי תודה שלום.
למשל, מאבק הסטודנטים על השוואת תנאיהם לאברכים. אאל"ט זה היה יאיר לפיד שכתב שהמאבק קצת מחטיא, כי הם שווים יותר, הרבה יותר, והוא (או מי שזה לא היה, היתה לי מנת יתר של עיתוני סופ"ש) צודק, לכל הרוחות. למה מישהו שיודע אנגלית ומתמטיקה בסיסית ובוחר ללמוד מקצוע ולעבוד אחר כך, לשלם מיסים וכו', צריך להיות מושפל ביחס לאוסף נבערים מדעת, צרי אופקים וקנאים? זה כי סטודנטים משכילים רצויים פחות מאברכים בורים, זה למה. אני לא בטוחה למה סדר העדיפויות המוזר הזה, אבל ברור שלהם יש לובי, בעוד שהנציגים שלנו בכנסת עסוקים בלריב על הכסאות שלהם ולהילחם באויבים שלנו מבחוץ. הם בוחרים לא לשים לב שהאויבים מבפנים הורגים את דור העתיד. מה אכפת להם, בעצם, הפנסיה שלהם מובטחת, ותראו לי מוסד שלא ייתן לנכדה של ברק (או ח"כ אחר) מלגה מלאה, אם במקרה לא ישאר כלום מהון התועפות של סבאל'ה.
או דירה. אני רוצה דירה, אבל אני לא חרדית או מלייאנית. מלייאנים יכולים להרשות לעצמם את המחיר של דירה בימינו, חרדים מקבלים צדקה ונדבה. אני עובדת לפרנסתי ואני מרוצה מהמצב הזה ורוצה שזה ישאר. אני לא מעוניינת להיות נתמכת סעד, אבל אני כן מעוניינת לקנות דירה. לא דירה שניה או שלישית להשקעה, אני לא מחפשת להתפרנס מזה, אני מחפשת בית. אני אמשיך לחפש כנראה. כמובן, יש את האופציה של לגור בחורתחתצפון או חורתחתדרום, שם מחירי הדיור לא בשמיים, אבל זה יחייב אותי או לזהם משמעותית את הסביבה מדי יום ביומו (ולהוציא הון עתק על דלק) או למצוא איזו עבודה נחמדה מהבית. אני לא יכולה למצוא עבודה כזו, כי לא הוכשרתי לדברים כמו "משפחה פיסיקלית" (שמעתי שזה תופס תאוצה) או ללימוד יוגה, אולי חבל.
אז זה הכסף? זה הכסף שמסלק אותך מפה? מהמדינה שלך? לא, הלוואי וזה היה רק זה, אבל לא.
יש שני דברים שמבחינתי הם יהרג ובל יעבור – זכויות הלהט"בים וזכות האישה על גופה. שניהם לא במצב הכי טוב ולא נראה כאילו מצבם הולך להשתפר.
בואו נתחיל מהקרוב יותר אליי, זכות האישה על גופה. היום קראתי שהנבער מדעת ליצמן נזף בעובדת משרדו, על שום שהעזה להציג עמדה שונה משלו בדיון על הצעת החוק הפרטית, המנוולת, הפולשנית והמפלה שהוא רוצה להעביר – איסור על הפלות מהשבוע ה-22 להריון ואילך. ההצעה נפלה, נכון להיום, אבל ברור שזה לא הפעם האחרונה שנשמע מזה. ליצמן רוצה, בעצם, להפקיע את זכות האישה על גופה. אם הצעה כזו תעבור, למה שלא תעבור הצעה למנוע הפלות בכלל? למה שלא תעבור הצעה לחייב נשים להיכנס להריון? למה שלא נאסור אמצעי מניעה? זה מתחיל מטפיל (אין לי כוונה להעליב, אבל עובר בהגדרתו הוא טפיל, רצוי אך טפיל) שמחייבים את המארח שלו לשמור עליו בחיים, למה שלא נמשיך לחובה לייצר עוד כאלו? הזכות של אישה על גופה גוברת גם על סבל אפשרי שנגרם לעובר מהפלה מאוחרת. אין לי שום ספק שכל אישה שיכולה לעשות הפלה מוקדמת תעדיף את זה על הפלה מאוחרת. מה, סימני המתיחה נכנסו לאופנה או משהו כזה? בואו נניח שלא, ובואו נניח שאין שום רווח מהעלאת כמה וכמה קילוגרמים, הורמונים משתוללים ובחילות. למה למישהי לדחות את ההפלה? זה דווקא לא בשמיים, ליצמן, זה דווקא די ברור:

  • ילדה שנאנסה, ופחדה ופחדה לספר על זה עד שכבר רואים עליה. הזכות שלה לסיים את מה שנשאר מהילדות שלה בלי תינוק חשובה יותר מהזכות של אותו עובר לחיים, סבל או לא סבל. הסבל שיגרם לילדה הזו אם לא תוכל להפיל גדול פי כמה.
  • אשה שהצליחה להימלט מבעלה האלים רק אחרי כמה חודשי הריון לא רצוי. כפי שצוין כאן, הטאבו על הכאת נשים אינו חזק כבעבר. לאישה כזו אין את הזכות להיפטר מעובר, בו לא רצתה? אין לה הזכות שלא ליצור חיבור נוסף בינה ובין איש אלים?

אפשר לטעון שאני בכוונה מביאה דוגמאות קשות, אבל בהינתן מנת משכל ממוצעת, איזו אישה תבחר לחכות ולחכות עם ההפלה עד למעבר לשבוע ה-22? אלו נשים שלא היתה להן האפשרות הזו, ואין למדינה זכות למנוע זאת מהן.
ונעבור לזכויות הלהט"בים. עיריית חיפה, מלבד לגרש את חזירי הבר של חיפה מכל פיסת טבע שנותרה להם, מתמחה בסחבת, ואת זה יודע כל מי שניסה פעם לקבל הנחה בארנונה. אחד הביטויים הכעורים של הסחבת הזו מתגלה כל שנה לקראת מצעד הגאווה החיפאי. מדובר באח קטן מאוד למצעד התל אביבי, למשל. להערכתי, במצעד האחרון היו פחות מ-200 איש. עם זאת, עיריית חיפה מסרבת מדי שנה לתת למצעד לעבור ברחוב הראשי (שדרות מוריה) ומגרשת את הצועדים לרחוב מקביל (יפה נוף). התירוץ הרשמי הוא הפרעה לסדר או שקרכלשהו כזה, אבל התירוץ הזה לא מחזיק מים:

  • עבור מרוץ אופניים או מרוץ רגלי העירייה מוכנה בהחלט לשתק את ציר מוריה וחלקים מדרך פרויד, ולגרום לי לפקקים כבירים בדרכי הביתה.
  • העירייה אישרה ל"אחוות" אהרון להפגין ברחוב מוריה, בנקודת הסיום של המצעד (המצעד עבר ברחוב יפה נוף ועלה דרך רחוב לבנון לגן האם, לעצרת). בניגוד לשלטים שנראו במצעד, שדרשו שיוויון וקראו לאחוה, השלטים ש"אחוות" אהרון (שבוודאי מתהפך בקברו על השימוש הנלוז בשמו) נשאו קראו לשנאה, לבידוד, לאפליה נגד. השלט שאני זוכרת ספציפית הוא "חיות, תחזרו לגן חיות". אחרי השלט הזה נהיה לי חושך בעיניים ולא ראיתי את השאר.

אני לא בטוחה לאן מועדות פני המדינה. אני מוכנה לוותר לה בהמון תחומים. אני תומכת בפעולות הצבא שלנו, גם אם הן לא תמיד נראות הכי מוצלחות, כי ברור לי שמטרתו היא להגן על האזרחים. אני לא מתרעמת כשהמו"מ המדיני מתפוצץ פעם אחר פעם, כי אני לא חושבת שישראל צריכה להיכנע לדרישות מופרכות ולעשות שלום בכל מחיר. שלום זה חשוב, העתיד של הארץ חשוב יותר. אני שותקת כשמקפיצים לי את מחירי הירקות והפירות (או לפחות מקטרת בקטנה) כי המדינה לא מוכנה לחייב תשלום שכר הוגן לעוסקים בחקלאות במקום להתנות את קיומה בעבדים זרים (ה-ו' לא שם בכוונה). המדינה טועה לפעמים. הבעיה היא שאת שאר הדברים קשה לי לקבל.
לא ייתכן שהסטודנטים ידפקו פעם אחר פעם. גם אני הייתי סטודנטית, אני יודעת כמה חרא אוכלים בתקופה הזו, למדתי בטכניון תודה רבה. לעבוד וללמוד ביחד זה קשה, למי שעושה מילואים זה קשה עוד יותר.
לא ייתכן שמי שקונה דירות בארץ זה רק שועיה ותיירים, שמאכלסים את הדירות פעם בשנה. לא ייתכן שמרכז עיר הבירה שלנו יעמוד שומם מסטודנטים, כי הם לא יכולים להרשות לעצמם לגור שם.
ובטח ובטח לא ייתכן שהמדינה תשקול אפילו הצעות חוק שישללו מכמחצית מאזרחיה את הריבונות על גופם, ושלא תקדם הצעות חוק שיביאו לשיוויון בין כל המשפחות בארץ – שאת כולן ניתן יהיה להקים באותה קלות ושלכולן יהיו את כל הזכויות הנובעות מהיות המשפחה.

הפוסט הזה התחיל את דרכו אתמול, והטריגר שלו בכלל היה הרעיון הנאלח לקנוס כל חבילה שמגיעה לארץ ב-38 שקלים . בין הדברים שאני סולחת למדינה עליהם נמנים גם המחירים המופרזים של ביגוד, נעליים, איפור ושאר ירקות. בארה"ב, אפשר לקנות בגדים באיכות טובה פי 7 ולשלם פי 5 פחות. אז בארץ משלמים יותר, מילא, אבל להטיל עליי מס בכל פעם שאני לא מוכנה להצטמצם למבחר הלא גדול בארץ (או לחילופין, לשלם הון בחנויות מסוימות) – זה לא מקובל עליי. זה מטומטם בדיוק כמו המארבים לחננות הייטק במכוניות החדשות והבטוחות שלהם ולומר שזה מה שתורם לבטיחות בכבישים. לא, זה תורם לקופת המדינה,ואותם חננות הייטק תורמים לה כבר מספיק, והעלו את זה לאחרונה עם העלאת הקנס, סליחה, מס, על רכבי הליסינג. אפשר לחשוב שזה לא אינטרס של המדינה לעודד מכוניות חדשות על הכביש.
עוד גזירה ועוד עינוי דין ועוד פסק דין לא מרתיע ועוד אנשים נדקרים כי הגנו על משפחתם, איש אינו עושה דבר כדי למנוע מכך להישנות, ואני, אני מרגישה פחות ופחות בבית.

זה יצא אחד הפוסטים הארוכים, מזכיר לי את הבלוגיקה של נמרוד אבישר.

Read Full Post »

בדר"כ אני אומרת לאנשים, שאם אני ארצה להעליב אותם זה יהיה ברור. כלומר, אני לא אפזר רמיזות כאלו ואחרות. אם משהו נשמע כמו עלבון הוא לא, כי כשאני רוצה להעליב אני יודעת לעשות את זה ברור. אממה, לפעמים זה מתפלק, וכנראה שבכתיבה זה גרוע בהרבה מאשר בדיבור, כי אין אינטונציות ואי אפשר להביט למישהו בעיניים ולומר שלא התכוונת להעליב אותו.
הגבתי על הפוסט המזעזע הזה, לתגובה הראשונה, שגם היא – לדעתי – די מזעזעת. הובנתי בצורה מאוד שונה מזו שהתכוונתי אליה והפוסט נחסם לתגובות נוספות. לשמחתי, יש תוספת קטנה של מחברת הפוסט, שדווקא תומכת בי, זה נחמד.
ולענייננו: התגובה העצובה הזו של עדו נובעת, לדעתי, מבורות. לא פרימיטיביות וצורת מחשבה מעוותת, אלא בורות כמו זו של אנשים שמעולם לא חוו דכאון קליני, ולא מסוגלים להבין את זה. זו בורות שנובעת מכך שגבר אינו אישה, ולכן לא מכיר את הפחד. אז אולי אני אנסה לפזר קצת את הערפל מעל המושג הלא מוגדר היטב הזה.

  • פחד זה כשהולכים בערב ברחוב, וכשמישהו מתחיל לללכת מאחוריך, את עוצרת לרגע בחצי סיבוב אליו, כדי שהוא יעבור אותך ואת תראי בדיוק מה הוא עושה. בינתיים את מעמידה פנים שאת מחפשת משהו בתיק, אולי תופסת חזק את המפתח הכי חד שלך ואולי מקללת את עצמך שהפסקת ללכת עם אגרופן.
  • פחד זה לחשוב פעמיים בדרך לפינת הקפה. זה לוודא שאת ומישהו שאת יודעת שבוהה בך בצורה לא נעימה לא תהיו שם לבד, אלא שבאים עוד אנשים. לפעמים, כשממש אין לך כוח, את פשוט מחכה שהוא יחזור משם כדי ללכת ולהיות שם לבד, בלי הטרדות.
  • פחד זה כשמישהו בוהה בך כל הנסיעה באוטובוס, ואת שמחה שזה בוקר ואת בדרך לעבודה, ובתחנה שלך יורדים מליון אנשים. הפחד משתחרר כשאת עוברת מחסום שנפתח רק עם תג, אבל את עוברת את המחסום מהר, ומכינה את התג מראש בתוך התיק, ולא הולכת במכוון אל השער, אלא פונה אליו ברגע האחרון.
  • פחד זה כשמישהו שהיה ידיד בעבודה פתאום מדבר אלייך בצורה שהוא לא היה מעז לדבר בה ליד אנשים אחרים, ואת יודעת שזה בגלל שאת אישה, ושזה בגלל שהוא ציפה ליחס מסוים ולא קיבל אותו. לא הסתרת את קיום בן הזוג שלך או משהו, הוא אפילו ביקר שם, אבל הוא ציפה ליחס אחר.

אין לי מושג איך זה לקרוא את הרשימה הזו כגבר, אבל אם זה מצחיק אותך, או פשוט לא מזעזע אותך, תדמיין שזו החברה שלך או אחותך, שמאיצה צעדים ברחוב כי חשוך ומפחיד, שנעמדת במקום מואר כדי שזר לא ילך אחריה. תדמיין שהיא חוזרת הביתה שטופה זיעה קרה ועם מבט מבוהל בעיניים. אולי לך זה נראה דבילי, כי מה כבר יעשה לה מישהו זר, אז תחשוב אחרת, תחשוב.

ולתגובה שלי: כן, עדו כותב שטויות, וכן, זה כי הוא לא מבין. הוא טוען שההתבטאות שלי "בזויה". למה? כי הוא לא אישה? אמנם פחות שווה להיות גבר, אבל זה לא דבר רע. אני אפילו מחבבת כאלו. בהמשך הוא חוזר ומתעלם מהנקודה שהעליתי – מותר לחשוב שמישהו/י נראה טוב, מותר להסתכל, רצוי לעשות את זה כשמושא המבטים לא שם לב. אם תופסים אותך מסתכל, תביט הצידה, אל תהיה בהמה. זה מה שאני דורשת מעצמי וגם מאחרים. הוא חושב שזה אומר שהמושג "הטרדה" אינו ברור. לדעתי הוא מאוד ברור – זו הטרדה כשמושא המבטים שלך מרגיש לא בנוח. לא קשה לדעת מתי בחורה מרגישה לא בנוח – אם מישהי רואה אותך בוהה לה בחזה ליותר משניה ("עשרים ואחת", אם יש צורך לתרגום מעולם הנהיגה), זה לא נעים. פחות מזה זה גם לא ליגה, אבל יותר מובן, יותר אנושי, פחות מגעיל. אני מתעקשת שזו זכותי להסתובב ברחוב במגבלות החוק, ואפילו במיקרו מיני שלי, עם מגפי הברך והגופייה עם המחשוף, זכותי שלא ילכו אחריי ברחוב, שלא יציעו לי הצעות מגונות ושלא יבהו בי, בדיוק מאותה סיבה בגללה לא בוהים בקטוע רגליים – זה לא מנומס ואנחנו חיים בחברה.
אני מקווה שהתגובה שלי, במיוחד השימוש שלי במושג "בורות", מובנת יותר. כשאני ארצה להעליב ממש, אני אהיה פחות עדינה.

Read Full Post »