Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for מרץ, 2011

אני חיפאית מהיוולדי ועד היום, אם נחסיר אי אילו תקופות תל אביביות (צבא, בן זוג וכו') לכאורה. לאחרונה שלחו לי כבדיחה את מאמרו של יונה יהב, לפיו מדינת תל אביב מרסקת את חיפה. קראתי, וכמו תמיד יש שני צדדים לעניין:
יונה להב טוען שהוא כותב מדם ליבו, ובמקום מסוים אני מזדהה איתו. אין ספק שהמדינה לא תורמת לפיתוח מעבר לגבולות הצרים של חדרה-גדרה, ואין ספק שאדם שסיים זה עתה ללמוד, יעדיף לקבוע את מגוריו באזור המרכז. משפחות מוכנות להצטופף בדירת חדר זעירה ברמת אביב ולא בדירת 4-5 חדרים בפריפריה. זה עצוב, ואין ספק שחלק מהסיבה היא היעדר מקומות עבודה בפריפריות, וזו באמת בעיה של מדיניות. עכשיו צריך לשאול את עצמנו, האם יש מעבר?
גם סטודנטית הייתי בחיפה, מר יהב, וגם אני ובן זוגי לשעבר רצינו לקבל הנחה בארנונה. קיבלנו הנחה חלקית בתוספת עלבונות וטרטורים על חשבון הבית – אני לא קיבלתי הנחה, כי עבדתי תוך כדי לימודים (מסמסטר שני) והרווחתי מעל 1000 שקלים בחודש, או מה שלא יהיה הסף האווילי של העיריה. כלומר, או שאחיה על חשבון ההורים עוד כמה שנים, או שאכביד את העומס על עצמי ובתמורה לא אקבל הנחה בארנונה. זו לא תקופת הבועה, חברים, סטודנט בהייטק מרוויח בין 3,000 שקלים או פחות בחודש רע (והטכניון דואג שיהיו לפחות שניים כאלו בשנה) ל – ובכן, קחו את החודש וחצי שהוא חופשת הקיץ, ותכפילו ב-60 את מספר השעות שאפשר לעבוד ביממה. אפשר לעבוד 10 שעות בקלות, 12 שעות בפחות קלות, אבל זה רק חודש וחצי, וממש הייתי מעדיפה לשלם על הלימודים ועל הדירה שלי בעצמי. לא אם נשאל את מר יהב, הוא חושב שקריעת התחת הנוספת שוללת ממני את האפשרות לקבל הנחה בארנונה.
מקרה איזוטרי? לא ממש. חפשו דירה בנווה שאנן, השכונה בה מצוי הטכניון. המחירים מרקיעי שחקים ביחס לחיפה, כי בעלי הדירות יודעים שההיצע קטן והסטודנטים רבים. האם יש ניסיון כלשהו לסייע לסטודנטים? לעמוד לצידם? התשובה היא לא. או שדייר המשנה שלך הוא עובש עקשן, או שתכין את עצמך לניתוח לתרומת כליה (או שאבא שלך רוטשילד).
ובא לי להזכיר גם את ההזנחה של הקריות. נכון שעכשיו "משקיעים" שם, בעיקר בהריסת גשרים כי מישהו לא חשב לתכנן אותם נכון, אבל כשאני הייתי בתיכון, הייתי הולכת עם מפתח בין האצבעות אם הייתי הולכת לבד בלילה. חלק מהקריות שייכות לחיפה מבחינה מוניציפלית, אם כי בפועל הן שייכות לערסלנד. עיריית חיפה לא מעוניינת בקריות עצמאיות, כי מפרץ חיפה הוא חלק מהן ומפרץ חיפה, במילים אחרות, זה מלאן מלאן כסף ממפעלים שם. כסף שבמשך עשרות שנים לא הגיע לקריות. ואם כבר מפעלים, כתלמידת תיכון נשלחתי לשיעורי ימאות בקישון. כן מר יהב, באותו נחל שאני בטוחה שלא תיתן לבן שלך לשחות בו. ימאות, אתה טוען, אינה שחיה? היא כן כשמדובר בקייאקים או בסירות מדגם "אופטימיסט", ששיעור ההתהפכות שלהן שני רק לשיעור ההברזות שלי מימאות. אתה חושב שאנשים צעירים ישמחו לחיות בעיר שזרקה אותם לאחד המסרטנים הגדולים בארץ? למה לא לתת לנו לעבוד בכור וזהו? ומילא סרטן, מה לגבי הטיולים של שכבה ז' למבצע ניקוי, ללא כפפות כאלו או אחרות, במהלכן אספנו – בין השאר – מזרקים משומשים? אני מוכנה לשים סכום כסף די גדול שילדי בתי הספר בכרמל לא עברו את החוויה המחשלת הזו. אני מוכנה גם להתערב שלו היתה מוזעקת ניידת בשכונה חיפאית יותר, כמו למשל דניה, באמצע יום כיפור, בטענה שעשרות נערים תקפו שלושה אחרים, היתה נשלחת ניידת ולא תגובה של "אנחנו יודעים מה קורה, אנחנו לא שולחים ניידת" (הקודמת פשוט טולטלה ע"י ערסים עד שעשתה אחורה פנה). אלו לא זכרונות ילדות להתרפק עליהם, מר יהב.
אבל די עם הקריות, בוא נחזור ללב חיפה – האם מישהו דואג שאני ושכמותי נוכל לשוטט ברמת ויז'ניץ' ללא פגע? לא חשבתי ככה. בטח נורא מסוכן להציב שם שוטר בשבת, הוא יחטוף מכות רצח. אז כחילונית, רצוי שאמנע משכונות חרדיות אסורות, נכון? ממילא אין לי מה לחפש שם, אז למה להתגרות בהם? אז זהו שלא. שירתתי בצבא, אני משלמת מיסים, המון המון מיסים, כולל מיסי עירייה. נראה לי שזה מקנה לי את הזכות ללכת לכל מקום שאני רוצה בכל מדינת ישראל (למעט סגר צבאי). אני רואה לא טוב, מסתבר (ואפילו לא נדבר על ללכת בירושלים לא מוטרדת).
אלו סתם דוגמאות שאני מביאה בשלוף, בלי לאמץ את זכרוני. אם אאמץ ויהיה לי כוח להקליד, אני יכולה למלא מגות על החסרונות של חיפה. אפשר להאשים חלק מהם במדיניות ממשלתית, אבל אי אפשר להתעלם מזה שהעיר לא באמת מראה חשיבה על העתיד – אין ניסיון לבוא לקראת הדור הבא שלה ולגרום לו לאהוב את העיר, אין ניסיון לשמור על היתרונות המעטים של חיפה למענו (מי אמר מלון המרידיאן? כמה ארנונה המלון ואולם האירועים מכניסים, מר יהב?)
מר יהב מדבר על לעבור בגלל עבודה ולהתרפק על זכרונות ילדות? אני מדברת על לעבור בגלל איכות חיים ולהדחיק את הזכרונות מחיפה. כנראה שהאמת, כדרכה, נמצאת אי שם באמצע.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

נמרוד אבישר מהבלוגיקה טוען, שמי שכותב, ובפרט כותב על אקטואליה, צריך להזדהות בשמו המלא. זה גרם לי לחשוב. חלק ממני מסכים עם נמרוד. לומר מי האדם שעומד מאחורי הדברים נותן להם משנה תוקף, אבל יש לפעולה הזו תג מחיר, ואני לא בטוחה שהוא בשבילי. היום, כשאדם בא לראיון עבודה, לא מסתפקים בקורות החיים שלו אלא גם מרחרחים כה וכה. יש כאלו שמסתפקים בחיפוש מכרים משותפים וקבלת חוות דעת, אבל רוב האנשים ישאלו את גוגל, כי גוגל הוא מכר משותף של כולנו.
בעולם מושלם, כל מה שאני כותבת פה, מאחר ואני לא קוראת לפעולות לא חוקיות, לא אמור לשמש נגדי בבית משפט או בראיון עבודה. בעולם מושלם, אשה היתה מקבלת שכר זהה לשל גבר עבור עבודה זהה. אנחנו לא חיים בעולם מושלם. אנחנו חיים בעולם בו אנשים לא אוהבים את השונה מהם, במקרה הפחות עצוב, ומשתדלים להרחיק את השונה מהם במקרה העצוב יותר. לפעמים זה לא בגלל השוני אלא בגלל בורות גרידא. למשל, סבלתי מדכאון קליני בתקופות כאלו ואחרות. הודיתי בזה כאשר מילאתי טופס הצטרפות לביטוח רפואי. התשובה שקיבלתי מהם היתה "סבבה, נבטח אותך, אבל לא על זה ולא על זה ולא על זה", כשחלק מה"זה"-ים כללו ביטוח סיעודי. מה עניין שמיטה להר סיני? גם אני אינני יודעת. באופן ישראלי אופייני הם התקפלו כאשר התקשרתי וצעקתי עליהם שלשלול מאדם ביטוח בגלל משהו כל כך נפוץ כמו דכאון זו חוצפה שאין כדוגמתה. הבעיה היא, שלהתקשר למקום עבודה שדחה אותי "עקב חוסר התאמה" זה הרבה יותר מסובך. לכי תוכיחי שזה בגלל שהם חושבים שאת מטורפת ולא מסיבות מקצועיות. אני בתחילת דרכי המקצועית. אני אישה. אני נראית טוב. אלו די והותר סיבות שגורמות לי לחשוש, אז לפחות עד שאבסס את עצמי בתור הבחירה הכי טובה של מי שצריך מהנדסת תכנה, אני אשאיר את מה שלא רלוונטי בחוץ.
עוד סיבה היא, שאני רוצה יומן. אני לא אתמיד בכתיבה בעט או עפרון. זה כואב לי ביד ואי אפשר לעשות את זה בנוחות במיטה, אז נשאר המחשב. אני רוצה מקום שאפשר לשפוך בו רגשות. אני לא רוצה לשפוך אותם בפני אנשים אחרים, כי it can and will be used against me, כמו שלמדתי לאחרונה (אני כן מדברת עם אנשים, אבל אני אחזור לחתוך את עצמי ולא אבוא בוכה למישהו שהזכיר את זה תוך כדי ריב מאוחר יותר). כתיבה נסערת היא לא הכתיבה הכי טובה שלי. היא לא כתיבה טובה בכלל. היא משרתת שתי מטרות – פורקן וזכרון. מאחר ומעולם לא רציתי לחלוק דברים אישיים עם שאר העולם, נראה לי שפרסום שמי המלא אינו אופטימלי.

ויש סיבה קטנה נוספת – היום ראיתי תגובה שמחכה לאישור על הפוסט הקודם שלי. היא הולכת ככה:

את פשוט שונאת גברים, זה מה שמסביר את הבורות התהומית שלך בלנסות להבין בכלל על מה הגברים נאבקים! זכויות אדם בסיסיות כמו להיות בקשר תקין עם ילדיהם!!!!!!!

אני יודעת, אני יודעת, למה מטריד אותי מישהו שלא מצליח להוציא בכתב שני משפטים מובנים, אבל בכל זאת, לא בא לי שאדם כזה יחפש אותי. ראשית, הוא אימבציל, כי שונאת גברים אני בוודאי לא, והוא חושב שה"פמיליסטים" נאבקים על זכויות אדם. שנית, אדם שמשתמש ב-7 סימני קריאה, לפי הסטטיסטיקות הלא מייצגות שלי, הוא אדם שנוטה להרים את קולו ועשוי לעבור לאלימות. לא תמיד יקירי נמצא עמי, והגודל שלי מרשים הרבה פחות.
התגובה הזו לא תאושר, כמובן, כי וואלה, זה כן הבלוג שלי פה, ואולי השם שלי לא כתוב פה, אבל לי יש את הסיסמה אז נה.

אז כן, נמרוד צודק. נמרוד גם מתנסח ממש ממש טוב ויש לו טונה של ידע כללי. מי שלא טוב לו עם כינויים מוזמן לקרוא אצלו.

Read Full Post »