Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for פברואר, 2010

אדם בתוך עמו הוא גר, כך אומרים. זה לא כל כך מדויק. אני, למשל, חיה בבועה פחות או יותר. האוכלוסיה בטכניון הטרוגנית מבחינות רבות, אבל מנת המשכל הממוצעת בו (בלי להכליל מזכירות) בוודאי גבוהה משלי. אני עובדת הייטק, וגם שם יותר סביר למצוא אנשים אינטיליגנטים מאשר בורים ועמי ארצות (אם כי, כמובן, להיות בעל תואר לא אומר שיש לך שכל), אמא שלי היא אשכנזיה של פעם, אני התרגלתי לשמוע מוזיקה קלאסית ברדיו בימי שישי ולדבר עברית נכונה. האחרון הוא הבעייתי. העברית הולכת ונהיית רדודה יותר ויותר, ובגלל ההיסטוריה האישית שלי (וגם האופי, אין ספק), זה צורם לי באוזן כמו דיבורים על איסור הפלות ואיסור נישואים אזרחיים.
כבר לא נדיר לשמוע ברחוב אנשים מברכים זה את זה ב"אהה?", שתרגומו מקופית מצויה הוא "מה שלומך?".  כבר לא נדיר לקרוא את האיות המזוויע "מגוכח" במקום "מגוחך", כל כך לא נדיר, שבחיפוש של הערך השגוי מתקבלות לא מעט תוצאות. אנשים, בזמן דיבור, משתמשים בי' בתחילת גוף ראשון עתיד, וחלקם הגדול גם כותב ככה, בלי ההגינות לבוש ולהכלם מזה. השגיאה של החלפת "אם" ב"עם" הולכת ונהיית נפוצה יותר, ולא רק זה, אנשים מוסיפים חטא על פשע וכותבים את המילים הללו עם י' באמצע. המילה "בעצם" הולכת ותופסת מקום של כבוד בעברית המדוברת, כי אנשים דוחפים אותה בעצם גם במקומות, אליהם היא לא שייכת, פשוט כי הם לא יודעים, ככה הם שומעים בטלויזיה מגיל אפס, וזה מה שנהיה.

מביך אותי לשמוע ולקרוא את זה. ברור לי שעוד שפות סובלות מאותה תופעה, אבל הן שפות ותיקות. העברית היא צעירה. האם יש לה סיכוי לשרוד? האם בעוד כמה עשרות שנים עדיין יהיה אפשרי לשמוע אנשים מדברים בשפה יפה או בצורה נכונה? איך יכול להיות שדורות שלמים גדלים ככה, אני שואלת את עצמי? רק לי הקריאו ספרים כשהייתי קטנה? ברור לי שאני התחלתי לקרוא בגיל מוקדם למדי (3 וחצי ככה, אחי היה משועמם), אבל גם אם מתחילים לקרוא בגיל 6, איך זה שאנשים לא יודעים את שפת אמם? אולי אפשר להאשים את מערכת החינוך בזה, אני לא יודעת כי לא למדתי לקרוא במערכת החינוך, ואני יודעת שהיכולת המתמטית שלי לא הגיעה בה למיצוי, אבל לילדים יש הורים שיודעים לקרוא. לקרוא עם ילד הרבה יותר קל מללמד אותו חשבון, אז מה, הורים פשוט לא עושים את זה? למה? לאף אחד לא אכפת?

אני חושבת שמדי יום, לקראת 5 אחה"צ, משודרת בגלי צה"ל פינה של אבשלום קור. כמה אני נהנית כשאני שומעת את הפינה הזו. בפעם האחרונה ששמעתיה, הוא דיבר על החלפת "לילה שקט" ב"בטוב תלין", והסביר מהיכן מגיע הביטוי, ומדוע אפשר לומר "תלין" במקום "תלון". איזה כיף לשמוע אנשים שהעברית שלהם יותר טוב משלי, שהם יודעים – ומסבירים – דברים שאני לא יודעת. הלוואי וזה לא היה ככה. הלוואי וכל האנשים שהייתי שומעת וכל הטוקבקים שהייתי קוראת היו בעברית טובה משלי.

אבל עם לימונים אפשר גם לתבל סלט – כשחיפשתי מתי משודרת התכנית של אבשלום קור, התגלגלתי ללינק הזה, שמסביר איך לנקד! אני מתכננת לקרוא בו מיד כשאסיים את הבחינות.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

לפני כמה זמן היה טור של רענן שקד, שתיאר כמה הפרברים האמריקאים רגועים ושלווים, וכמה הם סביבה טובה לגדל ילדים. גם אני חושבת לעיתים על כך שאפשר לקנות שם בית ענק עם חצר במחיר של דירה בארץ, ושאולי יש יתרונות לגור בחו"ל בכלל, אבל יש כמה דברים שצריך לומר לטובת המדינה שלנו, ואני אומר אחד מהם – רמת הצביעות פה נמוכה משמעותית ממדינות אחרות.

פוליטיקלי קורקט זה מגעיל בעיניי. אני אוהבת בדיחות הומואים, ובעיקר מריצה אותם עם ידיד הומו, שנהנה מהן לא פחות. וזה לא שזכויות הקהילה לא חשובות בעיני, חלילה, והשנה אפילו אלך ליותר ממצעד גאווה אחד, אני מקווה, אבל אם אי אפשר לצחוק על דברים, כל שנותר הוא לבכות. במקרה הזה, לבכות על היחס המבזה לזוגות חד מיניים, שמתבטא בכמעט כל תחום בחיים. יפה כתבה בזמנו ענת אבישר, על חיפוש דירה בתור זוג לסבי, על הצורך לצאת מהארון מול שאלות של בעלי דירות. זה אולי אחד מהדברים הכי קטנים. הרבה פחות חמור, לדעתי לפחות, מחוסר היכולת של זוגות כאלו ללכת יד ביד בלי להיות בסכנה של מבטים מגנים, הערות מעליבות ומכות.

איפה הייתי? כן, פוליטיקלי קורקט. בדיחות על העדה שלי מאוד מבדרות אותי, וגם כשאמא של חברה שלי היתה מופתעת מ"אוכל של פולנים שיש לו צבע" לא נעלבתי, להיפך. זה ענק. גם בדיחות על שאר העדות מבדרות אותי, למען הסר ספק. אני לא לבד בעניין הזה. איש שעובד איתי, שיש לו ילד אוטיסט, אמר בבית שהם לפעמים מתבדחים על זה גם, שואלים "מי PDD של אבא?" למשל. אני חושבת שזו גישה הרבה יותר בריאה. בטח יותר בריאה מאשר הגישה של שרה "פרימיטיבסקה" פיילין, לפיה צריך לפטר מישהו שקרא לכמה פוליטיקאים "מפגרים". לא חסרים פוליטקאים מפגרים, ולהימנע משימוש במילה מסוימת כי היא מתארת, בין השאר, גם מצב כרוני, ובכן, זה מפגר. הרי "מאותגר שכלית" על שאר הטיותיו ("מאותגר אנכית" וכולי) מזמן נהיה בדיחה. ועכשיו, כסוג של עונש, שולחים את הילד הרע, רם עמנואל, להיפגש עם נכים. מבין ציבור האמריקאים, המפגרים שלקחו אותו ברצינות לא ישתכנעו, ועבור השפויים מביניהם זו כותרת חיובית. פיילין יורה לעצמה ברגל עם השטויות שלה, אבל אני בעד. אם יותר פוליטיקאים פרימיטיביים יירו לעצמם ברגל (ישראל כץ, קח דוגמה), המדינה הזו תהיה מקום טוב יותר לחיות בו. אז המקרה הזה לא היה קורה בארץ, אני חושבת. בארץ אפשר לדבר אולי פחות יפה, אבל לפחות פי וליבי שווים, ואני לא צריכה להעמיד פנים שאני מעריצה לגמרי את הצד השני, וללכת ללכלך עליו אחר כך. אני מעדיפה את זה בדרך הזו.

Read Full Post »

ההבדל בין חתונה בספירת העומר לבין חתונה שלא בספירת העומר, מלבד העניין הדתי, הוא כמה עשרות אלפי שקלים. המחשבה הראשונית שלנו היתה להינות מהמחירים וההיצע בספירת העומר, אבל אמא שלי לא חשה עם זה כל כך בנוח. לדחות את החתונה אומר דחייה די רצינית, כי זו עונה מבוקשת ונזכרנו די מאוחר להתחיל לתכנן. זה גם אומר להתרחק למדי מתאריך הנישואין המקורי שלנו.

ואז התחלתי לעשות חושבים. להוציא כל כך הרבה כסף על חתונה, באמת צריך את זה? יש בי חלק שרוצה לחגוג, אבל יש בי חלק שמרגיש ממש לא בנוח עם כאלו הוצאות בשביל כמה שעות. כלומר, כמה אלפי שקלים על שמלה, שאלבש רק פעם אחת, ועוד בהשכרה, בערך אלף שקלים על איפור ושיער, ליום אחד, המון המון כסף על אוכל, שאנשים יאכלו כי הם שילמו המון המון כסף על זה. אני לא יודעת. כשאנשים מדברים על חתונות של אחרים, ההתייחסות היא בדרך כלל כאל קנס, עונש, חובה. אני אישית נהנית מחתונות של חברים, אבל גם אני לא תמיד שמחה ללכת לאירועים של אנשים מהעבודה, למשל. כמובן, לא הייתי שמחה לא לקבל הזמנה, ככה שזה באמת מצב של הפסד-הפסד. בקיצור, את כל הכסף הזה אפשר לשמור לתשלום ראשון על בית משלנו, וחלק קטן ממנו לאיזה חופשת צלילה חלומית, בפנסיון מלא ופינוקים והכל.

מצד שני, לחגוג עם המשפחה, לעשות טקס חילוני אבל מרגש לא פחות, לפגוש המון קרובי משפחה שלא ראיתי הרבה זמן, הרבה חברים, אנשים מתלבשים יפה, רוקדים, שמחים. אולי כן?

אני צריכה לחשוב על זה טוב כמה זמן.

Read Full Post »