כמה זמן שלא עדכנתי.
מאז הפוסט הקודם למדנו שיש זאטוטה קטנה בדרך. למדנו גם שבשבוע מאוד מוקדם היא נראית כמו בן אדם קומפלט. אמנם 6 ס"מ אורך וראש גדול בצורה משונה, אבל אי אפשר לפספס את העובדה שמדובר בבן אדם. באופן מעניין, זה לא משנה את דעתי לגבי הפלות. לא שיש לי חשק להפטר ממנה, חלילה, אבל אני תומכת בזכות של כל אשה באשר היא לעבור הפלה.
בינתיים, ותיכף אנחנו סוגרות 7 חודשים ביחד, רוב ההריון הזה די בסדר. עד לפני כמה שבועות הוא היה ממש בסדר, אבל היא גדלה ולי נהיה כבד וקצת נמאס לי לרוץ לשירותים. לא עליתי יותר מדי במשקל, לשמחתי, וכנראה שחלק מזה קשור לעובדה שהתחלתי את ההריון במגמת ירידה. ככה זה כשאי אפשר לאכול שום דבר חוץ מלחם עם גבינה.
בינתיים גם לא היו יותר מדי הטרדות בטן. הפעם האחרונה היתה בעבודה, מישהי שאני מכירה ברמה של שלום שלום שכזה. היא פשוט שלחה יד אל הבטן שלי, ובאופן אוטומטי שלחתי יד לבטן שלה. אני חושבת שזו הטקטיקה שאנקוט בה כלפי נשים שיעשו את זה (חברים ומשפחה לא כלולים, כמובן). לגבר אני פשוט אחבוט ביד, אבל כאלו לא היו. לא מאוד מובן לי איך אנשים מרשים לעצמם ללטף למישהי די זרה את הבטן. נכון שהיא בולטת, אלוהים אדירים, הבטן שלי יותר בולטת מהחזה שלי, וזה אומר משהו, אבל זו עדיין הבטן שלי וזו הבת שלי שם בפנים (וזה מפחיד לקרוא את המשפט הזה), ותעיפו את הידיים שלכם.
גם לא ברור לי למה אנשים חושבים שזה בסדר להעיר הערות על מה שאני לובשת. הגזרה שלי, אפעס, השתנתה קצת. בגדי הריון הם יקרים, ואני לא רואה בהם השקעה לטווח ארוך. אז אם יוצא שאני באה לפיקניק בחצאית, ואם אני הולכת בנעלי ספורט פושטיות כי לא בא לי לנקות מבוץ נעליים שאני אוהבת, לא באמת מעניין אותי לשמוע הערות על זה.
והזאטוטה? אנחנו מרגישים אותה בועטת כבר בערך מהשבוע ה-17, והיא הולכת ונהיית פעילה. זה קצת בעייתי בעבודה, כשאני אמורה להתרכז בדברים אחרים. למרות שזה על בסיס יומי, זה עדיין די חדש לי, ואני מעדיפה להתרכז בבעיטות החמדמדות האלו מאשר, למשל, בישיבות.
עדיין לא סיימנו את הקניות לקראת בואה. סגרנו את הדברים הרציניים, אבל כל עניין הבגדים ושאר הדברים היום יומיים עדיין מעורפל משהו. הגעתי להסכם עם אמא שלי, שמצידה רצתה לעשות את הקניות כשאני בבית החולים – הקניות יערכו לפני, ואני אשאיר אצלם את כל הדברים, כך שהם יוכלו לכבס ולשמור אצלם, שלא חלילה יחכה לקטנה בחדר שלה ויביא ביש מזל שכזה. קצת מוזר לי שזה בא ממישהי שסיימה תואר שני בהנדסה, בהצטיינות, בטכניון, אבל היא השלימה עם השגיונות שלי לאורך השנים, אז אני אתחשב.
לפני כמה חודשים חזרתי לתופף. בפעם הראשונה היא תופפה איתי, מבפנים, ומאז היא לרוב ישנה. אני מקווה שזה ימשך גם אחרי הלידה, ואוכל לשים את העריסה שלה ליד הבס ולנגן כאוות נפשי.
Kick the comfort 