Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for אוקטובר, 2010

ראו הוזהרתם מלהשתמש בשירותי הביטוח של חברת הפניקס, אל תגידו שלא הזהרתי. הם ספקי שירותי הבריאות של מקום עבודתי, ובעודי סטודנטית הצטרפתי לביטוח הרפואי שלהם (אחרי מאבק מר בהגבלות הסטיגמטיות שלהם כנגד אנשים עם היסטוריה של דכאון קליני, אבל גם פה, אם צועקים מספיק, הם רואים את האמת). כאשר עברתי לעבוד במשרה מלאה (בתחילת 2010), ביטוח הבריאות נהיה חלק מההטבות לעובד שקיבלתי. אממה, טוב עוד כסף בכיס מאשר יושר, ולכן במרץ הופתעתי לגלות שהפניקס מחייבים אותי עבור ביטוח רפואי. מילא בינואר, נניח שפה לא עודכן ושם היה בלגן, אבל מרץ? זעמתי וקיבלתי את הכסף בחזרה. תארו לעצמכם את הפתעתי לגלות חיוב אשראי מאוגוסט (העוזרת מחביאה את החיובים האלו במקומות הכי משונים, ועדיין עדיף שהם יגיעו להורים ולא לכתובתי הנוכחית) ובו, כן כן, חיוב של הפניקס הארורים. אז היום החלטתי לדווח על כך במקום העבודה, שידעו עם מי יש להם עסק. בנוסף, יצרתי קשר עם אותה נציגה שטיפלה – לא ביעילות, מסתבר – בגניבה הקודמת. היא הגיבה ב"כןכן, אבדוק תיכף ומייד, טיפול אישי בלהבלהבלה", אבל היא מסרבת להתייחס לטענה שלי, לפיה מגיעה לי ריבית, ולרצון שלי לקבל התנצלות ראויה (חשבתי על שלט חוצות). המאבק ימשיך מחר, ונקווה שהצדק ינצח שנית. אולי אעלה את הרעיון שהם יפצו גם את המעביד שלי על אובדן שעות העבודה שלי.

ועוד שני מעצבנים קטנים:
1. נסיבות תאונת הערסים נחקרות. מאחר ואין ש"ג להאשים, אפשר להאשים את עמודי הפלדה. מה אומר לכם, אני שונאת להיות ההיא שמצביעה על העובדות, אבל ילד בן 16 שיש לו עבר של גניבת רכב ההורים, שמתעסק בקעקועים ובשוויצים במקום בלשתות קגלביץ' בשקט עם החברים, לא יכול להיות האפון הכי מוצלח בשקית. אני לא חושבת שצריך להיות חננה כמו שאני הייתי, אני מכירה באופן אישי אנשים שלא היו גאונים בתיכון ולמרות זאת, כשהם רצו, הם הגיעו לטכניון והפציצו בציונים. אבל אלו אנשים שקטים, שלא דחוף להם לקעקע "אבא" ולנהוג במהירות מופרזת. אז עמודי הפלדה, אותם עמודים שנועדו להציל ממתינים בתחנה מפני בדיוק אדיוטים כאלו, שבאים במהירות מופרזת היישר לתוך התחנה (או ממחבלים, אבל העקרון זהה), הם אשמים? לא. טוב מאוד שהם היו שם, ואני מקווה שאף מטומטם שמחפש כותרת לא יחליט שמקומם אינו שם.
מרגיזה אותי גם הנימה האמפתית בכתבות האלו. אז מה אם הם בני 16? אם היה מדובר בבני 23 שגנבו אוטו והתהפכו והרגו, יחד עם עצמם, גם סטודנטית לרפואה, גם אז היו מפרסמים תמונות שלהם מסתחבקים ומצלמים את המשפחה המתאבלת? אני חושבת שלא, ואני חושבת שהיחס צריך להיות אותו יחס. אותו יחס מגיע גם להורים. הורה שיודע שהילד שלו הוא עבריין, צריך לשים את הילד במוסד לעבריינים, לא את המפתחות באגרטל.
2. אני לא בעד דיבור בזמן נהיגה חלילה ותומכת בקנסות על מי שמחזיק את הסלולרי במקום את ההגה, אבל אחת התגובות שם (91) גרמה לי לחשוב: שלטי החוצות המנצנצים ומסיחים את הדעת מסוכנים הרבה יותר. אולי זה כי אני אישה אווילית, אבל זה מנצנץ שם ומושך את העין. השלטים האלו מצויים בכל חלקה טובה ומסכנים אותי ואת שאר הנוסעים בכביש (איכשהו, אני חושבת שפרסומות הפורנו הרך של TNT או גלית גוטמן בפוזיציות מעניינות מושכות את עין הנהג/ת המצוי/ה יותר מאשר הפגוש של האוטו שמקדימה. נכון שהכנסות מפרסומות זה מגניב, אבל אתם לא חושבים שהגזמתם? זה גם משחית את הנוף (שלטי הילדים הארורים בדרך לאילת, מי ייתן ויעלמ לנצח וישאירו לי ערבה נקייה) וגם מושך את העין, אפשר לוותר על כמה ג'ובות.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

קצרים

1. לרוקחים אסור לנצל את מעמדם כדי למכור או לכל סיבה אחרת! כשבאה מישהי על סף עלפון ומבקשת משהו לבחילה, לא צריך לתת לה משהו לשלשול ולומר לה שזה טוב, כי רואים שהיא בקושי הולכת, ושזו הולכת להיות התרופה הראשונה שהיא לא תקרא את העלון שלה. בקיצור, אני מנסה להעמיס על הקיבה שלי דברים שינטרלו את הקלבטן הזה. אולי אקנה מיץ שזיפים
2. איזה כיף לקנות רוגלע לקינוח, לשכוח ממנו, ואז פתאום לגלות אותו שוב! ולאכול אותו! זה חלק מהניסיון שלי לטפל בתוצאות סעיף 1, אויה לי.
3. ברצוני לחלוק עם הקוראים שיר. הקליפ לא מעניין כמובן, הצינורית היא רק אפשרות לחלוק שירים בקלות. את השיר הזה שמעתי בלופ אינסופי כשנפרדתי מהחבר האחרון שלי ובכל מיני ריבים עם יקירי. זה שיר דכאוני, אפשר לחתוך ורידים לצליליו בקלות, אפשר לבכות איתו בקלות, ואפשר להעריץ את הליריקה.

העזים הן להקה מאוד מוצלחת גם מעבר לשיר הזה. כדאי כדאי.
4. איך, הו איך גורמים לקישורים שיצרתי להופיע בעמוד הראשי? נסתרות דרכי הוורדפרס.

Read Full Post »

מכירים את המצב הזה, שמשהו שנתקלתם בו, קראתם עליו, שמעתם אותו או נדחף לתיבת הדואר שלכם עושה לכם דגדוג באצבעות שרק כתיבת פוסט יכולה להעביר? אז הנה פוסט כזה. ודווקא היה לי על מה לכתוב כבר בבוקר, אבל הדגדוג לא היה עז דיו. עכשיו יש לי כמה נושאים למצות, אז הנה.

  1. התשדיר של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים* ששמעתי היום טוען, שלא כל הילדים לומדים זהירות בדרכים, ואז יש פניה לשר התחבורה בנושא. וואלה, חשבתי לעצמי, אני לא זוכרת שלימדו אותי זהירות בדרכים יותר מדי. כשהייתי קטנה הלכו איתי לבית הספר, החזיקו לי את היד, ואמרו לי שיש להסתכל שמאלה וימינה, אבל את זה עשו ההורים/סבתא/אח/שכנה, לא המורים. אני הייתי חושבת שמי שיש לו את האינטרס הכי ברור שהילד ילמד זהירות בדרכים הוא ההורה. למרבה הצער, כנראה שזה לא יקרה, כי אני רואה הורים חוצים עם זאטוטים את הכביש במקום סואן ולא במעבר חציה, או באור אדום. נכון, אף אני עושה זאת, אבל דחיל רבאק, אני אדם בוגר ואין איתי ילד שילמד את דרכיי הנלוזות. עם האחיינים שלי אני משתדלת להקפיד.
  2. אני לא בטוחה מה יותר – אני יותר אוהבת להיכנס לג'ינסים שכבר חודשים רבים לא הצלחתי להשתחל אליהם, גם לא בקפיצות ומשיכות, או שאני יותר שונאת בחילה? מיום שישי בערב אני חולה וזה נורא ואיום, אבל ירדתי בערך 2 קילו ו-7 ס"מ (הס"מ הם מהמדידות לפני החתונה, אבל לג'ינס שלבשתי היום לא נכנסתי גם אחריה). צד נוסף מעצבן של מחלה כזו היא מבט יודע כל ו"את בהריון?". הלוואי והיה חוקי לשפוך תה על אנשים כאלו, או לזרוק אותם מגג של בנין גבוה. נמאס לי מחוסר הכבוד הזה לנשים בגיל הפריון. לאף אחד אין את הזכות לשאול את זה, למעט בעלי, משפחתי הקרובה מאוד ומספר חברים קרובים. כל האחרים מוזמנים לרכל במקום אחר ולחכות לבשורה שאולי תגיע מתישהו. מה, מישהו באמת חושב שהוא מצחיק כשהוא שואל אותי את זה, או שהוא הראשון שחשב על ההברקה הזו? זכותי להיות אישה נשואה בשנות ה-20 שלה ולהרגיש בחילה מבלי שישאלו אותי שאלות רפואיות אישיות. רק מהחטטנות הזו אפשר לקבל בחילה. אולי אני אפסיק לרסן את עצמי מלהקיא ליד אנשים כאלו. זה גם חוקי וגם יבהיר את הנקודה די טוב.
  3. היום גיליתי בלוג חדש. הבלוג לא חדש, אבל הוא הצטרף לרשימת הנקראים שלי רק היום, בעקבות הפניה מון דר אחות. איזה כיף למצוא בלוג כמו דברים קטנים – לא רק אני מתעצבנת משירות מחורבן, ולא רק אני מדווחת על עוולות כאלו. איכשהו, לרוב אני מקבלת את התחושה שרק לי אכפת מספיק כדי להרים את הקול ולצעוק הלאה, ורוב אלו שסביבי מעדיפים להגיב ב"אה, מה לעשות". את ה"אה" תהגו בשילוב של חוסר כוח והתנצלות, כי אותם אנשים יודעים שהם לא בסדר, הם פשוט עצלים מכדי לתקן את זה. אז אני לא לבד, הידד. זה היה הטריגר הרשמי לכתיבת הפוסט הזה, אגב.
  4. ועוד אחד, רק כי הוא ארוך מדי בשביל להיות בשתי כוכביות בסוף: להיות אישה במקום עתיר גברים זה חרא. זה חרא גם בחברה שמאוד מקפידה על נהלים, פשוט כי יש גבול לכמה אפשר לאכוף. הנה למשל:
    – עד לא מזמן ישבתי בקוביה אחת עם מישהו שנהג לנהל שיחות פרטיות ארוכות ולא שקטות, לבהות לי במסך בעודי כותבת ושאר רעות חולות. דיברתי עם המנהל שלי, והמצב השתפר פלאים, אין לי מושג אם בגלל התלונה או לא, אבל העליתי את זה.
    – מישהו מהצוות שלי שם אותי למטרה. אני ועוד איש אחד נחמד חדשים באותה המידה בצוות. איתו הוא עובד סבבה, אליי הוא מגעיל, קוטל את הרעיונות שאני מציגה עוד לפני שאני מסיימת להציג אותם, רומס קטעי קוד שהגשתי ועוד. גם את הנושא הזה העליתי, כי ממש נמאס לי להרגיש על הכוונת של מישהו. הייתם יכולים לחשוב שזו אשמתי, אבל האיש הנחמד עובד עם אותו אחד צמוד צמוד כבר זמן מה, וגם הוא לא יכול יותר, גם לו נשבר.
    – אז בנוסף לשני אלו יש מישהו שעובד ליד, והיו לנו כמה תקריות, אפרט ותשפטו:
    יש לו נטיה מטרידה לבהייה בחזה שלי.
    כשבאתי פעם עם חולצה שכתוב לה משהו על החזה (כמו מליוני חולצות אחרות), הוא אמר לי "זה מעודד בהייה בחזה שלך".
    כשהוא בא לדבר עם השותף המרעיש פעם, ביקשתי ממנו אחרי זמן מה שימשיכו את זה במקום אחר. במקום לקום וללכת, כמו שאדם סביר היה עושה לו הוא היה מפריע לאדם אחר, הוא דרש שאני אלך או שאסדר לעצמי לשבת לבד.
    היום בא טכנאי, יען כי היתה תקלה וביקשתי שיבואו לסדר. בעודו פורק דברים, בא אותו אחד והתחיל לשאול שאלות בקול רם, עליהן ענה הטכנאי בקול רם. ביקשתי מהבחור שיתן לו לסיים, עם חיוך והכל, יען כי אני לא יכולה לעבוד כשצורחים לי באוזן. במקום להתנצל, הוא הגיב ב"מה הבעיה, לאן את ממהרת?" החלאתי.
    אין לי ספק שאף אחת מהתקריות האלו לא היו מתרחשות עם עמית לעבודה ממין זכר, ולי נמאס לספוג את החרא הזה. אממה, אני במלכוד פה. אם לא אשתוק המצב ישאר, אם אפתח את הפה, יש לי תחושה שזה יראה כאילו אני מתלוננת יותר מדי. לפעמים זה חרא להיות אישה ואולי הפתרון נעוץ בלבקש מהגבר שלי, איש גדול ושרירי, שיתפוס את היצור הזה במקום חשוך ויסביר לו איך צריך להתנהג ולמי בדיוק מותר לבהות בחזה שלי.

בחיי שהוקל לי עכשיו. לכתוב בעיות מוצלח יותר מפריקת עצבים על אנשים אקראיים למעט נציגי הוט. אולי בקרוב פוסט גם על הסאגה הזו.

* מי לכל הרוחות בחר את הדומיין rsa.gov? או שמדובר בחוסר בושה יוצא דופן, או שזו בורות יוצאת מגדר הרגיל. בכל מקרה, זה מקפיץ אותי בכל פעם שאני שומעת את זה ברדיו, ואני בדרך כלל בכסא הנהג. ראו הוזהרתם.

Read Full Post »

במקרה שמעתי היום ברדיו את קלינטון מדברת על השאיפה לפתרון הזה, ועלו בי תהיות. אין לי למי לחפור כל כך, אז הנה:
זה סוג של שקר לבן להציג את זה ככה, לא? כשמישהו שומע "שתי מדינות לשני עמים" הוא בדר"כ חושב על "מדינה א' לעם א, ומדינה ב' לעם ב'", או לפחות זה מה שלי עולה בראש. בפועל, זה לא יהיה ככה. אם הרעיון הזה יתממש, אנחנו נגרש את כל היהודים מהשטחים שנמסור, כמו שעשינו בעזה (ואין פה יציאה כנגד רעיון ההתנתקות, זה היה רעיון טוב בזמנו אבל התוצאה היא חרא בלבן), נכון? זה לא שהחמאס ייתן ליהודים לחיות את חייהם בשקט תחת שלטונם, נכון? לעומת זאת, פה ישארו המון המון ערבים.
למה זה מפריע לך, גזענית, אתם יכולים לשאול? ואני יכולה לענות שזה מפריע מכל מני סיבות:
קודם כל, מפריע לי שיהודים אפשר לגרש וערבים לא. זה רק חלק מהנטיה של המדינה הזו להלקות את עצמה על דברים שמדינות אחרות (או לא-מדינות אחרות) עושות חדשות לבקרים. העולם לא יעשה כלום, פשוט כי לחמאס לא יהיה אכפת, כמו שלאיראן לא אכפת. הם מוכנים לדבר אם יתנו להם דברים, אבל זה הכל. אירופה תוכל לצעוק עד מחר (המדינות שלא יתאסלמו עד אז, ושעדיין יהיה בהן חופש ביטוי), ואף אחד לא יתייחס לזה. יהודים לא יורשו לחיות תחת שלטון חמאס, בטח שלא ללא כל פגיעה בתנאי החיים שלהם היום.
שנית, מפריע לי שבפועל, זה להחזיק גיס חמישי. מדובר באותם ערבים שלא רוצים למכור ליהודים בעכו כי היו בלגנים בשטחים, באותם ערבים שחוסמים כבישים בדרך לכרמיאל מכל מיני סיבות אקטואליות, באותם ערבים שבסופו של דבר תומכים ברעיון הזה של מדינה פלסטינית ומוקיעים את ישראל חדשות לבקרים. לצערי, לא מדובר רק במיעוט ההרבה יותר מתקדם ומתורבת שיצא לי לפגוש, למשל, בלימודים. יותר סביר שמדובר באותם ילדים שלומדים את תורתו של מוחמד ולשנוא יהודים כי הם רוצחים ומנוולים ומדכאים. בהינתן המצב הדמוגרפי הנוכחי ושיעורי הפריון הנוכחיים, הם יהיו פה רוב די מהר, ואז מה? איך יגידו שזו מדינת העם היהודי (זה פשוט היה הניחוש שלי, שאחד מ"שני עמים" יהיה העם היהודי) כשהרוב פה לא יהודי? פה יש לנו בעיה. אז רוב כזה מיתרגם אוטומטית לרוב בכנסת, שיתרגם באופן די מהיר, להערכתי ולצערי, לכל מיני חוקים שיותר תואמים את רוח השריעה ולא את רוח המדינה הדמוקרטית. ואז הבעיה תחריף, ואני ושכמותי נצטרך לעזוב להיכנשהו שיקבלו אותנו, ואז שוב יהיו מיעוטים יהודיים בכל מיני גולות, וכולנו יודעים מה יקרה במשבר הכלכלי הראשון שיגיע, נכון?
ברור שאותם ערבים לא רוצים לחיות במדינה פלסטינית, גם אני לא הייתי רוצה במקומם. פה יש להם חופש, יש להם קצבאות (א)בטלה, הגופים השונים שאחראיים על אכיפת החוק מוכנים להשתמש במונח המזעזע "כבוד המשפחה" לעיתים, ואין פה "ממשלה" שמחרימה סחורות שנשלחות לעם ועושה עליהן קופה. לא שאנחנו מושלמים, חלילה, אבל השגנו לא מעט. יש פה גם מערכת חינוכית הרבה יותר מוצלחת, אוניברסיטאות, בתי חולים טובים. למה שירצו לעזוב? הבעיה היא, שזה או הם או, בסופו של דבר, אנחנו, ואני לא רוצה לעזוב (או שילדי יאלצו לעזוב) את המדינה שלי.
חושבים שאני מגזימה, שאני פסימית, נכון? אבל מה קרה בעזה? יצאנו, עזבנו, ומה קרה? מי נבחר? מי שמייצג את המלחמה ביהודים, לא מי שרצה שלום. אז אל תגידו לי שאני פסימית ושצריך לתת להם ושאנחנו כה לא בסדר. אין לנו עסק עם עם שרוצה שלום, לפחות לא עכשיו, ובלי זה אין לאן להתקדם.
וזה לא שהמצב הנוכחי אידיאלי, גם אני לא מתה עליו, אני פשוט חושבת שאנחנו בסוג של מקסימום מקומי, ולאן שלא נלך המצב רק ידרדר, אז אולי עדיף לחכות קצת במקום.

Read Full Post »

בכל ההיסטוריה הארוכה שלי לא הייתי מגניבה. עד סוף התיכון הייתי חננה, בצבא הייתי חננה, משם הלכתי לטכניון, מגה חננה, וכן הלאה. הדבר היחיד שעשיתי, שבדרך כלל זוכה לתגובה "מגניב" הוא להתחתן, כי עשיתי זאת בלאס וגאס.
למה עשיתי את זה? לא בשביל המגניבות, באמת שלא. הנסיעה לוגאס היתה בלתי תלויה (צרכי עבודה), היה ידוע שנתחתן בזמן הקרוב, וכשראינו מחירים של טבעות אירוסין בארץ, היה ברור שעדיף לקנות את הטבעת שם. מפה לשם הוא הציע כבר שם, ואז חשבנו לעצמנו – אנחנו פה, ההליך פה מהיר להפליא, ההליך בארץ יהיה מייגע מאוד עבורנו , אז למה לא? אז קפצנו להירשם והנה אנו פה היום.
ולמה בארץ ההליך מייגע, אתם שואלים? בינינו לרבנות אין יחסים טובים. העובדה, שהיטלר היה מסווג את יקירי כיהודי, לא מספיקה עבור הרבנות, והעובדה שהרבנים שמים עצמם כשליחי האל לא מספיקה עבור יקירי. רצה הגורל, וסבתו הלא נכונה של יקירי אינה יהודיה. זה לא מנע ממנו לעלות ארצה, אבל הוא לא חשב לעבור הליך מייגע וחטטני של גיור, ולמה לו, בעצם? הוא לא רואה את עצמו כיהודי חרדי בכל מקרה, אז לזייף חיים כאלו במשך תקופה? גם אני יהודיה חילונית, אם כי התמזל (או אתרע, התזמון הוא הכל) מזלי ואני יהודיה לחלוטין (ויש לי האף להוכיח זאת), וזה לא פחות טוב, אם לא יותר. מפה לשם, האלטרנטיבה היחידה עבורנו, יהודיה ולא-מספיק-יהודי במדינת היהודים, היא נישואין במדינה זרה. שילכו להזדיין כספי המיסים שלנו והשירות הצבאי, אנחנו לא טובים מספיק כדי להתחתן בארץ, ועם האפשרויות שמוצעות פה ליהודים – גם הם לא טובים מספיק בשבילי.
לא מקובל עליי שכדי להינשא עליי לטבול במקווה. לא כל כך מטעמי היגיינה, אם כי גם זה מטריד אותי, אבל יותר מפריעה לי הסיבה שבגללה טובלים – להיטהר מטומאה. המחזור הנשי טמא? המחזור הנשי הוא מקור האנושות. פתאום, אחרי מיליוני שנות אבולוציה, במערכת שלטון פטריאכלית מטופשת ובגלל בורות הוחלט שהוא טמא ויש להתנקות אחריו? אז זהו, שלא, כמו שאומרות מיטב ערסיות ארצנו. המחזור שלי לא טמא, ובוודאי שאני לא טמאה אם הרחם שלי הכין את עצמו לקלוט בתוכו עובר ואפעס. גם לא מסתדר לי הרעיון של בלנית, שבודקת שאני כשרה להיכנס למקווה. אני אבדוק לעצמי מתחת לצפרניים, תודה רבה.

אז למה אנשים עושים את זה? למה כל כך הרבה חילונים טובים, אנשים משכילים, נבונים, אינטיליגנטים משכמם ומעלה, בוחרים לתת ידם וכספם לטקס פרימיטיבי, שבמרכזו מכירת האישה כחפץ?
אני מכירה זוג אחד שעשה את זה כי "לסבא וסבתא שלו זה מאוד חשוב". זה אולי טיעון חזק, אבל טיעון שיותר מתאים ל"איך סבא וסבתא צריכים להינשא" ולא איך הנכד מתחתן.
אני מניחה שהשאר עשו את זה מטעמי נוחות – זו האלטרנטיבה היחידה ליהודים בארץ, אם הם לא רוצים להרחיק נדוד על מנת לקבל מסמך שאומר שכן, הם נשואים. הרבה מהם כלל לא זוכים להכיר את הטקס לעומק, ולא תמיד מודעים למשמעות של מה שהם עושים – הכתובה, זה לא סצם צחוק. זה שטר מכירה לכל דבר ועניין ובו החתן קונה את הכלה מאביה, ואף מתחייב על סכום עתק – נתקלתי כבר ב-7 ספרות – שלא יגרש אותה. כאילו גירושין זה "לכי מפה". כאילו האישה זקוקה לפיצויים אם בעלה מחליט אחרי 20 שנה שהוא עוזב עם המזכירה שלו. ואם האישה עוזבת עם מנקה הבריכה? למה היא לא צריכה לפצות את הגבר? ולמה היא לא יכולה לקנות את הגבר מאמו? אני מכירה כמה נשים שהיו מוכנות להתחייב על המון ספרות בשביל האופציה הזו.

עצוב לי שבמקום שההשפעה של היהדות הרפורמית בארץ הקודש תלך ותגבר – הן מטעמי הקידמה והן מטעמי מימון – ויתאפשרו אלטרנטיבות אחרות ליהודים בארץ, היא הולכת ופוחתת. עצוב לי שכל המאבקים להכרה בטקסים חילוניים נמוגים לכדי כלום בהסכמים קואליציוניים. עצוב לי ש"ברית הזוגיות" רק מדגישה את מצבו העגום של יהודי בארצו, והופכת את ישראל למדינה היחידה בעולם בה יש אפליה חוקית נגד יהודים. עצוב לי שבמקום להתאחד כנגד האויב מבפנים, עושים איתו קואליציות.

אז נכון שהאויב מבחוץ הוא לא משהו שיש לזלזל בו, אבל הוא בכל זאת בחוץ והם בכל זאת בפנים, מכרסמים בנו כחברה, בולעים את כספי המסים שלנו, ויוצרים ציבור הולך וגדל של בורים ועמי ארצות.
ונכון שלא טוב להשתמש בביטוי "אויב" מבלי להיות ספציפית. מילים הן בעלות השפעה ואין להשתמש בהן בקלות ראש. החרדים הם לא אויבים, חלילה. איש באמונתו יחיה ושיהיה לו לבריאות, אבל אמונתו לא פוטרת אותו מידע בסיסי (שמשרד החינוך, בתור נציג הממשלה, שלה יש כסף, שקונה אוכל, קובע אותו) במתמטיקה ואנגלית ומהחובה לעבוד כדי לחיות. חרדי שעובד הוא יהודי טוב ממש כמוני ואולי אדם טוב יותר, מי יודע, אבל חרדי שבוחר ללמוד כל היום ולהסתמך על קצבאות (מהמיסים שלי), תרומות (עמותות ממומנות מהמיסים שלי) ונדבות (לפחות זה לא קשור אליי), הוא אויב. הוא לא אויב שלי אישית אלא אויב האומה, כי גם את ילדיו הוא יגדל לאותם חיים, וזה לא מקובל עליי. גם חרדי שלא הלך לצבא לא מקובל עליי. רוצה לאכול בבית ושיהיה מגה-סופר-דופר כשר? אדרבא, בתי החולים מחכים למתנדבים, גם העמותות השונות וההוספיסים. בטוח יש אחד קרוב למקום מגוריך. העבר שם שנתיים שלוש ונצא פיטים.

שבוע טוב.

Read Full Post »

זעם כבישים

אני אוהבת ושונאת לנהוג.
לנהוג במרחבים פתוחים עם מוזיקה אהובה זה כיף, כל השאר זה רע, רע מאוד. לפעמים אני רוצה נהג, כדי שאוכל לשבת בצד הנוסע עם מצלמת וידאו ולתעד את כל מה שרע בכביש. אין לי כסף לנהג, ולכן אסתפק בלקטר בלבד.

  • נשבר לי מאנשים שמנסים לחתוך אותי. נמאס לי מהאדיוט שעובר נתיב לאט לאט בלי לאותת, ונמאס לי מאלו שיודעים שהם בנתיב הלא נכון אבל עושים את זה כי הוא פנוי יותר, ואז מנסים לחתוך לשלי.
  • נמאס לי מאנשים שלא נוסעים בימין. המשטרה לא עושה כלום בנושא הזה בכבישים בין עירוניים וחבל. בכל זמן בו תסעו, תראו איזה אדיוט ביונדאי גטס מקרטעת, נוסע 90 בכביש בין עירוני ולא מבין למה אני מהבהבת לו באורות. זה כי אתה דביל. גרועים במיוחד הם הנהגים שעושים את זה תוך כדי דיבור לא חוקי בסלולרי. הם בכלל לא שמים לב שמאחוריהם מישהו מסמן להם לזוז, כמו שהם לא ישימו לב לילד שיהיה לפני האוטו שלהם, כי הם עסוקים בלהחזיק את הסלולרי ביד או בכתף ולהתחמק מהמשטרה.
  • אני מתעבת אנשים שנכנסים לצומת לא פנוי. אני חושבת שהמשטרה יכולה בקלות לסמן את המקומות והזמנים המועדים לפורענות ולעשות שם קופה, אבל זה דורש קצת מאמץ אז הם לא עושים. היום ראיתי אוטובוס עושה בדיוק את זה כשהרמזור שלו התחלף לכתום, אבל מה אכפת לו, הוא הלא חלאה. אני הייתי בין הנחסמים, ועד שהוא זז, הרמזור שלנו כבר התחלף לכתום. באותו זמן עברה בצומת ניידת. אתם חושבים שהיא עשתה משהו? בוודאי שלא.
  • הייתי רוצה שאנשים, שמרשים לעצמם שדעתם תהיה מוסחת בזמן המתנה ברמזור, לא ינהגו. לפני שהפסדתי את הרמזור היום בגלל האוטובוס, הפסדתי שני סיבובים שלו בגלל חלאה בג'יפ שפשוט לא נסע כשהרמזור התחלף. במחשבה שניה, פלא שלא שחטו את הנהג. במחשבה שלישית, זה היה מעכב את כולם עוד יותר. אני לא חושבת שמישהו כזה ראוי להיות נהג. זה לא אומר שהוא לא יכול להיות אדם טוב, הוא פשוט לא יכול להחזיק הגה של אוטו.
  • קצה נפשי בג'יפים. די כבר, עירונים מטומטמים שרוצים ג'יפ כי זה מגניב. בשביל מה אתם צריכים רכב שטח? בשביל לנסוע לסופר דרך החצר של השכן? בשביל להביא את הילדים לחוג? כל אותם אהבלים לא טורחים לבדוק שג'יפ מסוכן יותר מרכב רגיל, כי נקודת שיווי המשקל שלו גבוהה יותר. ג'יפ מזהם יותר והוא תופס יותר מקום בחניה, אז בשביל מה, למען השם? אם נשאיר את הג'יפ רק למי שבאמת צריך אותו, ישארו בארץ בערך ארבעה.

זהו לבינתיים, לילה טוב.

Read Full Post »

מבין הבלוגים שאני נהנית לפקוד מפעם לפעם, נמצאת הבלוגיקה של נמרוד אבישר. לאחרונה הוא נהיה מעט שמאלני מדי לטעמי, אבל אין ספק שהוא כותב מעולה ומעמיק. עד כאן לחנפנות.
לאחרונה נמרוד התייחס לשמועות על הטרדות מיניות ויותר מכך בשייח ג'ראח. חלק מהתגובות שם היו של מיני אנשים שחושבים שזה לגיטימי לבוא ולומר למישהי "זה שאת באה להפגין נגד המדינה שלך, שנותנת לך בין השאר בדיוק את החופש הזה, ואת מפגינה למען הקמת מדינה שברור לך שלא יהיה בה חופש מהסוג הזה, זה נחמד אך לא מספק. בואי לבושה בצורה שלא תעורר מינית את אותם אנשים שבאת להפגין למענם".
יש שני נושאים ששורפים לי את הפיוז במהירות הבזק – המצב העגום של הזוגות החד מיניים (והלהט"בים בכלל) בארץ, וכל ניסיון להפר את זכות האישה על גופה (הטרדות, הערות, גברים שחושבים שיש להם שמץ מילה בדיון על הפלה). אז פה זה הנושא השני.
בוודאי שהגבתי. איך אפשר לשתוק כשמישהו חושב שזה הגיוני שאישה מוטרדת בגלל הבדלי מנטליות, שחושב שזה הגיוני שמפגינים אחרים תפקידם הוא להגן על הנשים בהפגנה? אחד המגיבים האחרים לא אהב את התגובה שלי, וכדי לחפש חומר לתגובת נגד הוא פנה לכאן. קוראים זה תמיד נחמד, אבל פתאום בא בנאדם ושופט אותי לפי קריאה שטחית של חלק מאוד מסוים ממני. זו חוויה חדשה עבורי, שכן בעבר קוראים היו מגיעים, קוראים, ומגיבים לפוסט, לא לוקחים את הפוסט ומנסים להמציא לי אישיות לפיו ולתקוף אותה. מצד שני, זה שמנסים לתקוף אותי זה לא חדש לי. אני דעתנית וזריזת לשון, ואני מעוררת אנטגוניזם אצל אנשים שלא מסוגלים להתמודד עם התכונות האלו, במיוחד אצל אישה. וגם, כן, הציקו לי המון ביסודי ובתיכון. שיזדיינו.
להלן תגובתי:

  1. אם למי מהקוראים יש בעיה עם השימוש שלי בשורש ז.י.נ, הם מוזמנים או להפסיק לקרוא או לפתח עמידות. מה שהם לא מוזמנים לעשות זה, להניח שבגלל החיבה שלי לוולגריות, אני שווה פחות מכל אחד אחר. בשלב הזה בחיי כבר הוכחתי את עצמי די והותר.
  2. אם למישהו מהקוראים שלי יש בעיה עם ספירת הצ'קים בחתונה שלי – כאן אני אסתפק בלצטט מקטע מהתשובה של piratebay לתובעים שלהם: Instead of simply recommending that you sodomize yourself with a retractable baton, let me recommend a specific model – the ASP 21. זה לפחות מה שהייתי אומרת במציאות למישהו עם האומץ לומר לי את זה בפרצוף. אני לא צריכה להצדיק את הרצון שלי לדעת אילו סכומי כסף אנשים נתנו.
  3. יש אנשים שנהנים לנפנף בדברים טובים שהם עושים. הם אוהבים לקבל ליטוף על השכם ו"כל הכבוד" ו"ואוו, נסעת לחורתחת כדי להפגין נגד המדינה שלנו עם פרימיטיבסקים מדכאי נשים". לעומתם, יש אנשים שיודעים שלא צריך לנפנף בעובדות על מנת שהן יהיו נכונות. כשאני מגיבה על פוסט שקשור לפוליטיקה, הפעילות ההתנדבותית שלי לא צריכה להופיע שם. הפעילות הזו גם לא מופיעה בשני או שלושת הפוסטים האחרונים שלי, אז כנראה שאפשר לשפוט אותי ולסווגני כמישהי ש"מקדישה את זמנה הפנוי לגידופים באות ז' ולפנקסנות של צ'קים לחתונות". שוב, retractable baton, מותק, ושיגמר לך הוזלין בדרך.
  4. מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית בניגוד לכל מיני מדינות מוסלמיות, בהן להיות הומו זה מוות, לשתות זה מוות, לא ללבוש בורקה זה מוות וכן הלאה. במדינת ישראל מותר לי להביע את דעתי. בפרט, מותר לי לומר שאני חושבת שפחות או יותר כל מהלך שהצבא יעשה כדי להגן על אזרחי המדינה ועל החיילים בצבא הוא מוצדק. בפרט, מותר לי לומר שאני חושבת שזו צביעות שלא תיאמן, לחיות את החיים הטובים של הדמוקרטיה מחד, וללכת להפגין נגדה ובעד משטר חשוך מאידך. לקרוא לי אדם "לפידו רייכמני" מפני שהבעתי את דעתי הנ"ל זו מחמאה לא קטנה, באמת.

גם אני חוטאת בשיפוט, אין לי עניין להציג את עצמי בתור הקדושה שאני לא, אבל מאחר ואני אוהבת להיות צודקת, אני לא נותנת ביטוי פומבי לדעות ומסקנות, שאינני בטוחה בנכונותן. הייתי הילדה המכוערת, הייתי זו שצוחקים עליה, הייתי זו שהכריחו אותה לקיים יחסי מין, אבל לא הייתי האהבלה ולא אהיה, אני מוצאת שזה נורא מביך.

אולי טוב שקרה המקרה הזה. מתקפות כאלו, ממש כמו ההיא במצעד הגאווה, מחשלות אותי. זה אולי יוצא הדופן היחיד לאמונה שלי, לפיה עדיף עודף רגש מהיעדרו. פה עדיף להתרגל לאנשים טיפשים ששופטים אותך בלי שום ידע, ולא להתרגש מזה.

Read Full Post »

Older Posts »