Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for אוגוסט, 2010

1. חוקים הם לפראיירים ששומרים עליהם. את זה למדתי על בשרי לאחרונה. לפני כשבוע יצאתי מביתי וכלבת דוברמן צעירה אך ענקית רצה לכיווני במהירות השמורה רק לכלבי דוברמן צעירים. האינסטינקט שלי היה לפלוט "מה זה החרא הזה" ולעשות קישטה לכלבה שאכן הזדיינה משם (ואז להודות בשקט על כך שהחתולה לא באה איתי למטה), אבל זה היה מוקדם מדי. מיד לאחר מכן באה החרא האמיתי, הבעלים של הכלבה, שמאוד כעסה שקראתי לכלבה "חרא" ושדיברתי עליה בלשון זכר. אולי לא הייתי ברורה מספיק, זו לא הכלבה שחרא, זו העובדה שכלב כלשהו מתקרב אליי ללא רצועה. אני מדברת ככה למרות שיש לי כלבה כבר בערך מחצית מחיי. הכלבה הזו, למרות שהיא הדבר הכי לא מזיק בעולם, ולמרות שהיא מבוגרת ועייפה, תמיד הולכת עם רצועה, תמיד (למעט הפעם האחת ההיא שהקולר לא היה מהודק די הצורך והיא ברחה, אבל לעולם לא כהרגל). בקיצור, החרא האמיתית לקחה את הכלבה ונכנסה לאוטו. רשמתי את המספר וניסיתי לדווח למשרד החקלאות, שכן הם אחראיים על כלבים מסוכנים. הם אמרו שלא, תודה, ושאפנה למחלקה הוטרינרית. המחלקה הוטרינרית אמרה שמספר רכב זה לא מספיק, ושאם אשכנע את המשטרה לתת לי את פרטי הנהג, אז החרא תקבל אזהרה. אזהרה, סה טו, לא קנס, לא מאסר, לא שום דבר שמעלה יותר מפיהוק.

2. למה לכל הרוחות במחלקה הוטרינרית מעסיקים במענה הטלפוני אישה זקנה ורגוזה שלא שומעת כלום? למה לכל הרוחות החצופה הזו חושבת שזה לגיטימי לבקש ממני לצעוק יותר חזק בטלפון, כשהיא ממילא לא נותנת לדבר, וכל משפט שלי היא קוטעת ב"מה? מה?! מה?!?!! לא הבנתי!!!!!" (סימני הקריאה והשאלה במקור). זה לא שאנשים זקנים לא צריכים לקבל עבודה, אבל כמו שלא יקחו בחורה ששוקלת 50 ק"ג לעבוד בבנין, כך צריך לחשוב מי האנשים המתאימים לתפעל מענה טלפוני.

3. לפני זמן מה החלטתי שמאחר ואין יותר לימודים ועיתותי פחות או יותר בידיי, אפשר לנסות לחדש קשרים שהתנתקו. אחת המועמדות היתה ל., שלמדה איתי פעם מזמן מזמן והיינו חברות די טובות. אז יצא קצת להפגש וכאלה, וכשהזמנתי אותה לחתונה היא הגיבה ב"בטח שנבוא". כשהתקשרתי לוודא הגעה היא לא ענתה, אבל אמרתי לעצמי שהיא תבוא, כי בכל זאת, חתונה זה לא משהו שקורה כל יום. ביום החתונה עצמו קיבלתי סמס שמספר על "קרייסיס בעבודה" (כך במקור) ושהיא צריכה להשאר עד מאוחר ולא תוכל לבוא. אז מילא שעלתה לי בכמה מאות שקלים, מילא שלא ענתה לטלפון וששלחה סמס מזדיין, לאחר מכן היא לא טרחה להתקשר. כנראה מחכה שאני ארדוף אחריה שוב. שתקפוץ.

4. שני אנשים בעבודה עשו את אותו דבר מלוכלך. אחת לא באה ואין לי מושג למה, על השני שמעתי שהיה חולה, ושהוא הרגיש לא נעים ממני. וואלה? באמת? כי מישהו אחר שאשתו היתה חולה דווקא ביקש שיתנצלו בשמו, הוסיף מכתב התנצלות לברכה, ואפילו הוסיף צ'ק (שלזה באמת לא ציפיתי). אז את המבריז לא ראיתי מאז החתונה, והוא לא טרח להתנצל או לומר משהו. כנ"ל עוד מישהי שפעם היינו ביחסי עבודה יותר קרובים ומאז היינו סתם מיודדות, והיא אמרה מספר פעמים כמה שהיא רוצה לבוא לחתונה וכאלה. אז בשביל מה דיבורים כאלו, בשביל מה? איך זה מקדם אותך או אותי? הרי מתישהו תהיה חתונה, ואז או שתצאי כלבה שקרנית (ומבריזנית) או שתבואי למרות שלא רצית, אז למה לכל הרוחות? גם היא לא טרחה לבוא ולומר משהו אחרי החתונה.

5. אנשים שלא מסתכלים ב"כמה כסף" לפני שהם באים לאירוע. אני נהנית מחתונות, באמת, יש שם אוכל, שתיה וריקודים, ואני בסדר עם לשלם על זה, גם אם זה יקר. אני גם בסדר עם אנשים שלא באים לאירועים, אבל לבוא ולהתקמצן מוות?

זוג שהתחתן שבועיים אחרינו שם סכום כל כך עלוב ביחס למה שהאתר אמר, שהיה לי חשק לא לבוא לחתונה שלהם (מה שדווקא התברר כהחלטה נכונה כי החתונה היתה מעפנה). זה גרוע במיוחד בגלל שברור שאנחנו נשים את אותו הסכום ונצא שווים, אז למה לצאת קמצנים מגעילים? מה זה, שיטת מצליח של חתונות?

זוג אחר, שיקירי לא רצה ללכת לחתונה שלהם (זה היה לפני שגרנו ביחד, יאמר לזכותי, והוא לא קיבל הזמנה, יאמר לזכותו) שם סכום אפילו יותר נמוך. הייתי מעדיפה לבוא בקרוקס לאירוע מאשר להשפיל את עצמי עם צ'ק כזה, וזה אומר משהו. אני מאמינה שבעבודה צריך להיות קוד לבוש של עניבה שחורה, ואין לי קרוקס. אז באמת, למה לבוא בכלל?

זהו, עכשיו, אחרי שסיימתי להיות כלבת חתונות, אפשר ללכת להתקלח. ניקינו את הבית וכל הטינופת עברה אלינו. היתה הרבה טינופת. הניקיון עבר יחסית בשלום, ואין לי ספק שהיה יותר יסודי מהרגיל (נו, טאטאתי בעצמי חלקים נרחבים). אולי יש תקווה?

מודעות פרסומת

Read Full Post »

ביום חמישי היה רע בעבודה. בכיתי עד מאוחר, אז ישנתי מעט והעיניים שלי היו נפוחות. הייתי מדוכאת ולא מרוכזת, והמחשב שלי מת באמצע היום. מת. כשהייתי צריכה להכניס קוד. בדיוק כשלחצתי על הכפתור שהיה מכניס את הקוד. זה חייב אותי ללכת עם הפגר למעבדה ולחכות עד שיבדקו שכן, הוא באמת פגר, ולחכות עד שיתנו לי אחד אחר, שזז לאט ואין בו שום דבר שדרוש לי לעבודה. מתישהו בצהריים גם ראיתי מייל, שאומר שהרצועה שקניתי למד הכושר, במקום זו שאיבדתי, יקרה מדי וצריך לחפש באיביי. כשאמרו לי את המחיר התקשרתי לשאול אותו, והוא היה בסדר עם זה, כמובן. זה הגדיל את הדחף לבכות והסתלקתי הביתה ברגע שהיה הגיוני לעשות את זה. באוטו בכיתי כמעט כל הדרך, וחיכיתי להגיע הביתה ולישון קצת. כשנכנסתי לרחוב ראיתי שהגעתי בתזמון הכי גרוע לעשות את זה, כי הוא בדיוק חנה.

בסופו של דבר אמרתי לו שלא מקובל עליי מצב שבו הוא לא מדבר איתי. הוא חשב שזה לגיטימי, מה שהוביל אותי למחשבה שהחתונה הזו היתה טעות איומה ושאני צריכה לצאת מהסיפור הזה ולהתחיל מחדש, מה שהוביל לעוד בכי. אחרי כמה זמן של בכי הוא בא לדבר איתי שוב, ואמרתי לו שוב שאני לא מסוגלת להתמודד עם מצב כזה, שאני לא יכולה שבבית שלי לא ידברו איתי. אם זה אפשרי, אז כל מה שאני אומרת לעצמי, שאני קורעת את התחת כדי שיהיה לי בית ויהיה בו טוב, זה שקר. אין שום סיבה להשקיע בשביל בית שבו לא מדברים איתי, ולא משנה מהן הנסיבות. אם אין בית לחזור אליו בסופו של יום, אין כל כך סיבה לחיות.

הוא ראה אותי שבורה על הרצפה, והסכים. לא עוד שיטות של ילד קטן.

הוא אמר שהוא אוהב אותי, הרים אותי מהרצפה, וחיבק אותי.

צדקתי כשהזכרתי לעצמי כמה הוא נהדר בריבים קודמים. איזה כיף להיות צודקת.

בינתיים, שאר סוף השבוע היה בסדר גמור.

ביום שישי חגגתי מספר מכובד של שמחות – הלכנו למסעדה לרגל יום הולדתה של אמא, הלכתי למפגש חברים לרגל לידת בת (באיחור קל של חודש אבל מי סופר) בו גיליתי שהזוג גם קנה בית חדש, ולאחר מכן המשכתי לחנוכת בית של חברה אחרת. במפגש הזה היו 4 זוגות הורים (אחד מהם יהיה הורים ממש עוד מעט), אני ועוד זוג מאורס. אני מרגישה את הלחץ מסביבי, אבל ילדים של אחרים זה כל כך נחמד, במיוחד עכשיו, כשיש ילדים במגוון גילאים והגדול ביניהם הוא כבר איש קטן ויפה וחביק ביותר. המחשבה על לילות ללא שינה מלחיצה אותי. אחרי לילה אחד בלי שינה אני בקושי זזה, אחרי שניים אני כעוסה, שלושה ומעלה עוד לא היו לי. בלימודים לא תמיד ישנתי כמו שצריך, אבל רצף של כמה שעות תמיד היה, ותמיד אפשר לנמנם בשיעורים שלמחרת. כשיש ילדים, אי אפשר לנמנם בעבודה או כשמשגיחים עליהם. אני חוששת ממה שעלול לקרות לי בלי שינה. נכון שכולם עוברים את זה, אבל אם כולם יקפצו מהגג וכו'.

החתולה, כן. היא שמחה גדולה, יש לה ריח ממכר, היא צדה חיות מגעילות והיא הכי יפה שיש. איזה מזל שהיא פשוט הגיעה אלינו יום אחד. הוא לא רצה חתול, אבל לא ממש הביע התנגדות כשהיא נכנסה, או כשהיא בילתה חצי חורף ברביצה עליו, או על הפוך. היה איזה ריב שבו הוא הזכיר אותה בתור "החתולה שלך", שהוא צריך לבדר אותה, אבל אי אפשר לראות אותם ביחד ולהאמין לשטות הזו. הוא נהנה לשחק איתה ממש כמוני וממש כמו שהיא נהנית מזה. עכשיו היא על השולחן שלי, רבה עם הלפטופ או עם החוט של העכבר או משהו, ואני כל כך שמחה שהיא איתנו, אפילו כשהיא שולחת יד שלופת צפרניים אל המקלדת של הלפטופ. חתולים הם שמחה.

Read Full Post »

אני חושבת שמשהו מציק לו. אני חושבת שהוא כועס עליי על משהו או אוסף של משהואים וזה לא עובר.

נעזוב את זה שאנחנו רבים, מה שלא היה כמעט בהתחלה (החתולה שוכבת פה על השולחן ומחבקת את גליל נייר הטואלט, זה הדבר הכי מתוק שיש), אבל במקום שהריב יוציא ממנו את מה שמעיק עליו, זה כמו לנקז מוגלה מפצע שלא נגמר. כל הזמן יש עוד. דברים קטנים גורמים לו להתרגז בצורה לא פרופורציונלית. או שהוא מחפש אותי, או שהוא חושב שאני מחפשת אותו, או אני לא יודעת מה, אבל אי אפשר ככה.

היום הוא נכנס עם כדור ומניח אותו על הספה. ביקשתי שיוריד אותו. "למה?" "כי זה מלוכלך". "מה מלוכלך?" וכן, הוא רציני. זה כדור ישן ומטונף, והוא שם אותו על הספה בסלון. לקחתי את הכדור וגלגלתי לחדר שלו. הוא החליט שהוא כועס ולא מדבר יותר. החלטתי לא להכנע ולא לריב. הכנתי אוכל, שאלתי אם אפשר לבוא ולאכול לידו. "לא", כי המקום לידו תפוס, הכדור על השולחן והוא לא מוכן להוריד אותו.

וזה כל כך מטומטם, שאני אומרת לעצמי שחייב להיות משהו מאחורי זה. הלכתי לשאול. שום דבר. ברור ששום דבר. למה לומר אם אפשר לשמור בבטן ולהרוג את הקשר שלנו כל פעם קצת?

אני לא יודעת מה לעשות. אני לא יודעת מה לשאול, והכי גרוע, אין לי היכולת הזו של חלק מהנשים, להביא את בן הזוג למצב מאולף. סליחה על השפה, אבל יש נשים שיודעות להחזיק את בן הזוג כמו שצריך, כך שהוא לא עושה שטויות, שהוא רואה דברים בבית שהם לא בסדר וצריך לתקן אותם, שהוא מעריך את בת הזוג. אני מרגישה שהמצב הפוך.

הלוואי והייתי מבינה מה קורה איתו.

Read Full Post »