Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for ספטמבר, 2009

אנה אלך?

אולי לנסות להתמודד עם זה לבד זה לא כזה חכם, אחרי הכל. כשיש אנשים, להעמיד פנים שהכל בסדר זה הדבר הכי קל בעולם. לזייף טבעי לי כמעט כמו לנשום. אולי אני לא מזייפת, אולי זה לא דיכאון אמיתי ואני פשוט בודדה? אני לא יודעת. לאחרונה הרבה מזמני הפנוי מושקע בקריאת "לשאוף לנשוף" (מופיע בצד). לפני כמה זמן התחלתי לקרוא אותה ברצינות, ויותר מאוחר התחלתי מההתחלה, כי היא כותבת מספיק טוב כדי שזה יהיה מעניין גם עכשיו. גם לה היו תקופות דיכאון, והיא מתייחסת להשפעות התרופה אחרת ממני. אני הרגשתי שאני מקבלת את החיים דרך מסנן. שאני יודעת שאני אמורה להתרגש כאן וכאן וכאן, ואני אדישה. אם הבנתי נכון, מבחינת אריאלה זה לקבל את החיים עם מנעד רגשות של אדם נורמלי. התחלתי להפוך ברעיון הזה. הוא נשמע הגיוני, ואז עולה השאלה – למה הפסיכולוגית שלי לא העלתה את הנקודה הזו? מה שמעלה את השאלה – למה היא לא חזרה אליי כבר כמה שעות? אבל את זה נשאיר בצד. אולי המסנן הזה זה מה שאני צריכה כדי לא להשתגע? מצד שני, אני לא מרגישה שהרגשות משגעים אותי. אני מרגישה מועקה בחזה, קשה לי לנשום, אני מוציאה דברים מפרופורציות, מרחמת על עצמי, מתרגזת ולא רגועה. אבל לאבד את היכולת להתרגש מדברים קטנים? אני לא לגמרי זוכרת מה היו האירועים ששמתי לב לסינון עליהם. חבל. לו הייתי טורחת לתחזק בלוג כמו בנאדם ולא סוגרת אותו כשאקס מגלה שהשמצתי אותו, אבל גם את זה נשאיר בצד. תרופות או לא תרופות? לבד או לא לבד? כשרע לי, אני חושבת שאין סיכוי שאני ממשיכה לנסות לעבור את זה לבדי, אבל כשטוב לי, אז טוב לי, ואני אופטימית, ולא רוצה לחסום את הרגשות שלי.

ואולי, אם לחזור, אז לא דווקא לאותה אחת? אם כן, אני מניחה שאני אעלה את התהייה הזו. אני לא אוהבת לשמור דברים בבטן, ובטח לא במצב רגיש כזה.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

קצרים

  • אולי בכל זאת חשיבה חיובית והתעקשות יעזרו? אולי זו רק הקלה בעומס הדיכי, אבל אני מקווה שכן. ניתן לזה כמה ימים ונראה מה המצב. הוא כבר ניסה לחזור בעבר, וגירשתי אותו בכוח. הרגשתי קצת כמו הברון מינכהאוזן, מנסה לשלוף את עצמי בשיערות ראשי מן הביצה, אבל עבד.
  • תמיד תהיתי למה אוטובוסים נוסעים כל כך לאט, במיוחד בעליות. האם הם בכלל יכולים לנסוע מהר יותר? אז מסתבר שכן. היום בדרך הביתה אסף אותי אוטובוס בחריקת בלמים (בדקתי שלא הנפתי במקרה את יד המטה שלי, ולא), ששמר על מהירות שיוט קבועה כל הדרך, עליות, סיבובים, חריקות בלמים ורמזור, כל ההצגה. ויתרתי על לקרוא בשלב מסוים. לשמחתי, אני יותר תולעת ספרים מאשר נתקפת בחילות, ולכן רוב הדרך קראתי. אני קוראת ספר עיון לשם שינוי, "אומרים ישנה ארץ" שמו. במקור קניתיו לאבי, אבל הוא יושב פה, ואני תוהה על קנקנו, ורוצה להעמיק ידע, אז הנה.
  • מהצלחות היום: שני ספרי עיון נוספים (אפרט כשאקרא), פינצטה ורודה (לבדוק אם שווה לשלם יותר על פינצטה.המסקנה – שווה) ושלוש קרסוליות במבצע. כולן בוורוד או מערבות ורוד.
  • כשהייתי קטנה, לא אהבתי ורוד. כשהייתי ממש קטנה, לא שאלו אותי מה אני רוצה ללבוש, אבל מאז שהתחלתי לבחור בעצמי בגדים, נשמרתי לשחור, כחול וירוק. מדי פעם הבלחות לאדום, אבל זהו. כל זאת למגינת לבה של אמי, שחפצה להלביש אותי כיאה לפקאצה קרייתית בגוונים של תכלת ו-ורוד. "את צעירה! תלבשי דברים צעירים!". אין להבין מכך שאמי היא פקאצה או דבר מה דומה. היא באמת חשבה שזה יפה. לאחרונה גם אני מחבבת ורוד. אני לא יודעת למה. אפילו הבסיס של הפרנץ' שלי ורוד. ורוד בזוקה חמדמד כזה.

Read Full Post »

תמיד יש פעם שניה

זה מהבוקר, קצת אחרי הפוסט הקודם.

—————————————————
במראה הרגליים שלי נראות רזות. הרבה יותר רזות ממה שהן במציאות. אני חושבת שזו מראה מאריכה, כמו ששמים בחנויות בגדים.
אני רועדת. אני לא רוצה לחשוב. קוראת, משחקת סודוקו, רק לא לחשוב. לא רוצה לחשוב עליי ועליו. אני מפחדת ממה שיקרה כשהוא יתעורר. מה אם הוא לא ירצה לדבר איתי? מה אם הוא ירצה לדבר איתי? אני מפחדת ממה שהוא יאמר.
רציתי ללכת לקנות פירות, אבל חשבתי שאולי אחזור והוא לא יהיה פה ועם הכאב הזה אני לא יודעת איך להתמודד. אז נשארתי פה. בפיג'מה, רועדת.
אני יושבת לידו במיטה. מסתכלת, לפעמים מלטפת. הלפטופ לא עושה הרבה רעש, בדרך כלל. אני חושבת שאני מקלידה כמעט בדממה. אני רוצה לבכות, אבל הדמעות יוצאות לאט לאט, ומפסיקות. אולי נגמרו לי הדמעות?

אולי אושר אינו בשבילי? אולי לא נועדתי להתחתן ולהביא ילדים? פעם לא רציתי, אבל עכשיו אני רוצה, ורוצה, אבל אני לא בטוחה שזה יקרה. כל קשר שאני נמצאת בו מגיע בסופו של דבר לאותו מצב. הגברים שונים, הנסיבות שונות, המכנה המשותף היחיד הוא אני. אני יכולה להקליד עיוור, שזה טוב, כי אני עם עיניים עצומות ומלאות דמעות עכשיו. זה מה שקורה בדרך כלל כשאני חושבת על הנושא הזה. לחברה שלי יש תינוק יפהפה בן 3 חודשים. בכל פעם שאני רואה תמונה שלו, אני מרגישה דגדוג בשחלות, שמזכיר לי בת כמה אני. בקרוב אהיה בת 28, אבל כשאני חושבת על בת כמה אני, התשובה היא 28 כבר די הרבה זמן. הזקנתי את עצמי? אני נלחצת בקלות, אולי זה קשור.

בכל פעם שרע לי אני נסוגה למחשבות על מוות. למשפחה שלי יהיה קשה עם זה, אני חושבת. הם ילכו לטיפול וישאלו איך הם לא ראו, שוב, את הסימנים, וירגישו רע, אבל אחרי כמה זמן זה יעבור להם, אני חושבת. החברים שלי יהיו עצובים, אבל לחיים יש דרך כזו להחזיר אותך לשגרה גם כשקורה משהו כואב. יש להם משכנתות ושכרי דירה לשלם, משפחה לדאוג לה, תזה. הם יחזרו למסלול.
אני לא כועסת על אף אחד שלא ראה סימנים. אני שקרנית מצוינת, ואני יודעת להעמיד פנים ממש טוב. במיוחד כשיש אנשים.
מה אם זו עוד אפיזודת דכאון? לא חשבתי על זה עד עכשיו. מה אם הוא חזר? מה אם שוב צריך לקחת כדורים? כמה שהיה קשה להפסיק איתם, אני רציתי את זה. לא רציתי כדור שיטשטש אותי. לא רצית להרגיש שאני מרגישה הכל דרך מסננים. אבל להמשיך ככה? להבריח אותו?
איך אני אומר לו את זה? אני ל איודעת אם הוא יבין. אני לא יודעת אם הוא יאמין לי. מה אם הוא יחשוב שזה סתם תירוץ? אבל כשאני חושבת על זה, המחנק בגרון יושב שם כבר די הרבה זמן, מתגנב בכל פעם שאני מסתכלת הצידה.
ומה אם אני סתם מגזימה? מה אם זו פשוט אני שדפוקה, שיש לה תגובות מוגזמות וילדותיות לכל דבר? מה אם אני כזו שקרנית טובה שגם פסיכיאטרים לא עולים על זה? היתה פסיכיאטרית שנתנה לי את ההרגשה הזו פעם. שנאתי את זה. שנאתי את המחשבה שאני יכולה להציג כל דבר שרק ארצה.

אי אפשר להתכחש לזה שהכדורים עשו לי טוב. טוב עם תופעות לוואי, אבל טוב. אולי הן פשוט משפיעות ככה על אנשים שמזייפים?

יש לי איזו פנטזיה חולנית בראש, שאולי מדובר בטעות. אולי הוא דיבר אליי אתמול בלילה ועניתי בצורה מגעילה מתוך שינה? אני יודעת שניהלתי שיחות מתוך שינה בעבר. אולי כשדיברנו בבוקר הוא היה חצי ישן ולא ידע מה הוא אומר? זה אפילו עוד פחות סביר. הוא נשמע ערני ומודע לחלוטין. אבל אולי. אולי לא. יש מציאות וצריך להתמודד איתה.

—————————————————
הוא התעורר, השלמנו, אני מקווה שיהיה יותר טוב. הוא כעס שכשהוא הלך לישון, אני גיליתי שאין מושג איפה הטבעת היפהפיה שהוא הביא לי, ונכנסתי לפאניקה והתחלתי לחפש אותה. לא אמרתי לו שאני לא יודעת איפה היא, מרוב בושה כמובן. אז אכן הרעשתי וירדתי לאוטו לחפשה בלי לומר לו, כי לא רציתי להפריע לו לישון, ואז הוא כבר קם והסתובב קצת, ואמר שלא נרדם עד 4. הייתי כבר אחרי 3-4 שעות של בכי, פנים נפוחים והכל, והוא חיבק אותי זמן מה, כפיות, כמו שאני אוהבת. אני אוהבת להרגיש אותו בגב. זה נותן לי תחושת ביטחון ומעט שלווה. אחר כך הוא לקח אותי למקלחת, ניקה וחיבק ורצה שלא אבכה. המחוות האלו, מן הסתם, עוררו פרצי בכי של הכרת תודה ושמחה, אבל הם היו קטנים ועברו מהר.

אני מקווה שאני אפגין קצת יותר שכל בעתיד. אני מסתובבת כבר שבועות עם תחושת המחנק האופיינית לדכאון שלי, מדוכאת, חושבת מחשבות אובדניות, ושום נורה לא נדלקה לי בראש. ייחסתי את זה למבחנים, למעבר הדירה, לבלגן בדירה החדשה, למה לא, רק על הפתרון הכי ברור לא חשבתי. אולי טיפול פסיכולוגי שוב? אולי רק תרופות? אדבר עם הפסיכולוגית שלי בכל מקרה. אי אפשר יותר ככה. אני לא מוכנה להרוס את הקשר הזה.

Read Full Post »

מוקדם עכשיו. התכנון היה להתעוררלפני כמה דקות ולנסוע לאיקאה עם שני חברים, לקנות ריהוט לחדר שלו. מה שלא היה בתכנון זה לריב אתמול בערב, ואז לגלות הבוקר שהווא לא מוכן לנסוע, או לדבר איתי, או לקום. טוב, הוא כן דיבר. הוא אמר ששוב הפגנתי מי אני ומה אני, ושלא אכפת לי ממה שהוא רוצה.

אני מסתכלת אחורה על הריב אתמול. הגענו די מאוחר, הכנו אוכל, ביקשתי ממנו שיפנה את המזוודה שלו ושימדוד מה שצריך בחדר. אחר כך, הוא אמר. אחר כך הגיע וחלף, ויותר מאוחר בערב הוא נהיה "מחר". אמרתי לו שהמזוודה שלו מונחת ממש בכניסה לבית כבר כמה ימים, וזה מעצבן ומפריע, ושאני מרגישה כמו משרתת פה, אז שלפחות יפנה את הבגדים של עצמו. הוא פינה די בזעף, ואת רובם לכביסה. זה אחרי ששלשום כיבסתי. לא כיבסתי בנוחות בבית, סחבתי שק כביסה כבד להוריי, כי הייתי צריכה לשבת וללמוד שם, ולא ראיתי איך אני מספיקה לעשות כביסה אחרת, וידעתי שהוא לא יעשה את זה. שלשום, אגב, הוא ישב רוב היום במשרדו. הוא לא עשה שם שום דבר אבל. שאלתי.

הבעיה היא, שאני יודעת שאני בן אדם די מחורבן באופן כללי, אז מאוד יכול להיות שיש לו נקודה. מצד שני, אני מקפידה לזכור ולא לשכוח את החבר הראשון שהיה לי, שאיתו עברתי 5 שנים וקצת של התעללות והשפלה. כשמישהומנסה לצייר אותי באופן עקבי כצד הרע, זה לא אומר בהכרח שהוא לא צודק, אבל זה אומר שחשוב מאוד לבדוק את העניין לפני שמקבלים את דבריו כאמת.

לומר שלא אכפת לי מה הוא רוצה? זה לא שהוא רוצה לנוח. הוא לא עושה שום דבר לימודי מאז שחזרנו, אז הוא לא בדיוק מותש ואומלל. מבין שנינו, אני דאגתי, אחרי שחזרנו, שיהיה אוכל בבית. אני זו ששוטפת את הכלים כמעט תמיד, אני מסדרת, ורוב הזמן גם את הבגדים שלו, ואם מישהו מנקה זו בדרך כלל אני. תוסיפו לזה יקיצה טבעית כמעט כל בוקר, והוא צריך להיות די רענן. אז אולי הוא רוצה אוכל מסוים. אז כשקניתי, לקחתי דברים שהוא אוהב, כי אני יודעת מה הוא אוהב, אפילו שלדעתי זה גועל נפש. כשלא הייתי בטוחה מה הוא רוצה, התקשרתי אליו. הרגשתי קצת מפגרת, האמת. הסתובבתי שם עם ידיד, פחות מיום אחרי שחזרנו מחו"ל ועם פחות מ-5 שעות שינה, וכל מה שיכלתי לחשוב עליו הוא מה להביא לו, שישמח.

זה באמת מוגזם שאני מרגישה כמו משרתת? לפעמים אני חושדת שהוא הסכים שנגור ביחד (לא הציע, ולא התלהב מההצעה) כי הוא חשב שכובסת זה דבר שנחמד שיש.

זה לא שהוא לא עושה כלום, אבל רוב התפקיד שלו מתמצה בסחיבת דברים כבדים והגעה למקומות גבוהים. והוא ישן הרבה יותר ממני, ובאמת שלא עבד יותר מדי מאז שהגענו.

גם בדירה הקודמת שלי סוג של גרנו ביחד, אבל היא היתה פצפונת. דירה פצפונת אומרת כמות עבודה מוגבלת, גם אם יש בה שני אנשים. פשוט אין מקום לבלגן או ללכלך. עכשיו אנחנו גרים בדירה עצומה, המון מקום ללכלך ולבלגן, והוא לא טומן ידו בצלחת.

אני לא רוצה שניפרד. אני רוצה שנדבר ושהוא יתבגר קצת ויבין שהוא לא יכול להמשיך להתנהג כמו ילד. אני רוצה שהוא יתחיל לנצל את הזמן שלו נכון, במקום לבזבז אותו למרחקים ארוכים, ואז להיות לחוץ ועצבני ולא פנוי לכלום בשאר הזמן. ועדיין, אני לא רוצה שניפרד. לא רוצה. למה הוא נראה כל כך סרבן לעבוד על הבעיות שלנו? יכול להיות שככה נגמר הקשר שלו עם החברה הרצינית הקודמת שלו?

ביום חמישי בערב, כשאני הייתי בהופעה, הו ההופעה,  הוא היה עם ידידה שלו בסאונה ובמסעדה. מילא מסעדה, אבל מסעדה שהוא פשוט שונא. איתי הוא לא היה הולך למסעדה שהוא שונא, ואם הוא היה הולך, הוא לא היה נהנה והייתי רואה את זה עליו. קצת קינאתי.

Read Full Post »

היה פשוט נהדר בחופשה. נכון, התרגזתי מדי פעם כשהוא התעקש להשאיר כלים במגוון מקומות בדירונת החדר ששכרנו, אבל הוא נהדר, באמת. מלבד העובדה שהוא יפהפה, אכפת לו. הוא דואג לי, הוא סוחב דברים כבדים – גם שלי – בלי לומר על זה שום דבר, ובלי שאפילו אבקש. הוא מזכיר לי לנפח מאזן לפני הקפיצה מהסירה – לא תמיד נחוץ, אבל האלטרנטיבה לא כזו מרנינה – ומלטף ומחבק ומנשק.

איזה כיף להיות בחופש, אפשר להתעורר משנ"צ, לעשות לו מסאז', לעשות סקס, ולא ממהרים לשום מקום, ואין טלפונים, ואין מחשב, והטלויזיה בחדר השני, ובינינו, אין יותר מדי מה לראות בה. הרעיון של חופשה נטולת לחץ היה גאוני. מי צריך למהר ממוזיאון לטירה כשאפשר לשכב בשמש עם ספר, בשקט, ללא דאגה, מלבד אולי השאלה האולטימטיבית – מה נאכל לארוחת ערב.

אז הייתי נטולת אינטרנט לשבוע, ודווקא לא רע, לא רע בכלל. לצערי, הייתי גם נטולת ירקות ופירות כמעט לחלוטין, והמנה האהובה עליי היא סלט, ואני צמחונית. זה היה רע למדי, אבל פסטה, נו. היום פיציתי על זה בסלט ירקות + סלט פירות טריים ענקיים ונהדרים, מכילים את כל הירקות / פירות שאפשר למצוא ושטעימים, וכוס מיץ תפוחים טרי. אני לא חושבת שיש מסעדה שיכולה להתחרות בזה. הא. כל מה שחסר הוא שהנוכחי ישוב הביתה. נסע לבקר את הוריו, ולשמחתי הוא חוזר לישון פה ולסיים את סלט הפירות הענק, אם לא אכרסמו עד תום לפני שהוא יחזור.

כל הטיסה חזרה בהיתי בו בהערצה. נישקתי וליטפתי ורציתי יותר, אבל הפרטיות הארורה, לא היתה. כיף כשאנחנו לא עייפים ורגוזים ולחוצים ועצבנים שהבית החדש הוא לא בדיוק מה שחשבנו. כיף כשאפשר להתרכז במה שחשוב באמת, בלי שכל הטפל הזה יפריע שוב ושוב. באחד הלילות התעוררנו בשעת בוקר מוקדמת, התכרבלתי בו, הוא חיבק אותי, וכך ישנו עוד כמה שעות, כי מי צריך לקום בכלל, זה חופש. עכשיו נראה כמה זמן המצברים האלו ישארו מלאים.

Read Full Post »

once you pop, you cannot stop, אמרו חכמי פרינגלס, וצדקו. עכשיו כשיש בלוג, חלק מהמחשבות מסתדרות בצורה של פוסטים. זה טיפה מרגיז, הגמישות המנטלית הזו שלי. הייתי רוצה אופי אולי טיפה יותר קשיח.

במשך שנים הייתי משתמשת במכשיר של silk epil. הם די מוצלחים. העור שלי לא, הוא נשאר לא נעים למגע ללא קשר לכמות הזמן שאבלה בניקויו משיער, וללא קשר לשיטת הניקוי משיער [פוסט פמיניזם]נכון, נשים לא חייבות להוריד שיער, אממה, המגע של הרגל ללא שיער הוא הרבה הרבה יותר נעים, וזה יותר יפה לטעמי. לא, אני לא רוצה שהנוכחי יוריד שיער. גם ככה אני השעירה משנינו, וגם אם לא, לא רוצה. [/פוסט פמיניזם]. בכל אופן, לפני שנתיים או יותר קניתי מכשיר של בייביליס, בתקווה שיביא את השינוי. הוא יותר עדין, ואני איכשהו לא השתכנעתי. להוריד שיער בלי כאבים? לא נשמע נורא אמין. אז שלשום הסילק שבק חיים כך סתם באמצע העבודה, ומאז אני משחקת עם הבייביליס, ובחיי, אפשר להוריד איתו שיער בקלות מאזורים שאמורים להיות סופר רגישים, ולא להרגיש כלום. אני בשוק.

היום בערב אנחנו טסים. המצב טוב יותר. לא שממש ליבנו את העניינים, ואני חוששת שזה עשוי לחזור ולנשוך אותי בתחת, אבל כרגע המצב בסדר. צריך למצוא איזו דרך לחיות ביחד גם כששנינו עצבנים, או לחילופין לאסור עליו להיות במצב לחוץ ו/או רגוז. בראש השנה עדיין נהיה בחו"ל, הפעם השנייה שלי ברצף. נהיה קצת לא נעים מאמא. היא מצידה נהנית להזכיר את זה, ולציין שזה בסדר, כי היא כבר רגילה משנה שעברה. באמת.

אולי הבלוג הזה יחזיק מעמד. אני מקווה שכן, כי אם אני לא כותבת, אני לא זוכרת. גם רגעים של אושר טהור דוהים עם השנים, עד שהם נעלמים בתהומות השכחה (גם חומר למבחן דוהה מהר, ממש מהר, ומשאיר אותי בהיסטריה באמצע המבחן, אבל זה לא קשור). אולי לקראת ראש השנה הבא עוד אקרא פה. אם כן, אז הנה:

  1. אני רוצה להיות רגועה יותר. בתחילת הקשר של הנוכחי ושלי הסתובבתי ממש רגועה, ואני רוצה את זה שוב.
  2. אני רוצה לסיים את התואר ולמצוא עבודה במשרה מלאה, שתהיה לי מעניינת.
  3. אני רוצה לנצל את מרחבי הדירה החדשה לאירוח.
  4. אני רוצה שנתחתן, הנוכחי ואני. לשם כך הוא אמנם צריך להציע קודם, אבל תכנית הפעולה בנושא מתקדמת, אני חושבת. נדרשו שלושה סעיפים שחשובים לי הרבה פחות כדי שאצליח לכתוב את הסעיף הזה. לא קל. למה אני רוצה את זה? אני מניחה שלאור הפוסט הקודם זה לא טריוויאלי, אבל הוא האחד.

Read Full Post »

כל מה שרציתי היה לשפוך הרבה כעס, מרירות, זעף, ונהי שישבו אצלי בבטן, ובעברית. העיצוב של ישראבלוג באמת מכוער, אז באתי לפתוח חשבון. השתמשתי בכתובת הוטמייל ישנה כדי לפתוח את החשבון – טעות. ההוטמייל כל כך גרוע, שמייל ההפעלה לא הגיע אליו. נו, בסדר. ריפרשתי וריפרשתי והייתי אומללה וכתבתי הכל בעורך טקסט פשוט אצלי על המחשב, אז הנה.אותו

"אולי נלך לסרט היום בערב?"
"אפשר"
ידעתי שזה יותר מדי טוב בשביל להיות אמיתי. סרט? אנחנו? היינו בחודש שניים האחרונים, זה פשוט לא יהיה נכון סטטיסטית ללכת שוב.
דווקא כשהתחלנו לצאת קיבלתי את הרושם שהוא כן אוהב לצאת ואפילו די הרבה. קיבלתי את הרושם הלא נכון.
אבל כשחשבתי שנלך, ביום חמישי, זה דווקא די מצא חן בעיניי.
בערב הוא חזר וביקש לוותר. כרגיל, הוא לחוץ לסיים משהו. כרגיל, זה משהו שהוא התחיל ברגע האחרון או קצת אחרי כן. אז מה אם הוא היה בחופשה של שבועיים לבדו, ואני הייתי פה לבדי, זו סיבה לצאת איתי כשחוזרים? אל תגזימי, קרציה.
ולפני יומיים הוא בא עם שם של סרט שהמליצו לו עליו. הוריד. זה ברוסית. טוב, הוא יראה לבד. כן, הוא מפנה זמן לסרט, פשוט לא איתי.
אני מרגישה כמו משרתת לאחרונה, והאחרונה הזה הוא לא כזה קצר. מאז שעברנו לפה אני עובדת כמו חמור, והוא, הוא יש לו דד ליין, ועוד אחד, והם לחוצים יותר כי הוא נוסע לחופשה שלו – בלעדיי, ובמהלכה אני עובדת, פורקת דברים שלו, שוטפת דברים מטונפים שלו – והוא חייב לסיים בזמן. אז לא יוצאים, לא נפגשים עם חברים, לא כלום. וכשאני רוצה לצאת לבד – פרצופים. למה שלא אשאר בבית ואשתוק?
"בטח יש דברים שהוא יעדיף לעשות על פני סרט", אמר ידיד שלי.
חה.
הלכתי, כולי מלאה כוונות טובות, נשכבתי לידו על המיטה ועיסיתי לו את כפות הרגליים. הוא לא טרח אפילו לעצור את הסרט כדי להגיד תודה, או שנעים לו, או לשאול אותי אם אני רוצה גם.
וכל הזמן מציק לי "מה עם הראיון בעבודה?". אני גם רוצה משרה, לפחות כמו שהוא רוצה שתהיה לי, אבל לדבר איתי כמו בנאדם, פנים אל פנים, בבית, במקום לקרוא חרא במחשב במעט הזמן הפנוי שלו? זה לא. בנסיעות, כשאין מחשב, אז אפשר לדבר איתי.
אני שונאת להרגיש כמו משרתת. אני מכינה אוכל, אני קונה אוכל, אני שוטפת כלים, אני מנקה, אני עושה כביסה. יש כמה חולצות שביקשתי ממנו שיגהץ לפני החופשה שלנו. זובי הוא יעשה את זה. אפשר לשכב במיטה ולראות סרט בשפה שאני לא מבינה. למה לא פשוט לומר לי לעוף לו מהעיניים וזהו? שאלך לנקות או משהו. יש אבק על השידה.
וזה לא שאין לי עבודה, חלילה. זו פשוט משרת סטודנט, וכרגע אני בחופש מהלימודים. גם כן חופש, כבר עדיף להוסיף פיצ'רים לקרנל מאשר לעבוד כל יום 9 שעות ולחזור לבית ריק שרק אני מטפחת. מה הטעם בלגור ביחד בכלל?
ואני יושבת כמו מפגרת מול המחשב ובוכה. עוד מעט אתעייף, אלך למיטה, ונריב קצת. לא רבנו קודם. עכשיו רבים. כנראה זה בגלל שאני מרגישה כל כך חרא מזה שהוא לא עושה שום דבר, חוץ מללכלך כלים ולבלגן. אני קוראת את זה והמשפט האחרון מגעיל אותי, אבל באמת, באמת, שהוא לא עושה כלום בבית. אני רואה הישג בזה שהוא מסכים לקחת איתו ניירות למחזור, וזה כשיש לו בדרך פח מחזור, ושקית המחזור היא מנייר, אז פשוט דוחפים הכל פנימה. זה הישג. פרופורציות זה דבר חשוב, אבל זה גם דבר מסוכן.

לצערי, זה לא התחום היחיד שאני מרגישה בו מטומטמת. רציתי לעבור לקבוצה אחרת בעבודה, שאפילו חיפשה מישהו למשרה מלאה. המנהל של הקבוצה מכיר אותי ורצה לראיין אותי, אבל מה, הודיעו לו מלמעלה שהוא צריך לראיין את הסטודנט השני בקבוצה הנוכחית שלי ולא אותי. למה? כובע. גועל נפש של פוליטיקה פנימית. המנהל שלי, אגב, קבע איתי היום פגישה ב-8:30 בבוקר. אני מגיעה מוקדם, זה הגיוני, אבל היום ב-10 אמור היה להיות יום בריכה. הגעתי בכל זאת, לא היה שום ביטול מצידו, ועדיין הוא לא הגיע. למה? "אי הבנה". כן. ככה נקרא לזה. קבענו את הפגישה הזו ביום רביעי, לא בדיוק לפני עידן ועידנים, והנה, הגעת? מפגרת. היית יכולה לישון עוד שעתיים.
מילא, מאחר ויצאתי מוקדם, לפחות יצא לי להסיע אותו למשרד שלו. "נצא ב-7?" שאלתי ערב קודם. "כן". יצאנו ברבע שעה איחור, שבתרגום לפקקים זה שאט נפש נוראי והמון המון עמידות. לא שמעתי ממנו לא "תודה" ולא "סליחה". כשחברים שלו אוספים אותנו, הוא מאוד משתדל שנדייק. כנראה שאני על תקן המשרתת ביותר מאשר משק הבית. גם הזמן שלי לא חשוב. עבודה? נהה, זו משרת סטודנט, למי אכפת.

אז יצאתי קודם מהחדר. הוא רצה שנלך לישון. חשבתי שאהיה זו שאשבור את הקרח ואשתף פעולה. ומצידו? כלום. מכבה את האור, שאשבור רגל בדרך למיטה, מבחינתו, או במילים שלו, שאתארגן בחדר אחר. לא בחדר השינה שהוא גם שלי. כל כך מטומטמת.

אני לא יודעת מה לעשות. השחלות שלי מזכירות לי כל יום שאני לא נהיית צעירה יותר, אבל כבר נמלטתי בעור שיניי מקשר הרסני אחד. האם אני כזו מפגרת, או שהספקתי לשכוח איך זה מרגיש, ואני באחד כזה שוב? מה אם זו סתם תקופה מחורבנת?
למה הוא מוכן לנסוע שוב בלעדיי, הפעם לכנס? למה יותר חשובה לו מנוחה בין הטיסות מאשר להיות איתי, ולא להשאיר אותי לבד? גם אם אסע איתו, יהיה לי בפה הטעם המר הזה, שאם אני לא הייתי עושה את הצעד, לא היינו ביחד. אני רודפת, אני משלימה, אני מפנקת, אני מנקה, אני מכבסת, אני מכינה אוכל, אני משרתת.

פעמיים שרציתי להרוג אותו היו כשהוא התעצבן ששמתי חולצות שלו בסדר לא הגיוני מבחינתו – מבחינתי, לא הגיוני שהחרא שלו היה בארגז ואני פרקתי כשהוא הלך לקטר על דברים שלא בסדר בדירה החדשה – וכשהוא אמר (לא ביקש, פקד) שלא אשים כביסה לייבוש בשמש. אז מה אם זה מהר נורא, זה הורס את הבד. הבד, שהיה נשאר מטונף ומקומט אם לא הייתי מכבסת אותו ותולה אותו בעצמי, והיה נשאר על התלייה לנצח אם לא הייתי מקפלת ושמה במקום.

מטומטמת.

הלכתי לישון בוכה, קמתי עם עיניים נפוחות, זכיתי לשמוע שאני לא נראית טוב בעבודה, נראית חולה / עייפה. מבחינתו, הוא הגיע עייף הביתה, אני ישבתי עם ידיד שלי וראינו משהו, ואז הפסקתי לדבר איתו, והפרעתי לו לישון אחר כך. מבחינתי, אמרתי לו שעוד 3 דקות נגמר הפרק של מה שראינו, לא דיברתי איתו כי הוא ראה סרט ועשיתי לו מסאז' בתקווה שהוא יפסיק ויעבור להתעסק איתי במקום, וכשהוא החליט שהולכים לישון וכיבה את האור, עשיתי כמיטב יכולתי להדליק אורות שלא יפריעו לו ולהיות בשקט.

מחר אנחנו נוסעים לחופשה ביחד. הוא לא חוזר היום עד מאוחר והולך גם מחר. "צריך לארוז", הזכרתי לו. צעקות. יש לו מחויבויות, אף אחד לא יעשה את זה בשבילו, ומה אני רוצה ממנו. רוצה שיבוא ויהיה איתי ויפסיק להתרגז עליי כל הזמן ויגיד לי שהוא מעריך את מה שאני עושה.

בינתיים אני מנסה להחליט אם זה טוב או רע שאי אפשר לבטל טיסה ומלון.

Read Full Post »

Older Posts »