Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for אוקטובר, 2009

נתקלתי עכשיו במאמרה של גברת חני לוז (עיתונאית ומבקרת תקשורת, היא מציגה את עצמה), לחיי קווי המהדרין, וקודם כל נעלבתי. פולנים טובים לא מפספסים הזדמנות להיעלב, ופה אני אפילו לא צריכה להתאמץ בשביל למצוא סיבה – גברת לוז פוגעת בי כאשר היא חושבת שאני מטומטמת מספיק בשביל לקרוא את המאמר שלה בלי לשים לב למשהו שהיא מנסה להחביא בצד,בחושך: גברת לוז כותבת עד כמה היא מתרשמת מקרונות רכבת ביפן, מדינה מתקדמת, שנועדו לנשים בלבד, וזאת על מנת למנוע הטרדה מינית. מכאן היא מסיקה, תוך שהיא מפגינה שהיא מעולם לא למדה מערכת הוכחה מהי, שהתועבה הקרויה קווי מהדרין היא בעצם דבר טוב, כי היא עצמה ועוד נשים רבות הוטרדו באוטובוס.

מספר נקודות שכדאי להפנות אליהן זרקור:

גברת לוז, שימי לב שהנשים היפניות זכאיות לבחור האם לשבת בקרון לנשים בלבד או לא. אם ישבו בקרון מעורב, ייתכן ויוטרדו, אבל אני בטוחה שלא יתחילו לצעוק עליהן ו/או לסלקן בכוח ממושבן! זוג שירצה לשבת ביחד בקרון מעורב, זכאי לעשות זאת מבלי לחשוש לשלומו, כנ"ל לגבי אמא וילד או אבא וילדה. אין הפרדה בכוח, יש זכות בחירה. זה כמו ההבדל בין בית קפה שאוסר על כניסת יהודים ובית קפה שמשרת כל אורח באשר הוא, ויהודים יכולים לא לבוא בשעריו.

גברת לוז, שימי לב לעובדה שהקרון הזה הוא חלק משרשרת קרונות ברכבת! אישה יכולה לעלות על כל קרון שתחפוץ, ולעבור כרצונה ביניהם. בקווי המהדרין, אישה שתנסה לעלות מהכניסה הקדמית של האוטובוס, גם אם היא בשנות ה-70 שלה, חולה ונעזרת במקל, תזכה בגידופים וצעקות. דרך ארץ קדמה לתורה? לא בבית מדרשנו כנראה.

ונקודה אחרונה, גברת לוז – הטרדה מינית, אין ספק שהיא פסולה, מגונה, ראויה לענישה מחמירה ופרסום ברבים, אבל היא לא מתרחשת רק באוטובוסים. מה ההצעה הבאה שלך? אולמות קולנוע לנשים בלבד? האם מאחר והעדה החרדית לא פוקדת את בתי הקולנוע, תרשי שיהיו גם אולמות מעורבים, ושנשים יוכלו להיכנס מאיזו כניסה שירצו, ולא מכניסה ייעודית לשחורי עור, סליחה, התבלבלתי עם אפרטהייד אחר, נשים? מה לגבי מקום העבודה שלי? מקומות עבודה בכלל? נחלק את הקבוצות לפי מגדר, ויהיו תחומים שנשים לא יוכלו לעסוק בהם? היי! זה נשמע לי מוכר! זה לא מה שהיה לפני כמה עשרות שנים, טרם המהפכה הפמיניסטית? אף אחד לא עונה, אז אענה לעצמי – כן זה כן. פעם התחומים היחידים, שהיו פתוחים לנשים, היו בישול, הולדה, טיפול בבית והוראה, למתקדמות מביניהן, וזהו. באמת לא היו הטרדות אז, לא בכמות הזו. אם חפצה את לחזור למצב הזה, קני כרטיס לטהרן. שמעתי שגם אין שם הומואים.
גברת לוז, לא מדובר בדתופוביה. מדובר ברצון לשמור על ההישגים הפמיניסטים שהושגו, שבין השאר מאפשרים לך לכתוב טורים בתשלום (יצאת מהמטבח בשביל לכתוב את הטור? נועזת שכמוך!), ולי מאפשרים לעבוד במקום עבודה שאמנם נשלט כרגע ע"י גברים, אבל עוד ועוד נשים מצטרפות לשורותיו, ומראות שלא חסר להן שום דבר בשביל לתת יופי של פייט לגברים.

בתור מבקרת תקשורת, את באמת יכולה לקרוא בעין ביקורתית את הטור שלך ולא לחשוב שהוא לוקה בחסר ומעוות את האמת בצורה מעצבנת כמעט כמו סמדר שיר? כן, אני יודעת, זה ממש עלבון, אבל גם אני ממש נעלבתי מהזלזול שלך. צטערת.

הבהרה – אין לי דבר וחצי דבר נגד הומואים, חלילה. אני אוהבת לצחוק עליהם כמו על כל עדה אחרת, וחושבת שמגיעות להם אותן זכויות כמו לכל עדה אחרת.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

מוזיקה

פעם הייתי בישנית למדי. הייתי חסרת בטחון עוד יותר מעכשיו, והייתי קרובה יותר לחסרי החוליות מאשר להומנואידים, פשוט כי לא ממש היה לי חוט שדרה. אבל מספיק עליי. התכנסתי כדי לכתוב על מוזיקה כמו שצריך. נחשפתי למוזיקה כהלכתה בגיל מאוחר יחסית, ועדיין לא השלמתי את כל הפערים. מי יודע אם אי פעם אשלים, אבל מוטב מאוחר מלעולם לא. אני חוששת שבלעדי המוזיקה, הייתי יכולה להישאר חסרת חוליות, ואפילו, רחמנא ליצלן, סביר שהייתי עכשיו בחצאית ארוכה, שביס, ועם כמה וכמה ילדים.

כשהייתי ילדה טיפשה בת 16 וקצת, קרו כמה דברים. היה לי חבר ראשון, תקרית שנמשכה 5 שנים יותר מדי, ואואסיס הוציאו את d'you know what I mean. השיר עצמו הוא כנראה לא אחת מיצירות המופת שלהם, אבל בזכותו התחלתי להתוודע אליהם. המון ביקורת הם חטפו, אואסיס, במשך השנים. העתקות מהביטלס, חוסר כשרון (מי שחושב כך, שידע לו שאני מעריכה את טעמו המוזיקלי הרבה פחות כעת), כל הרעש על המריבות בין האחים ועוד. זה לא מבטל את העובדה שנואל כתב במו ידיו את whatever ו-roll with it, ואתם יודעים מה? אסתכן בלהישמע קלישאית ומפגרת, אבל כששומעים את השירים האלו מספיק פעמים, האמת שבליריקה שלהם מחלחלת פנימה. מחלחלת, אמרתי, לא חודרת בבת אחת. רכיכה חסרת אופי ועם חבר מחורבן נשארתי עוד כמה שנים, אבל התחיל להימאס לי. אני זוכרת היטב את המריבה האחרונה והסופית שלנו. הוא היה לקראת בחינת כניסה לתכנית מצטיינים (מצגת, לקראתה אני עברתי בהרבה ספריות פקולטיות וסחבתי ספרים רבים), ורצה שאבוא לקחת אותו לישון בדירתי דאז. לא רציתי, מאחר ואת אותו ערב, ל"ג בעומר, ביליתי בחרישה לבוחן ארור במקום במדורה, ורציתי לישון ו/או ללמוד. הצעתי שהוא יגיע חצי דרך באדיבות אמו, ואקח אותו משם. הוא לא היה מוכן לשמוע מזה. רכיכה חסרת אופי? בסוף התקפלתי והתקשרתי אליו, מוכנה לנסוע להביא אותו. הוא היה עסוק. הוא בדיוק הציג – טלפונית – את המצגת למישהי שהכיר בצבא (איתה הוא בגד בי, אגב). לפני שאני שמעתי את המצגת. כן, המצגת שלכבודה הוא טרטר אותי ברחבי הקמפוס להביא לו ספרים. כשהבעתי כעס על זה שלא אני הראשונה לשמוע, הוא אמר כבדרך אגב שגם אמא שלו שמעה אותה כבר, בקיצור, אני אהיה מקסימום שלישית ברשימה. לא שמעתי את המצגת הזו. ניתקתי ולא רציתי לדבר איתו.

בין לבין קרה המקרה המוזר עם הכלבה בשעת יום. הלכתי עמה ברחוב, והיא עשתה לעצמה חברה חדשה. לחברה היה בעלים חביב, ומאחר והכלבה שלי התעקשה להתרפס בפני ההיא, הבעלים ואני התחלנו להתיידד. הוא הכיר לי את המוזיקה של היזיז הראשון שלי, את היזיז הראשון שלי, את באוהאוס ועוד כמה דברים, ואותו יזיז עשה עבודה מצוינת, גם בלשמור – לא במודע – שלא אחזור לאותו חבר ראשון (לא נזקקתי למגע גופני), וגם בלחשוף אותי להמון המון מוזיקה טובה ומגוונת.

מאז, זהירות קלישאה, אני לא לבד. כשרע לי, יש לי מוזיקה. אני יכולה לשמוע, לנגן, וזה עושה טוב. באמת טוב. תמיד אפשר למצוא משהו מקפיץ מספיק, או שיר של מוריסי או הסמיתס, שמתאר בדיוק את גוון הכאב שאני חשה באותו רגע, ולנשום שוב. רק צריך לזכור שיש לי את האפשרות הזו.

Read Full Post »

נמאס

לאמא שלי יש נטיה להתקשר אליי כשהיא בדרכים. נכון, היא עובדת הרבה, ויש לה לא מעט פעילויות מעבר לעבודה, אבל מפריעה לי התחושה הזו שאני מקבלת, שאני בסה"כ דרך להעביר את הנסיעה /שהנסיעה היא זמן למלא בו חובות מעיקות כמו להתקשר אליי. לא היה אכפת לי לדבר כשהיא נוסעת, אם היא באמת היתה רוצה לדבר איתי. למה אני חושבת שהיא לא? כי באחת הפעמים ששיתפתי פעולה סוף סוף, וניהלנו שיחה של כמה דקות, היא פשוט קטעה אותי בחדות כשהיא הגיעה הביתה. זהו, לא צריכה יותר מילוי זמן, להתראות. זה היה כל כך באמצע השיחה וכל כך בוטה ומעליב.

אז למה אני לא אומרת לה? אמרתי לה פעם. זה עזר לפרק זמן כלשהו. כנראה שהיא שכחה שאני שונאת להיות מילוי זמן בשבילה, וחזרה לזה. אז מה, שוב? אין לי כוח לזה. אני פשוט מאוד לא נחמדה כשאני שומעת שהיא בנסיעה. מה הטעם בלהשקיע בשיחה אם היא גם ככה לזמן מוגבל, ותיגמר בלי קשר למצב השיחה?

אני עדיין חולה. כואב לי הראש כבר כמה שעות, וכשאני הולכת לשירותים, נניח, וחוזרת, כואבות לי הרגליים כמו שהן לא כואבות אחרי שעה של אירובי. אני אמורה ללכת מחר לעבודה, ולא יודעת מה אעשה. אני לא בטוחה שאגיע עד תחנת האוטובוס.

כמו בכל תקופה של דכאון, מחשבה כזו גורמת לי להרהר במה יקרה אם אתעלף לי על שפת הכביש. אשפוז לכמה זמן, שקט מהעולם ומהחובות שלו, שקט מאנשים שמציקים לי, יחס טוב לכמה זמן. אני מודה שלפעמים יש לי מחשבות כאלו גם בלי דכאון, אבל ברמה הרבה יותר נחותה, והן באות ממקום שפשוט רוצה לזרוק את האחריות. גם עכשיו בא לי להפטר מהאחריות, אבל פחות. בכלל, בא לי פחות. הכל. רובץ לי בגרון גוש מחניק ואף אחד לא יודע את זה, ולא נראה שלמישהו אכפת כל עוד הכל כרגיל. אז שלא יהיה כרגיל, שתהיה איזו פציעה טובה כזו, שתיתן לי מנוחה.

הייתי רוצה לדבר עם יקירי על העניין עם אמא שלי, אבל אני לא חושבת שהוא יבין. אולי אחשוב על דרך לגרום לו להבין, אם יהיה לי כוח. כרגע, אפילו המחשבה על לחשוב מקפיצה את כאב הראש שלי לשיאים. אולי פשוט אתקלח ואלך לישון.

רציתי מיץ קודם. ביקשתי מיקירי, הוא שאל אם אכפת לי לחכות רבע שעה. לא אכפת לי, אבל בינתיים עברה יותר מרבע שעה, הוא שכח, ואני לא מאמינה שהוא יזכר. כרגע יש לי שתי אפשרויות – לשתוק ולהיות מרירה, או להזכיר לו. גם פה יש שתי אפשרויות – או שהוא יכין לי מיץ, אבל יהיה מריר כי הפסקתי אותו באמצע משהו (גם הוא חולה די מחורבן) ואני ארגיש חרא, או שהוא יגיד שעוד מעט, ואז נחזור לנקודה הנוכחית. אני יודעת שזה לא ריאלי, אבל הייתי רוצה שגם הוא ינסה טיפה, טיפה, לחשוב מה אני רוצה בלי שאני אומר לו, כמו שאני מנסה לעשות עבורו. נורא יומרני, אני יודעת, אבל אני מנסה לצפות מה הוא ירצה ולהציע או לעשות את זה לפני כן, כי אני יודעת כמה אני אוהבת שמישהו עושה את זה עבורי.

עריכה: מסתבר שיש אפשרות שלישית – ללכת להתקלח ולצאת כשמחכים לי כוס מיץ, חיבוק ונישוק. 🙂

Read Full Post »

האימה שביומיום

לאחרונה קורים לי דברים מפחידים.
לפני כמה ימים, כאשר הלכתי לישון, שמעתי רעשים מהחלון שליד המיטה. כאילו משהו מזדחל שם. קראתי ליקירי שיבוא לבדוק, אם במקרה הוא צריך לבצע את אחד מתפקידיו כגבר בבית (שאני אהרוג ג'וקים?! רק כשהוא לא פה), אבל לא היה דבר. התחלתי להתנמנם לי (תהליך שלוקח בדרך כלל 15 שניות), ובעודי באזור המעבר הנעים הזה מהעירות לשינה, שוב נשמע הרעש הזה, בווליום מוגבר, ובעט אותי בחזרה לעולם האמיתי. זעם.

היום אני בבית עקב מחלה. כנראה שהדבר הנבון היה לעשות את זה גם אתמול, אבל לא קרה. אז מה עושה בחורה חולה בבית? אני לא יודעת אם יש נוהל, אבל אם יש, אחד מסעיפיו חייב להיות שנת צהריים. אז התנמנמתי לי, ושוב, בעודי בשינה קלילה למדי, רעש נוראי, הפעם מתוך הבית,שנשמע כמו הרבה בקבוקים נופלים. אני יודעת שאין בקבוקים ריקים, אבל הלכתי לבדוק. אין לי מושג מה היה מקור הרעש, ואני מרוצה מזה שכמה שעות אחרי, גרוני עדיין לא משוסף. כנראה שזה משהו מבחוץ.
וממש לפני דקות אחדות, בעודי שקועה בקריאת בלוג, בום טראח מהחלון, מסה נוחתת על המיטה ונעלמת. זו היתהה החתולה הארורה, אבל היא הוציאה לי את הנשמה לפני שהסכימה לעשות מיאו, שאדע שזו היא ושלא זרקו לי פגר לתוך הבית.

החתולה לא באמת ארורה, היא די חמודה וידידותית, מלבד נטיה קלה לנשוך את היד המלטפת אותה. אני שוקלת לנסות לקחת אותה לוטרינר, אם היא תתמיד לבוא אלינו. הבעיה היא, שיש לנו חלונות בדירה, והחתולה יודעת שזה תחליף מעולה לדלת (בעצם, דלת זה תחליף מחורבן לחלון מבחינתה), ומנצלת אותו. היום היתה הפעם הראשונה שהיא נכנסה דרך חדר השינה, וכנראה שלא האחרונה.

Read Full Post »

שן במיטתך!

אני מאמינה שעל טעויות משלמים, גם אני. הצעת את המיטה, זה הזמן לומר לילה טוב ולישון בה, גם אם היא לא הכי נוחה. מר דודו אלהרר היה רוצה להיות יוצא דופן לכלל הזה שלי.

למי שלשמחתו לא שמע, מר אלהרר הסכים להתראיין אצל כמה מתנדבי "שלום עכשיו", שהעמידו פני פעילי ימין. אז מה, בחבר'ה מותר להגיד הכל, לא? כנראה שאצל מר אלהרר כן. בין הפנינים היו איחול לאריאל שרון שירגיש את מה שעובר עליו, והצעת עונש מוות (או מאסר עולם, כי רחום וחנון הוא אלהרר) ליוסי ביילין, זאב שטרנהל ועוד. הסיבה – בגידה במדינה, לפי סעיף שקר כלשהו. אני חושבת שלפי סעיף שקר כלשהו אחר, אפשר לנסות להעמיד לדין את אלהרר בגין הסתה, אבל נו. אז אלהרר לא מחבב את מיטתו, ובתגובה להתחזות, נשלל אישור הכניסה לכנסת של מזכ"ל "שלום עכשיו", יריב אופנהיימר, ומדברים על העמדה לדין של המתחזים, בגין התחזות.

לי יש כמה דברים לומר על זה:

לו ה"ראיון" היה מתבצע בכנס פעילי ימין, בזמן שהרוחות סוערות, אני בטוחה שמר אלהרר לא היה מפשפש בציציות השואלים, ולא טורח לברר מי הם בכלל. זאת ועוד, אין לי ספק שהוא היה אומר את אותם הדברים בדיוק, כי זה מה שהוא חושב, ויש אנשים שלא רק חושבים ככה, הם גם מדברים ככה, וחושבים שזה לגיטימי. אבל למה זה לגיטימי לדבר כך בחברה אחת ולא באחרת? אדם שהוא איש ציבור צריך להיות מודע שבעתיים לפליטות הפה שלו, ולזכור שאזניים לכותל, גם אם הכותל מתלבש כמו נוער הגבעות.

אם מעמידים לדין על התחזות, יש לי רשימת מועמדים קצרה, וכשאני כותבת "קצרה", אני מתכוונת ל"ארוכה כאורך הגלות":

  • אנשים שמעמידים פנים שאכפת להם, מגיעים לכהן כחברי כנסת / שרים, ומנצלים את מעמדם לבזבוז כסף על קצבאות ילדים / בזבוז כסף על ישיבות / העברת חוקים שמקלים על ההתעללות הממוסדת בבעלי חיים (כן, משתמשי פנטן, אני מקווה שאתם מרגישים את הדם הזה בכל מקלחת ומקלחת) / אונס / גניבה. זהו פשע חמור שתוצאותיו חמורות בהרבה מהפסאודו ראיון הזה.
  • אנשים שמעמידים פנים שהם הורים, ובמקום לחנך את ילדיהם לאהבת הזולת, צניעות ורדיפת ידע, מחנכים אותם לפי "אני ואפסי עוד", והם אפילו לא מכירים את הביטוי הזה. זהו דור ההמשך שלנו, רבותיי! אין לזלזל בו! מקומם של אנשים כאלו הוא מאחורי סורג ובריח ומחוץ לבריכת הגנים!
  • אנשים שמעמידים פנים שהם שופטים, ובפועל מרחמים על אכזרים. זה יהיה פוסט נפרד.

וגם – התחזות? תעשו לי טובה. לקרוא לזה התחזות זה להעליב אנשים שעומלים ימים ולילות על אתרי phishing, על פריצה לחשבונות בנק ויצירת בוטנטים, לא כמה צעירים שמעמידים פנים שהם פעילי ימין.

Read Full Post »

  • שגיאות לשוניות, בפרט: שימוש ב-י' במקום ב-א' בהטיית פעליםבזמן עתיד בגוף ראשון. זה נורא מספיק כשזה בעל פה, בכתב זה פשוט דורש סטירה. גם טעויות בשם המספר (שתי כיסאות) מביאות לי את החלסטרה (כמה זמן עבר מאז ז'וז'ו באמת?).
  • אנשים שחונים עקום ועל שתי חניות, וכאלו שחייבים מרחק של מטר מהאוטו שלפניהם. לא צריך יותר מ-10 סנטימטרים בשביל לתמרן את הדרך החוצה. מי שלא יכול לעשות את זה, לא צריך לנהוג.
  • אנשים שנוהגים כמו בהמות: נכנסים לצומת לא פנוי (צומת זה זכר!), נוסעים לאט בנתיב השמאלי, נוסעים לאט בנתיב השמאלי ולא זזים כשמהבהבים להם באורות, אנשים שנוסעים עם אורות גבוהים בלילה, ולא מכבים אותם כשבא מולם אוטו, אנשים שעומדים ברמזור ועסוקים בדברים אחרים כשהוא מתחלף לירוק, אנשים שחותכים בגסות.
  • אנשים שמקשקשים בספרים, במיוחד כאלו שלא שייכים להם. גם מטילי מומים אחרים הם אנשים מרגיזים – אלוהים המציא את הסימניות כדי שלא יהיה צורך לקפל פינות בספר!
  • אנשים שלא יודעים להקשיב. עובדת איתי מישהי שלא מסוגלת לשמוע משפט אחד של אדם אחר בלי לקטוע אותו ב"לא, אבל אני / אצלי / הבת שלי….". תמיד עם "לא" בהתחלה, ותמיד על עצמה. הגענו למצב כל כך דפוק מבחינת הקשבה, שאנשים נהיו ממש נואשים למצוא אוזן קשבת. אפשר פשוט להתקשר אקראית, להעמיד פנים שאני אשת מכירות, ולחלוב ממישהו המון המון פרטים אישיים, פשוט כי אין לו מקום אחר לשפוך את הלב.
  • עישון בתחנות אוטובוס. תחנת אוטובוס זה לא מקום פתוח! זה המקום היחידי שאפשר לשבת בו כשמחכים, ואם למישהו בא להרעיל את עצמו קצת, שיתכבד ויעשה את זה במקום אחר, רחוק, ושלא יעמוד כך שהרוח תעיף את הצחנה לכיוון התחנה.
  • האקסית האחרונה של יקירי. לאחרונה המחשבה עליה מטרידה אותי יותר מבעבר, והייתי רוצה שהיא תבין שאם תוך 4 שנים היא לא התקבלה לפקולטה שהיא רצתה, אולי כדאי לוותר. אולי זה בגלל הדיכאון, שדברים מטרידים אותי יותר מפעם. בכל זאת, אני יותר חכמה ממנה, נראית יותר טוב, ומניחה שגם יותר משעשעת.
  • רכילות. לא רכילות על אנשים שנואים, זה סבבה, רכילות, למשל, במקום העבודה, על אנשים שאחר כך אומרים להם שלום ויוצאים איתם להפסקות קפה. בכל פעם שאני שומעת כזה דבר, אני מנסה לחשוב מה אומרים עליי כשאני לא נמצאת.
  • מודעות אינפנטיליות. למשל "אלכוהול משקר אותם", ככותרת להזמנה לכנס שקר כלשהו בנושא אלכוהול ובני נוער. מילא, אם "לשקר את מישהו" היה שימוש נכון בשורש ש.ק.ר, אבל השימוש הזה מתועב (ראו פריט ראשון ברשימה) גם ככה, אז באותיות קידוש לבנה ובמימון העירייה? תחזירו לי את הארנונה ששילמתי, אם אתם משתמשים בה לשיקוצים כאלו. גם מודעות פרסום לבגדים, שיש בהן יותר עור מבגדים, הן מגונות בעיניי. ובהקשר הזה:
  • העידוד הלא כל כך מוסווה לאנורקסיה. נשבר לי מתמונות מרוטשות, נמאס לי שמוכרים לי קלוביות בהיקפים לא אמיתיים (אם את לא אוכלת שבוע, זה לא אמיתי. בני אדם אוכלים), נמאס לי מזה שהולכים ומקטינים את המידות בחנויות, ובכלל מזה שהמידות הן לא אחידות. אני מידה 36-38 במכנס, ואני קונה תחתונים במידה L, פשוט כי נמאס לי כל כך מהסימנים שמשאירים תחתונים במידה M ו-S, אבל זה דפוק! תחתון במידה M לא אמור להשאיר עליי סימן! אם הוא משאיר, משהו דפוק בשיטה לפיה נותנים מידות.

יש לי תחושה שאני אעדכן את הרשימה.

עריכה 1:

  • אנשים שמתגאים בבורות, בפרט בכך שהם לא קוראים. בעולם מושלם, לא לקרוא היה משהו שמדברים עליו ממש בשקט ומנסים להסתיר, כמו הומואים באיראן. בעולם שלנו, לא רק שאנשים לא קוראים מספיק, הם קוראים עיתונים ומחשיבים את זה כ"קריאה" (אם זה לא הטור של דנה ספקטור, זו לא ממש קריאה) וקוראים את הזבלונים דוגמת "24 דקות" ומחשיבים את זה קריאה. אני לא טוענת שאני חפה מבורות. יש לי המון ידע חסר בתחומים של תנ"ך, ספרות והיסטוריה, אבל אני מודעת לזה, מתביישת בזה, ומשתדלת לתקן.
  • אנשים שנצמדים אלי בתור לכספומט. איך זה שיש אנשים שעוד לא קלטו, שלעמוד ממש מאחורי מישהו שמקליד את הקוד הסודי שלו זו גסות רוח, בהמיות, תועבה מהזן הגרוע ביותר? רבאק, זה הקוד האישי שלי, לא שלך, תעוף לי מהעורף לפחות מטר אחורה! צריכה להיות אלת בייסבול ליד כספומטים בשביל המקרים האלו, ושומר גדול גדול שיתפעל אותה.

עריכה 2:

  • אנשים שמעדיפים לראות את הסרט על פני לקרוא את הספר, בפרט, כאלו שחושבים ששר הטבעות הוא סרט טוב, וכאלו שנהנים מסרטי הארי פוטר (למרות שפה אני מוותרת לכמה מהאנשים שאני אוהבת).
  • ערסים, שכשמסרבים להצעות שלהם, עוברים ל"לכי לכי, יא מכוערת".

Read Full Post »

צעד קטן קדימה

קבעתי תור אצל הפסיכולוגית ליום ראשון. במסגרת ההתמודדות עם בעיות, קבעתי תור לרופא אחר ליום שני, ואולי אפילו אקבע תור לגניקולוגית, כי הגיע הזמן, ואעשה בדיקות דם, אבל זה לא לעכשיו. הפסיכולוגית לא סיננה אותי. מסתבר שהיה לה טלפון חלופי, והיא מהאנשים שיש להם הרבה שיחות שלא נענות, ומאחר ולא השארתי הודעה קולית או כתובה, זה חמק ממנה. נו, שיהיה. אני מניחה שלו היו לי מספיק שיחות לחזור אליהן ביום, הייתי מפספסת כמה. זה נושא אחד פחות להעלות בפגישה, אבל נשאר להעלות את עניין מנעד הרגשות הקטן והולך בהשפעת הפרוזאק. אולי זה עניין של סוג תרופה? אולי יש נגזרת אחרת של פרוזאק, בה יהיה את חלון הזכוכית הזה ביני לבין הרגשות הקיצוניים, אבל אני לא ארגיש אותו?

אתמול בלילה אמרתי ליקירי שקבעתי תור, והוא נראה די אומלל. שאל למה. אמרתי שאני מדוכאת. שאל למה. אמרתי שלא תמיד אפשר להסביר, ושיש אנשים שחסר להם משהו במוח. הוא טען שהיא לא נותנת כדורים, אלא שאלו רק שיחות. מותק כזה. הוא צודק, אבל א. הייתי רוצה להתייעץ לפני שאפנה לטיפול תרופתי, לגבי הרבה דברים, וב. יש לטיפול כזה השפעה טובה עליי, בסופו של דבר. אולי זה יעזור בלי תרופות. ממש קיוויתי, כשהפסקתי לבוא אליה לפני כמה שנים, שזהו, עכשיו אני יודעת לזהות דפוסי התנהגות שלי, את חלק מהנלוזים אני יודעת לעצור לפני שהם נהיים הרסניים באמת, ושאני יכולה להוציא את עצמי מהדיכאון כשאני מרגישה שהוא מתחיל. אז לא. או שאולי עוד לא? אני לא יודעת. אני מניחה שזה יעלה ביום ראשון. בינתיים, אני ממש חייבת לדבר איתה לפני שאהרוס לי את החיים בצורה שיטתית. אתמול פשוט הסתכלתי על עצמי מבחוץ מגיבה לדברים, וממש הרגיז אותי לראות את זה, אבל לא יכלתי לעצור את זה. יש לי מחר פגישה עם מישהו לגבי משרה, והייתי רוצה שיזמינו אותי לראיון סוף סוף. אם כבר להיכשל, שיהיה בגלל השכל. אני אוהבת לחשוב שאני מעמידה פנים מצוין ועושה רושם – לפחות ראשוני – מאוד מוצלח. אני יודעת שזה היה ככה עד התקופה האחרונה, ואני לא רוצה לאבד את זה.

אני מקווה שזה צעד בכיוון הנכון, ושאם כן, הוא לא יהיה יחיד.

Read Full Post »

Older Posts »