Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for פברואר, 2011

אני אישה בשנות ה-20 לחיי. בחרתי ללמוד לתואר במדעי המחשב ולעבוד במקצוע. אני אוהבת את זה, ובהסתייגות של נחתום אומר שאני אפילו לא רעה במה שאני עושה. תעשיית ההייטק היא אמנם גברית, אבל רואים יותר ויותר נשים עם הזמן ובעמדות יותר ויותר בכירות. זו לא תופעה ייחודית להייטק – גם אמא שלי מנהלת בכירה למדי במה שהיא עושה (מהנדסת), ואפילו יש בנות בהנדסת מכונות, ככה שמעתי. יש יותר ויותר נשים שעובדות ומרוויחות משכורת לא רעה בכלל, מה שאומר שהן תלויות פחות בגברים, אם בכלל. הן לא צריכות לבקש מהבחור כסף לאוכל, לבגדים, למסעדות וכו'. הן לא צריכות לבקש רשות לעשות את כל הדברים האלו. הן לא מוגבלות יותר למטבח ולדלי ולמגב.
יש אנשים, שבמקום להתמלא שמחה מהפסקה הקודמת, בחרו להילחם במצב. אחת הקבוצות, שנחשפתי אליה בעקבות ההתבטאויות האחרונות של ח"כ ברקוביץ' שמאלוב, היא ה"פמיליסטים". מאחורי השם הלא מזיק מסתתר אוסף של גיבובי שטויות ועיוותי אמיתות, המגובים ב"עובדות" כאלו ואחרות. קריאה באתר ב"מה זה פמיליזם?" מעבירה את הקורא תוך שתי פסקאות מתיאור חביב של משפחה (הטרוסקסואלית כמובן) למתקפה על הפמיניזם ועל המין הנשי בגרסתו הלא משועבדת. האחראי הבלעדי לתכני האתר הוא גיל רונן. לו הוא יקרא פה, הוא מוזמן להתייחס לדבריי כאל ביקורת בונה.
וכעת לפרטים:

  • במצגת "דמוניזציה של גברים באמצעות מחקרי כזב" מספק רונן לקורא המתעניין מעט רקע – מהו "מגדריזם", למשל. טוב ששאלתם, כי בניגוד ללימודי מגדר, שהם דרך כוזבת של הפמיניזם לחתור תחת, ובכן, משהו, "מגדריזם" הוא מה שמסתתר מתחת לפני השטח, והוא:

    זרם פוליטי קיצוני הרואה בגבר מקור כל הסמכות והעוצמה של החברה ושואף לפגוע בו בכל דרך

    באופן אישי לא שמעתי על הזרם הזה לפני כן, אבל אולי זו הבורות האישית שלי. באתר מצוין שה"מגדריזם" הוא התפתחות של הפמיניזם. הפמיניזם בהגדרתו אינו שלילי ואינו שואף לפגוע. הוא חיובי ומנסה לבנות – לבנות חברה שיווינית בה לפרט יש חירות שאינה תלויה במגדר, ברקע המשפחתי, בצבע העור וכן הלאה.

    למגדריסטיות יש אינטרס להציג את יחסי גברים-נשים כיחסי שליטה אכזרית וכשדה קטל ולא כחיבור של אהבה

    אז ה"מגדריזם" הוא זרם של נשים בלבד, מעניין. המסכות יורדות ומתגלה לנו המטרה האמיתית של האתר – לוחמה אנטי נשית.
    עמוד אחד קדימה במצגת מוביל אותנו אל נתוני האמת לגבי אלימות, או לפחות האמת עפ"י גיל רונן:

    ב-3 מ-4 זוגות אין בכלל אלימות, אף פעם.

    זה בטח ממש מנחם את מי שצריכה לכסות חבורה בבוקר בשכבות של קונסילר ומייקאפ.

    בזוגות שיש בהם אלימות, היא בדרך אלימות קלה בעלת אופי הסלמתי-הדדי.

    אני חושבת שבדרך כלל האישה מתחילה – החצופה רוצה לצאת עם חברות שלה, היא מקבלת סטירה בתמורה, היא מתלוננת במשטרה, כאילו היא לא עשתה מספיק, ואז היא מקבלת אגרוף ללסת. אין ספק ששני הצדדים הסלימו באותה מידה את האלימות.

    יש גם זוגות שבהם קיים הדפוס הקלאסי של גבר אלים מתעלל אבל אלה מקרים יחסית נדירים.

    וואלה? אז למה, מר רונן, קוראים לזה "הדפוס הקלאסי"?
    בהמשך המצגת טוען רונן, בהסתמך על "הגרסה השקרית", לפיה מרבית מקרי האלימות מקורם בגבר, נחקקו הרבה חוקים שפוגעים בגברים. מעניין. אני עוד לא שמעתי על גבר, ששמו לו שמירה כי בטעות שחררו את האישה האלימה שלו וחששו שהיא תנסה להרוג אותו. גם לא שמעתי על בעל של שוטרת שהעז להתלונן אחרי 11 שנות נישואין על אלימות חוזרת ונשנית, גם כלפי הילדים. מהתקשורת שמשפילה את המתלוננות נגד קצב ובקושי פוצה פה כנגד יורם זק, אני דווקא ממש מצפה לשמוע על המקרים האלו.

  • עכשיו משהו יותר מצחיק – רק על עצמי לספר ידעתי, אך בפקולטה למדעי המחשב יש בערך 3 מרצות מול עשרות מרצים. זה אם נחשיב את כל הדרגות, מדוקטור ועד פרופסור מלא. אם נסתכל רק על פרופסור, נבכה, ולכן לא נעשה זאת. תחת הכותרת "אקדמיה" טוען רונן ש:

    האקדמיה אמורה להיות מקור הידע שעליו נסמך השלטון בבואו לשרת את האזרח. למרבה הצער, האקדמיה בימינו משמשת בסיס קדמי של הממסד המגדריסטי והיא מייצרת לכל דורש מעין-סטטיסטיקות וראיות פסבדו-מדעיות המחזקות את התפיסה הלעומתית של המשפחה. האקדמיה מציעה משרות לכל החיים לעסקניות מגדריסטיות מרכזיות ואלה מוזעקות דרך קבע לדיונים בכנסת ובתקשורת, ועורכות השתלמויות לשופטים, שוטרים, פסיכולוגיות, עובדות סוציאליות, אנשי חינוך ועוד.

    אם זה לא היה כל כך הזוי ומלא שנאה זה היה מצחיק. משרות לכל החיים? קודם כל, האקדמיה בארץ קורסת ואין לה משרות פנויות. שימו לב לנתונים המדאיגים על הזדקנות הסגל האקדמי בישראל, שמתפרסמים אחת לתקציב. שנית, אני לא יודעת על איזו אקדמיה רונן מברבר, אבל מעודי לא נתקלתי בזיופי ראיות תחת מעטה החשכה. מעודי לא נתקלתי גם בצירוף "תפיסה לעומתית", אבל ניחא.
    השוביניזם בוהק בציטוט הזה בחלוקת התפקידים – שופט הוא זכר, שוטר גם, אבל פסיכולוגיה? עבודה סוציאלית? זה של בנות. גם "אנשי חינוך" כתוב, ולא "מורים" או "נשות חינוך".
    ה"מגדריסטיות" מוזעקות לדיונים בכנסת ובתקשורת? ובכן, חבל באמת שאין בכנסת קול שיאזן את אותה ח"כית, הלוואי והציטוט הזה היה אמת. שנית, כשמייסדות "הכצעקתה" המופלאות התראיינו לראשונה בתקשורת, הן קיבלו יחס מזעזע, שה"פמיליסטים" היו מתגאים בו – "אז איך בחור אמור להתחיל עם בחורה?", שזו דרך מנומסת לומר "סתמי פיך ותני לי לגרור אותך למערה שלי". אז אני לא יודעת מי מוזעק לאן, אבל אני בטח לא רואה תוצאות של זה בשטח.

  • תחת "מהו פמליזם" ניתן למצוא תת כותרת "האם אנחנו שובניסטים?" (השגיאה במקור). בעמוד הזה מבלבל רונן בין פמיניזם ובין אלטרואיזם ("הפמיניסט הגדול בנפשו של כל גבר … הוא זה שאומר לגברים על ה"טיטאניק" הטובעת לשים את הנשים והילדים על סירות ההצלה לפניהם-עצמם, גם במחיר האובדן הוודאי של חייהם."), בין פמיניזם וערסיות ("הפמיניסט הגדול נמצא בליבו של כל נער מתבגר שיוצא עם החברה שלו לסרט, מוכן להגן על כבודה בכל רגע נתון.") ומקנח בציור השבועי לילד (כחול זה גבר, ורוד זה אישה, שתי התמונות נלקחו מאתר הפמילסטים – שלא יהיו פה בעיות חוקיות חלילה – הזכויות שמורות להם)
    המבנה הפמליסטי
    המבנה הפמינארכיסטי
    במבנה הפמיליסטי המהולל, האישה נמצאת במרכז המשפחה, אבל אין לה דרך החוצה, שמתם לב? אין קשר בינה לבין נשים אחרות. למה? כי זה יפריע לה לשטוף את הרצפה, אם היא כל היום תדבר בטלפון עם חברות שלה.
    באיור ה"פמינאנרכיסטי" אין משפחות יותר, רק נשים שתוקפות גברים, ולחלק מהן יש ילד או ילדה. שימו לב שהתוקפנות לא מופיעה באיור הראשון. כנראה זה איור מודרני ואין בו מקום לאלימות "קלאסית" של גבר נגד אישה.
    אין איור באמצע. אין איור שמתאר את המצב כפי שהוא היום – יש משפחות של גבר ואישה, יש שני גברים ויש שתי נשים. לכל אחת מהאופציות האלו יכול להיות מספר טבעי כלשהו של ילדים, ובין כל שתי משפחות כאלו יכולים להיות קשרים, דרך כל אחד ואחת מבני המשפחות. למה אין איור כזה? כי לבלבל את המוח עם עובדות בזמן שגיל רונן מנסה להציג את התיאוריה שלו זה לא לעניין.
  • הלאה, ל"מן העתונות". בדרך כלל חלק כזה באתר מיועד למקורות חיצוניים שהתייחסו לאתר, לחבריו או לתכנו. לא כאן. כאן מובאות "כתבותיו" של גיל רונן. אחד המקומות בהם הוא אוהב לפרסם הוא ערוץ 7, כמה מפתיע, ובאחת מהן, בסוף, הוא הופך עורו וקורא להילחם במכונה הפמיניסטית. בערוץ 7 הוא זונח את העמדת הפנים של אתר הפמיליסטים, לפיה כל גבר הוא פמיניסט. בכתבה אחרת הוא מאשים את הפמיניזם בהתפוררות החברה. הנשים החצופות השתלטו על הנהגת השמאל, על בתי המשפט וכן הלאה. עוד הוא מאשים את החברה באפליה כנגד הנשים הדתיות, תוך שהוא מסתמך על דברי הרב אליעזר מלמד. מלמד טוען, שנשים חילוניות משקיעות יותר בעבודה ופחות במשפחה ולכן מגיעות להישגים משמעותיים יותר מאחיותיהן המסורתיות/דתיות. לכן, קידום נשים הוא קידום השמאל החילוני. וואלה, זו באמת קונספירציה. מה פתאום מקדמים מישהי רק בגלל שהיא משקיעה יותר בעבודה? איזה רעיון מטופש ומפלה! אם אני רוצה כל יום להיות בבית לפני השקיעה ולקחת חופשת לידה ארוכה כל שנה וחצי, זו סיבה שלא יקדמו אותי? אז מה אם אני בקושי בעבודה ואני לא נשארת בשעות בהן אפשר לעשות ישיבות עם חו"ל, אני רוצה קידום!
    במאמר אחר שלו, שנת מציאות, גיל רונן מוציא את המרצע מהשק לחלוטין:

    לדוגמה: אדם צופה בחדשות ומבחין בכך שהן השתנו. פעם, בעשורים הראשונים של הטלוויזיה, המגישים המרכזיים של מהדורות 'מבט' היו גברים: חיים יבין, יעקב אחימאיר, אהרון אורגד – כאשר נשים כמו אורלי יניב ודליה מזור משמשות כ"טייסות משנה". מגמה זו התחלפה וכיום, את מהדורת החדשות המרכזית של מדינת ישראל מגישה בחורה צעירה בשם יונית לוי. מקרה? לא מקרה? מדוע פעם היה ברור שגבר עם חזות סמכותית צריך להיות המגיש הראשי ואילו כיום ברור לכולם שזו צריכה להיות בחורה צעירה וחמוצת פנים? שאלה.

    קשה לרונן להתמודד עם שינויים. פעם מגישי טלויזיה היו גברים, כי נשים לא הורשו לעבוד. לכשהתחילו לעבוד ולהשתלב בתעשיות השונות, פתאום צריך להתחרות גם בהן. זה קשה, במיוחד לאדם שכותב כל כך הרבה מאמרי הבל כמו רונן. הוא מבקש שנתחשב בו ונחזיר את הנשים למקומן האמיתי – מקום בו הן יטפלו בבית, בילדים, ולא יתנו לו פייט.

החופש שהאינטרנט נותן, כמו גם חופש הדיעה שעדיין מקובל אצלנו, הוא דבר נהדר, אבל האתר הזה הוא דוגמה לאיך אפשר לנצל לרעה את החופש הזה. עם זאת, אני מעדיפה את החופש, מזוהם באנשים שמנצלים אותו על מנת להתנגד לו, מאשר את היעדרו, כי לשם בדיוק חותר גיל רונן, ויהיה יום קריר ונעים בגיהנום לפני שהוא ואני נחתור לאותה מטרה.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

אני חובבת של טורים אישיים, כאלו של מוספי סוף השבוע. לרוב אני קוראת אותם ללא הבחנה, אך מספיקה טעות אחת כדי שאדלג על הטור לנצח, פחות או יותר. מה זו טעות? כמובן שזו הגדרה אישית שלי. זה יכול להיות חפירה, זה יכול להיות טור שההקשר שלו מצוי היכן שהוא בעבר ואינני מכירה אותו, וזו יכולה להיות הצדקה של ההתבהמות הלוהטת הנוכחית.
אני מתייחסת לטור האחרון של רענן שקד במוסף "7 ימים" של ידיעות, בו הוא חובר לחברת הכנסת שמאלוב ברקוביץ' במסעה אל לפני כמאה שנה מבחינת זכויות האישה. אני לא יודעת איך אשתו של שקד בוחרת להתייחס לעיסה המגעילה שהיא הטור האחרון שלו, אבל בי זה עורר זעם והרבה ממנו. בי זה גם עורר התנגדות לקרוא כל דבר אחר שהקוטר הבכיין הזה, שסלחתי לו על כך עד כה, כי הוא היה משעשע, יפרסם בהמשך.
מר שקד טוען ש:

ההטרדה המינית הדומיננטית לא פחות בישראל של כל יום קיץ היא גם זו ההפוכה: זו שאינה מאפשרת לגבר לחלוף באותו רחוב – או מול אותו פריים-טיים – מבלי שמבושיו יזכו לאחיזתן המטפורית של אינספור נשים שהתלבשו הבוקר כדי לעורר, לכל הפחות, אי-נוחות.

המשפט העלוב הזה מטריד ביותר מדרך אחת. מה שהכי צורם הוא כמובן ההשוואה בין הטרדה מינית, אותה חוות נשים בארץ מדי יום ביומו לבין ה"הטרדה" שנגרמת לגברים כאשר נשים בוחרות שלא להתלבש כמו אמא טאליבן. אני לא מבינה איך ה"הטרדה" הזו שונה מה"הטרדה" שאני עוברת כששותפי למשרד מגיע לעבודה במכנס קצר, שחושף לעיני כל את שוקיו השעירות. אני לא חשה שום אחיזה מטאפורית באזור השחלות ו/או צוואר הרחם שלי, למה רענן שקד צריך להיות מוטרד כשאני הולכת בחצאית? התשובה היא, מן הסתם, שהוא לא באמת מוטרד. רענן שקד מנסה להצדיק, כמו גברים רבים, את חוסר השיוויון בין חויית היום יום של אישה לזו של גבר. מאחר ואין שום הצדקה לכך, הוא מביא את הטיעון העלוב והשחוק של "את מתלבשת ככה, את בטח רוצה את זה". אז לא, רענן שקד, אני לא רוצה את "זה".
שנית, הטענה לפיה נשים מתלבשות על מנת לעורר אי נוחות. אני מנחשת ששותפי למשרד בוחר מכנס, חולצה וקרוקס, מביט בראי ומחליט שהצבעים בסדר, ויוצא מהבית. לי יש חוש טעם מעט יותר מפותח, והתוצאה בהתאם. אני לובשת חצאית, מגפיים (עם עקב, רחמנא ליצלן), וחולצה שבדרך כלל יש לה מחשוף כזה או אחר. אם מישהו מרגיש אחיזה מטאפורית במבושיו כתוצאה מזה, אני מציעה לו שימנע מחופי הרחצה בקיץ, כי האחיזה שם בוודאי תגרום לו לשיר בסופרן. אני לא בוחרת את בגדיי על מנת לעורר אי נוחות. אני בוחרת אותם כי ככה בא לי, וזו סיבה מספקת. לשמחתי, החוק עדיין מגבה אותי.

עוד הוא מהגג (הבעיות בסימני הפיסוק במקור),

מול נשיות התופסת את עצמה דרך פריזמה אחת בלבד – פריזמת הכוסית; מול נשיות המטיחה את נשיותה הגולמית בפרצופך, מתוך אמונה שאם אלו חוקי המשחק – אנחנו יכולות לשחק אותו חזק יותר; מול נשיות כזאת, אנחנו בעיקר נבוכים, ואנחנו יכולים, לכל היותר, להפטיר משהו בבדיקת הסאונד.

לאחר שהוכיח שקד שגם גברים מוטרדים לא פחות מנשים, הוא לוקח את זה שלב אחד הלאה – גברים הם קורבנות מסכנים של ה"נשיות החדשה", ולכן הם "מפטירים משהו בבדיקת הסאונד". באמת? גם נהג המונית שנעל ילדה בת 13 וביקש שתשרוט אותו הוא קורבן? אתה בעצם אומר שמישהי לבשה באותו יום מכנס נמוך מאוד, והאחיזה הוירטואלית במבושיו גרמה לו לעשות את זה? והאיש שהתחיל לקרוא לילדה בת 11 "זונה" ברחוב ורדף אחריה, גם הוא קורבן? אני מקווה שאני מצליחה להבהיר את הנקודה שלי.
עוד הוא טוען,

אלו הם חוקיו של השוביניזם הנשי החדש בישראל, שדנה רון היא ייצוגו המובהק. ורון, בהתאם, לא נעלבה מההתבטאות.

אני מציעה למר שקד שיישם דבר שהוא בוודאי למד וייזכר שלא כל מה שכתוב בתקשורת הוא נכון. גם בתקופה שהלכתי כל שבוע למועדון עם מיקרו מיני ומחשוף ענק, הייתי נעלבת לו מישהו היה מדבר אליי או עליי בצורה כזו. יתרה מזאת, נניח והיא מתכוונת למה שאמרה, איך אפשר לחשוב שאין עלבון פה? אין לדנה משפחה, חברים, אנשים שאכפת להם ממנה ונפגעים מלשמוע בהמה כמו יורם זק מתייחס אליה כמו אל חתיכת בשר, אובייקט ותו לא? אין מקום בטלויזיה לאדם, שמרשה לעצמו לדבר בצורה כזו, ולא רק מבחינת דנה, גם מבחינת שאר צוות התכנית. אדם לא צריך להיות חשוף להתבטאויות מבחילות כאלו במקום עבודתו. לו הייתי אחת מהצוות, הייתי תובעת בעצמי. במקום עבודה יש כללים. מי שלא יודע לשמור עליהם, מקומו לא שם.
ואיך אפשר בלי משפט מחץ לסיכום:

כך שנדמה לי שאם מישהו צריך לקחת כמה ימים לחשיבה, אולי מדובר בנשיות הישראלית עצמה ובארגונים המבקשים לייצג אותה. כי משהו כאן יצא קצת מאיפוס, וזה לא בהכרח העורך הראשי.

כן, הוא באמת כתב את הדברים האלו, זה מה ששכנע אותי שהוא מתכוון להצטרף ל"קדימה". הנשיות הישראלית יצאה מאיפוס? במה בדיוק? בזה שהיא מתעקשת שזכות האישה ללבוש כל מה שעולה על רוחה ועדיין לדרוש – ולקבל – יחס כמו לכל אדם אחר? כן, אני יכולה לראות את הבעיה פה – רענן שקד ושכמותו צריכים להתרגל לעולם חדש, עולם שבו האישה היא שותפה לדרך ולא חלק מהרכוש ("ובחדר: מארפה, תנור, מיטה לשניים…"? אז זהו, שלא), ולפעמים היא אפילו, השם ישמור, בטוחה בעצמה ומרוצה מהמראה שלה, ולפעמים, מה לעשות, יש לה דרך משלה להביע את זה. אצל דנה רון זה אולי בסטרפלס קטן בשתי מידות (אקח את המילה של שקד כאן, מאחר ומעודי לא נמניתי על קהל הצופים של הזוועה הזו), אבל זו הדרך שלה, וזה לא הופך אותה לחפץ ולא למישהי שמר זק יכול לנצל כדי לדבר אליה כמו שהוא ראה בסרטים מלוכלכים.

במדינה מתוקנת, זק היה לוקח את עצמו ומתפטר. בישראל, הוא לקח את עצמו לחופשונת וחוזר. בושה? מבוכה? כפרה על חטא בדרך כזו או אחרת? את זה תשאירו לאחרים, לא לגבר גבר כמו זק.

Read Full Post »

לפעמים אני חושבת שאצלי הפה קצת מחוץ לשליטת המוח. בעבודה למשל, קרה לי לא פעם שהנחתתי כשמישהו הרים. זה היה מצחיק, אבל לא היה כזה במקום. המוח תופס את הפה בערך 72 מילישניות אחר כך ומעיף לו סטירה וירטואלית (בגלל זה אני מסמיקה אחר כך), והפה נרגע קצת.
חשבתי שאצלי המצב גרוע, אבל אני רואה שלא כך – יש אנשים שלא מסוגלים לשלוט על מה שיוצא להם מהפה לאורך דקות, שעות ואפילו ימים.
גם לפני חודש התרגזתי, אוהו התרגזתי, אבל כאמור לא היה מחשב וון דר גראף ישתבח שמה כתבה פוסט כה מוצלח, שבאמת לא חשתי צורך לשחרר עוד קיטור אחרי שקראתי אותו. אממה, עכשיו יש לי מקלדת מחוברת לאצבעות וכשקראתי את הפנינים העדכניות באמת שלא נשארה לי ברירה.

כאילו לא הספיק לה, לחברת הכנסת שמאלוב ברקוביץ', ניסיונה הקודם להחזיר אותנו כמה עשרות שנים אחורה, הנה היא עושה זאת שוב – "פמיניזם רדיקלי הוא ג'יהאד פמינסטי". יש לי כמה דברים לומר בתגובה, ומאחר ועדיין מותר לי להביע דעתי בבלוגי, על אף היותי אישה, אעשה זאת, מהר לפני שהבלוג יסגר:

  1. לכל חבר כנסת יש תקציב לקשר עם הבוחר. אולי שווה לחברת הכנסת שמאלוב ברקוביץ' לשקול להשתמש בחלק מהכספים הללו על מנת לקבל מושג קלוש על ההשפעה של ההשוואה הזו על דימויה בעיני הציבור. כל פרסום הוא פרסום טוב, אבל לא כשאת חברת כנסת. נכון שג'יהאד הוא, מילולית, מלחמת קודש, אבל בישראל 2011 הקונוטציה היא לא בדיוק זו. פוליטיקאית, אפילו כזו ששומעים עליה רק כשהיא קוראת לכונן חוסר שיוויון זכויות אזרחי ונגד זכות האישה על גופה, צריכה לדעת את זה. אחד מכללי הברזל של פוליטקאים הוא, אני מנחשת, לא להשוות בין משהו שהוביל לפיגוע במגדלי התאומים ובין מחצית מהמצביעים הפוטנציאלים שלך, ואם לא, זה צריך להיות. אפילו נשים, שדעתן כידוע קלה והן לא חושבות הרבה, מסוגלות להיעלב מההשוואה הזו, ובינתיים עוד מותר להן להצביע.
  2. לסבסד יועץ נישואין לזוגות? אני לא יודעת כמה בדיוק הגברת שמאלוב ברקוביץ' מרוויחה, אבל אני מעדיפה לשמור לעצמי את מה שכבר נשאר מהמעות האישיות שלי, ולא לתת למס הכנסה לחטט לי עוד בכיסים. זה מתקרב להטרדה מינית. וברצינות – יש לנו כמה נושאים קצת יותר חשובים לטפל בהם לפני שנממן יועץ זוגי לכל בעל מכה ואשתו – נניח, יותר תקנים לרופאים ואחיות, יותר תקנים באוניברסיטאות, פיתוח הפריפריות והשקעה בתחבורה הציבורית, וזה רק מהלמעלה של הראש. גירושין, אגב, לא חייבים להיות עסק יקר בכלל. הוא נהיה כזה כשאחד הצדדים מסרב, בחסות מוסד פרימיטיבי מדיני, לתת לצד השני את החופש שלו, למשל, או כשאחד הצדדים עובד שעות נוספות כדי להסתיר חלקים נרחבים מהרכוש, כדי לא לחלוק אותו (זה באמת יכול להיות כל אחד מהצדדים, אבל יש לי ניחוש פרוע מהי הזהות המינית של רובם). חשבת על המקרים האלו? למה לא לסבסד מסורבות גט? למה לא לסבסד ייעוץ משפטי, שיעזור למסורבת גט לגרום לבעלה לבלות חלקים נרחבים מזמנו בבית משפט, או בתקווה, מאחורי סורג ובריח?
  3. ארגוני הנשים מתעניינים בהטרדות מיניות כי זה צהוב? גברת שמאלוב ברקוביץ', ייתכן שאת, כמוני, זכית לחיות בבועה מוגנת יחסית, אבל כשחברה שלי מספרת שמישהו ניסה לגרור אותה ברחוב, צעק עליה ורדף אחריה, אני שמחה שלפחות לארגוני הנשים אכפת מספיק בשביל להתייחס, כי לחברות כנסת מסוימות זה נראה ממש מוגזם, זו בסך הכל מחמאה. ארגוני הנשים מתעניינים בהטרדה מינית, כי אחת המטרות שלהם היא, שהסביבה של גבר ושל אישה תהיה זהה. שאם גבר יכול ללבוש מה שבא לו (כולל שורט וכולל ללכת בלי חולצה) בלי לספוג הערות, שגם אישה תוכל. כדי שנשים יוכלו להיכנס למעלית עם זרים בלי לחשוש ממה הולך לקרות בכמה עשרות השניות האלו, וכדי שנשים יוכלו להתלונן על מקרים כאלו ואחרים בלי לפחד שאנשים כמוך ישפטו אותן.
  4. ולגיל רונן, שמשווה את המאבק הנלוז שלו למאבקם של המצרים לחופש מרודנות – חבל לי שאת הזמן העודף שלך אתה לא משקיע בהתנדבות במקום חשוב. נגיד, במקלט לנשים מוכות. זכותי לרצות לפתח קריירה מחוץ לבית. זכותי לבחור בעצמי את בעלי, וזכותי לגלות שבחרתי לא נכון והתחתנתי עם קוף אדם, שחושב שייעודי בחיים הוא להשריץ את צאצאיו ולהביא לו בירה. במקרה כזה, זכותי להעיף אותו קיבינימאט בלי שהוא יגע בי או יתקרב אליי (אין הדברים לעיל מרמזים שיקירי הוא קוף מהסוג הזה). כדי למנוע מראש התממויות בסגנון "אני? מה פתאום!" (שמאפיינות גם מטרידינים מיניים, מעניין), אציין שבמצגת המאוד, אהם, מנומקת כהלכה, ומאוד, אהם, לא דבילית, מצוין בפירוש שהתנועה רוצה להחזיר לאבות ולילדים כבוד שנגזל מהם. כבוד, גבירותיי ורבותיי. האמא, חצופה שכמוה, החליטה שבא לה לעשות עוד דברים חוץ מבישול-גיהוץ-כביסה-נקיון, והעבירה חלק מאלו לבעל ולילדים. זה פוגע בכבוד שלהם, נכון? אבל עזבו, אני אכנס בתנועה ובאתר המעפן שלה בהזדמנות אחרת.

Read Full Post »

געגוע

כזכור, היכנשהו בנובמבר פרצו לנו לדירה ובין השאר נגנב לפטופי האהוב. לפטופ ותיק ושבע קרבות הוא היה. ראה תרגילי בית מהסוג השפל ביותר ואף קימפל והריץ אותם, ראה את כל "24", מספר עונות של האוס ועוד שלל סדרות וסרטים. עם זאת, ערכו בשוק היה כנראה באזור ה-50 שקלים, או, אם להשתמש בניסוח של קולגה – "היה עליו רק לינוקס? אני מבטיח לך שהגנב כבר התאבד".
אתמול, בשעה טובה ומוצלחת, כספי הביטוח שהגיעו בשעה טובה שימשו לקניית לפטופ דנדש מן המניין, עליו אני כותבת כעת. מה אומר, החוויה שונה לחלוטין. הרבה יותר כיף לכתוב על מחשבי שלי מאשר על המחשב של יקירי או חלילה, של העבודה. בכלל, מחשב של העבודה זה דבר מעפן. יש בו תחליף איטי למערכת הפעלה ומליון פופאפים כשפותחים אותו בבית והוא קולט שזו לא הרשת של העבודה. מלבד זאת, אני לא מרגישה בנוח להוריד אליו מיני מדיות. כזו אני, עושה מה שאומרים לה.
אז מחשב, כן. אתמול הוא הגיע וזכה למערכת הפעלה משובחה (אובונטו 10.10 כמובן), אותה הוא מעדכן ברגעים אלו. בניגוד לדרעק של זעירך, אפשר להוריד בו עדכונים, להוריד בו סדרות ולהחזיק 10 טאבים בשועל בלי שהוא יקרוס. לכשיסיים החמדמד את עדכוניו, אתחיל להתקין את עדכוני שלי, ואז סוף כל סוף אוכל לתכנת גם בבית. לא יודעים כמה אוהבים את זה עד שזה חסר וצריך למצוא תעסוקות אחרות.
אז הלפטופ. למרות שה-LG הקודם היה משובח, הפעם לקחתי DELL, מאחר וחברה הפליאה בשבחי השירות שלהם, ושירות זה חשוב. חוצמזה, זה לא ממש משנה כשמריצים לינוקס – אפשר להריץ אובונטו על טוסטר וזה יהיה יותר מהר מאשר חלונות על המחשב של העבודה, שהוא סוס עבודה כביר למדי (אם כי מחלקת IT שלנו שברו לו רגל). למרות זאת, זהו אינו טוסטר. לא יהיה נוח לצרוך מדיה על טוסטר.

דחיתי את הקניה עד אתמול מאחר והיינו בחופשה בשבוע שעבר, וכאב לי הלב לרכוש מחשב רק על מנת שיגנב בעודי רחוקה ממנו. ובכלל, מה זה עוד שבוע לעומת הזמן שכבר חיכיתי? אתמול, כשהכרזתי בעבודה שבכוונתי לרכוש מחשב היום, אף אחד לא לקח אותי ברצינות.

אז החופשה. להיות בחופש זה הרבה יותר טוב מאשר להיות בעבודה, בחיי. היו לנו מחשבות לנצל את החופשה כדי לעבוד על הבאת צאצא לעולם, אבל כרגיל, החיים זה מה שקורה כשמרפי עושה תכניות, ומרפי סידר לי דימום חשוד שדרש ביופסיה, שתוצאתה עוד לא התקבלה. הוא לא הסתפק בזה, וסידר ליקירי נשאות למחלה קטלנית למדי, שדורשת שגם אני אבדק. כמובן שגם זה עוד לא הגיע. פעם חשבתי שלהיות אמא צעירה זה מגניב. אז קודם כל, אין ספק שלסיים תואר בלי ללהטט בין טיטולים, הנקות ומבחנים זה יותר מגניב, אבל יש לי איזו פינה בלב שקצת עצוב לה עכשיו. אני מזכירה לה שהמקרה הגרוע ביותר הוא בכלל לא גרוע (בכל זאת יש זוגיות, חתולה ולפטופ, ואפשר לאמץ), אבל היא נחמצת לה. חבל.

Read Full Post »