Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for מרץ, 2010

כבוגרת הטכניון, קיבלתי לאחרונה מייל שמזמין אותי להכנס לאתר החדש שלהם, המיועד לנשים, אז הלכתי לראות במה מדובר, במיוחד לאחר שהבלונדה כתבה לי הודעה מזועזעת לחלוטין מתוכן האתר.

הבלונדה לא הגזימה כלל. חוץ מלהיות ורוד, האתר הזה עשה כל חטא אפשרי עבור נשים בתחומי ההנדסה בארץ. אני אפילו לא בטוחה מהיכן להתחיל.

  • נשים הן כנראה סתומות, נכון? אין לי הסבר אחר לכך שבעמוד השער יש את הפשע הדקדוקי – שתי נקודות – לבן על גבי תכלכל בייבי. לשתי נקודות אין משמעות לשונית, ולמי שאחראי על האתר לא צריכה להיות עבודה. זאת ועוד, מעוניינת בהארד קור של הטכניון, מדעי המחשב? זה בסדר, "מחשבות על מדעי המחשב" זה לא באמת רציני, יש שם שלוש נקודות בזויות בסוף, שחלילה הפוסטמה לא תיבהל.
  • פוסט מודרניזם זה דבר מגעיל. גם אני יכולה להשתין על בד ולהגיד שזה פוסט מודרני, זה לא הופך אותי לאמנית, נכון? על אותו משקל, פמיניזם פוסט מודרני הוא לא פמיניזם. דוגמה לזוועה הזו אפשר לראות ב"כתבה" (אם אפשר לקרוא ככה לבזבוז הביטים הזה) של יעל ויזל, סטודנטית להנדסת חשמל ואווילה משרישה. ויזל כותבת על המנכ"ליות הבאות. הן לא בדיוק יהיו מנכ"ליות, אלא איזו הכלאה בין גבר לאישה (כמובן, בפוסט מודרניזם אין ממש דבר כזה, "אישה", אז זה סבבה כזה) – אם את רוצה להיות מנכ"לית את לא צריכה יוזמה, יחסי אנוש טובים והרבה שכל ומזל, לא, לפי ויזל, את צריכה לאהוב פעילות שמערבת רצח, כמו דייג ושייט, צריכה לרוץ מהר, ללחוץ יד חזק, לעשות גרעפסים בפומבי, לקרוא את התנ"ך, להיות קולנית ומרגיזה בכיתה, לדעת לטפל באוטו, ולא להשתמש במילה האסורה "בעלי". אה, ואסור לך להביא ילדים עד שנות ה-30 לפחות. שמתם לב איזה תיאור יצא לי בשורות האחרונות? זה תיאור של גבר, לא של אישה חזקה. אני חושבת שאני די חזקה, אבל אני לא הורגת חיות חפות מפשע. אני גם לא עושה גרעפסים בפומבי, וכשאני רואה כדורגל, אני אשמח אם בעלי (כן, בעלי) יחבק וינשק אותי, זו לא הפרעה. אישית, לא סביר שיהיו לי ילדים עד שנות ה-30 לחיי, אבל זה לא בשביל שאיפות תעסוקה. החברה הראשונה שלי שילדה, בגיל 28, מוכשרת כמו שד, ואם יש תפקיד שהיא תשים עליו עין, הוא יהיה שלה, למרות שהיא אוהבת תכשיטים ורודים ולוחצת יד עדינה ומטופחת.
  • לא מספיק? זה בסדר, אורית חזן דאגה לעוד דלק למדורה שלי. היא מביאה לנו 6 פרופילים של מה שהיא מניחה שהוא מהנדסות תכנה. כמובן, יש הסתייגויות (כלומר, ייתכן שלא כולן מתאימות לפרופיל אחד, הפתעה), אבל זה כנראה מייצג. בואו נראה:
  • את יכולה להיות נטולת ילדים ומודאגת מהנושא, בתנאי שמאוד אכפת לך מהרכב האנשים שהולכים לאכול איתך צהריים.
  • את יכולה להתחתן עם מישהו, שעובד בעבודה שתאפשר לו לטפל בילדים. לא חלילה לוותר על העבודה, גברים לא עושים את זה, אבל הוא יטפל בילד ואת תמשיכי לעבוד כרגיל, כאילו במקרה נכנסת לחדר לידה ופלטת גוש במשקל של כ-3 קילוגרם. נו, יצא, תחזרי לקמפל!
  • את יכולה לוותר על הרעיון המטופש הזה של קידום בעבודה.את רוצה ילדים? תשארי בדרגה נמוכה לשארית חייך. לא ייתכן שיש לך השכל לחזור לרדוף אחרי קריירה כשהילדים גדלים קצת.
  • את יכולה להתעקש שאפשר לקדם גם אמהות שאכפת להן מהילדים. לא סביר שתצליחי, לפי חזן, אבל תהיי מאוד רגשנית בנושא.
  • את יכולה לוותר על העבודה עם הילד הראשון. מי צריך עבודה כשאפשר להיות עקרת בית? לא שאני לגמרי נגד זה, חלק ממני לא אוהב את המחשבה שהרגעים החשובים בחיים של ילדיי יהיו עם זרים, אבל טכניון, חבר'ה. מי שקרעה את התחת 3 שנים לפחות, לא תוותר על העבודה בשביל לשבת בבית.
  • אחרון חביב, תחזיקו את הקיא, את יכולה להקים משפחה ולנסות לעבוד, אבל יימאס לך, חבובה, ואת תפרשי.

מעניין. באחת המחלקות שעבדתי איתן היתה בחורה מוכשרת מאוד, ניהלה קבוצה די גדולה. עוד כשהיתה בהריון מתקדם, קידמו אותה להיות ראש מחלקה. אני לא חושבת שמישהו מצטער על זה. היא חזרה מחופשת לידה ומתפקדת יופי. אני לא מוכנה לקבל את העובדה שהיא חייבת להתעלם מהילד שלה בשביל זה. אני לא מוכנה לקבל את הקטלוג המטופש הזה של נשים. למה שלא נקטלג גברים? אני חושבת שזה בגלל שיש גם גברים שהם סבבה לגמרי, מבלים זמן עם המשפחה שלהם, אכפת להם מאוד מהמשפחה, ועדיין הם מקודמים יופי טופי בעבודה. אין שום מניעה שנשים יגיעו לאותו מצב, ולא רק לאחד ממצבי הביניים. מה שהאתר הזה אמור לעשות הוא לדאוג שכך יהיה, לא לחפור ולחפור על אותם מצבי ביניים לא נעימים.

  • אחרון ולא חביב, הפורום. חבר'ה, טכניון! מה הדבר הזה צריך להיות? מה זה הבזיון הזה, של אפשרות להשאיר הודעה במסך עריכה יותר קטן מזה שאני עורכת בו סמס? יתרה מזאת, כאשר השקעתי מזמני וכתבתי הודעה (אחד התכנים היחידים הראויים באתר בכלל ובפורום בפרט), מחקו אותה ללא הסבר. אני מניחה שהם לא אהבו את זה שאמרתי שהאתר הזה לא ראוי, ושבושה שנותנים למישהי כמו ויזל במה. זה עוד לפני שהתייחסתי למבנה של הפורום עצמו, שכאילו מניח מראש שלא יהיו בו יותר מ-6 הודעות, ולכן לא צריך לטרוח ולעבוד עם מערכת נורמלית כמו phpBB, ואפשר לזרוק ולשים את הדרעק שיש להם שם.

הייתי צריכה להוציא את זה כבר כמה ימים. האתר הזה מבחיל ומבזה, ומצעיד את המין הנשי שנים רבות אחורה. עכשיו אפשר לישון בשלווה.

עריכה: רגע לפני הכיבוי לחצתי על אחד הלינקים שם, שהוביל אותי לזבלון הבא: האם נשים הינן הסטארט-אפ הבא? מדובר בזבלון שאיש לא טרח להגיה כהלכה, לא לתקינות לשונית ותחבירית ולא לתיקון השכל העקום של מי שכתבו. הטענה ששרפה לי את הפיוז היתה לגבי נשים שפותחות עסק משלהן, והרי הזוועה: "בנוסף לנו הנשים ישנם קשיים ייחודיים:מציאת איזון בין בית לעסק,כישורי מו"מ, מציאת מקורות מימון וכדומה." אני חושבת שלאשה שכתבה את זה יש קושי ייחודי עם מקש הרווח במקלדת ועם ההערכה העצמית שלה. למה שלי יהיה קשה יותר לאזן בין בית לעסק מאשר לגבר מצוי? ואיזו בעיה יש בכישורי המו"מ שלי? אני בטוחה שאני לא נופלת במאום מכל גבר אקראי שיקחו מדרגה כמו שלי ויתנו לו את האתגר.

אחר כך מתפלאים למה גברים מעריכים נשים פחות. אם נשים לא מסוגלות להאמין שהן יכולות בדיוק כמו גבר, ושמגיע להן בדיוק אותו הדבר (כולל שכר, לכל הרוחות), למה שהגברים יחשבו ככה? אי אפשר לדרוש שיוויון ביד אחת, וביד השנייה לעפעף בריסים ולחכות שיבוא איזה גברבר וינהל בשבילך מו"מ!

נשים הן לא "הסטארט אפ הבא" או "המנכ"ליות הבאות"! נשים הן חלק מכוח העבודה, שצריך להתייחס אליו לפי יכולותיו ולא לפי מינו, זה הכל.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

אני מרגישה שאני, שחיי הנישואין שלי, נמצאים על מדרון כבר כמה זמן.
זה לא שאני אוהבת אותו פחות, זה שאנחנו רבים יותר. ויותר. ויותר.
אנחנו לא מלבנים עד הסוף נושאים שאנחנו רבים עליהם. אז אנחנו רבים עליהם שוב. ושוב.
אני חושבת שהיום הוא היה מאוד קרוב ללהכות אותי. הוא רצה לראות כדורגל בסטרימינג, מה שאמר לבטל את ההורדה שלי ולעזוב את הפייסבוק. בקטנה, אבל אמרתי לו שאני רוצה פייסבוק, סתם, בצחוק, ושאלתי אם זה חייב להיות בחדר שלי (הקליטה הרבה יותר טובה אצלי, זה חייב, או לפחות רצוי, שנינו יודעים). הוא קם והלך. הלכתי אחריו, כי לא רציתי שזה יהיה ריב. זה נהיה ריב. חיבקתי אותו בכוח בעוד הוא מנסה להחלץ ממני ומסרב לתת לי לנשק אותו או לדבר איתי על למה הוא קפץ ככה ממשהו כל כך דבילי בעיניי. באחת הפעמים שניסיתי יותר בכוח לנשק אותו, הוא שם את היד שלו על הפנים שלי כדי להרחיק אותי, וחשבתי שראיתי משהו בעיניים שלו, איזו אלימות מחכה לצאת החוצה. חלק ממני רצה להמשיך להתגרות בו, כדי לראות לאן זה יוביל, אבל חלק אחר עצר את זה. הוא לא אדם אלים, בכלל לא, ומפחיד ועצוב לי לחשוב שאני מוציאה ממנו את החלקים האלו, הטובים פחות, במקום את החלקים היותר טובים.
(הבהרה – הוא מעולם לא הרים עליי יד, או התנהג בצורה מעוררת חשד כזו או אחרת. הוא באמת בחור נהדר.)

יש לי פחות חשק מיני לאחרונה. אני לא יודעת אם זה באשמת נוגדי הדכאון או לא. לפעמים אני חושבת וקולטת כמה זמן עבר מאז ששכבנו, ואני מרגישה רע.

I'm drowning, there's no sign of land
ואף אחד לא יודע. כמו תמיד.

את רוב הערבים אנחנו מבלים בנפרד, הוא בחדרו ואני בחדרי. אני לא יודעת למה אני לא הולכת לשבת איתו. הייתי רוצה ששנינו נתנתק מהמחשבים שלנו, אלוהים יודע שאנחנו מבלים מספיק שעות מול מחשב גם ככה, אבל כשזה לא קורה, אנחנו פשוט יושבים כל אחד בנפרד.
בסופי השבוע הוא לחוץ, יש דברים שהוא לא מספיק ואין לו מספיק זמן, אז הוא לא בבית.
אני מרגישה יותר ויותר כאילו יש לי שותף לדירה ופחות כאילו יש לי בעל. אני רוצה שהוא יחבק אותי כשאנחנו הולכים לישון, שינצל את העובדה שאני ערומה, שיראה שהוא נמשך אליי, שייגע בי מעבר ללשכב איתי נטו. כשאני מנסה לעורר אותו, בדרך כלל עם לבוש כזה או אחר, זה נהיה סקס וזהו. אני אוהבת את הסקס, אני חושבת שהוא יפה וסקסי להפליא, בעלי, אבל אני רוצה את המזמוז הזה שלפני, להרגיש שאני רטובה לגמרי בין הרגליים, להרגיש אותו נצמד אליי, מפשיט אותי, מנשק אותי בכל הגוף בלי שאני אבקש ממנו לעשות את זה.

אז בסוף התחלתי לבכות, והוא נהיה פחות כועס אבל עדיין החליט שהוא רוצה ללכת לישון ודי. לא רוצה שנראה כדורגל. מאז אני בוכה וכותבת, והוא מתארגן לישון, אני חושבת.

אני לא רוצה לחיות בלעדיו. אני רוצה שנחזור לתקופה ללא הריבים. זו היתה תקופה ארוכה, וזה שעברנו לגור ביחד לא היה הטריגר לסופה. אני לא יודעת מה עושה את זה, אבל השגרה הזו, של עבודה – ריבים – בדידות הורגת אותי ואותנו. אני לא בטוחה מה יותר גרוע.

יצאתי מהחדר. השארתי את הטקסט הזה פתוח. חלק ממני קיווה שהוא יעבור פה לפני שילך למיטה ויקרא, וידע, כי אני לא מסוגלת לומר את מה שכתוב פה, לא ככה, בצורה מסודרת ובלי ריב. הוא לא קרא, או שקרא והלך למיטה כאילו כלום. אני חושבת שהאפשרות הראשונה. הלוואי והוא היה קורא את זה.

Read Full Post »

את נמרוד אבישר (ואת אחותו גם) אני קוראת כבר זמן מה. עם כל הכבוד לנמרוד (על הידע ועל הרגש בכתיבה, אני שמחה לדעת שיש עוד אנשים שדברים בוערים בהם כפי שהם בוערים בי), הוא מעצבן אותי בכל פוסט פוליטי שלו. חבל שכותב כזה מוכשר מחזיק בכאלו דעות, אבל ניחא, מדינה חופשית וכולי. אז היום נתקלתי בפוסט לא פוליטי שלו, שהוא בעצם לא שלו אלא מכתב של קוראת, והוא כתוב כל כך טוב, הרי לכם, לכו לקרוא ושובו לכאן.

קראתי את זה, הזדהיתי והתביישתי.

ברור לי שהמגמה הזו בחברה מובילה לעולם רע הרבה יותר, עולם שמפחיד אותי לחשוב על לגדל בו ילדה. יש לי חברה פמיניסטית, ולפעמים דברים שהיא אומרת משעשעים אותי, ואני חושבת שהיא מגזימה. ואז אני חושבת על השורה הזו בפוסט הנ"ל, על האישה שאומרת ש"דברים כאלו לא מפריעים לי", והיא נשמעת קצת כמוני, כביכול פמיניסטית, בטוחה בעצמה וכולי, אבל בעצם – זה פמיניזם זה? למה אני כל כך משתדלת שיהיה מחשוף? כי אני אוהבת את זה או כי אני אוהבת את תשומת הלב? את היחס? אני מודעת לכך שהמראה שלי יכול לעזור. אנשים נוטים להיות נחמדים יותר לאנשים יפים, ומה לעשות, אני נראית לא רע. לא מפריע לי לנצל את יתרונות כאלו. לא הפריע לי כשהכניסו אותי למועדון במקום לתת לי לעמוד חצי שעה בתור, לא הפריע לי כשקנו לי משקאות כדי לנסות להתחיל איתי, ואני לגמרי בסדר עם זה שתמיד אני יכולה לגשת למתרגל ולשאול שאלות, ולא צריכה לחכות לשעת קבלה. לכל הרוחות, אני מוכנה שיבהו לי במחשוף בזמן מבחן אם זה אומר שיענו לי על שאלות. אבל אליה וקוץ בה – עובדים איתי אנשים שבוהים לפרק זמן שהוא יותר ממבט חטוף, וזה לא נעים. יש בי חלק שלא מאשים אותם, אבל החלק הזה הוא בדיוק האישה הזו, שהדברים האלו לא מפריעים לה. למה שלא יפריע לי? לבושה באותם בגדים בדיוק, יש גברים שמדברים איתי ומביטים לי היישר בעיניים, או לכל היותר הצידה. למה אני מעריכה את זה, במקום לחשוב שזה המינימום שבמינימום ולהעיר לכל האחרים?בחתונה של חברה שלי, לבשתי שמלה עם מחשוף די רציני. החתן בהה. ממש בהה. הוא עדיין בוהה במפגשים כאלו ואחרים. מעולם לא אמרתי לה. אני לא יודעת אם אני צריכה או רוצה לומר לה. יכול להיות שהיא לא מודעת לזה? שהיא לא שמה לב להתנהגות שלו ליד נשים אחרות?

אני חושבת שעדיין יש לי זכות להתרעם על מקרים כאלו, גם אם יש מקרים בהם לא אכפת לי שיבהו. הגוף שלי הוא עדיין שלי, ולהחליק בהייה אחת לא מאשרת בהיות אחרות.

מצד שני, הקיצוניות השניה היא לא הרבה יותר טובה. אני לא רוצה ליצור מצב בו גבר מפחד לדבר מיוזמתו עם אישה, מחשש לתיק פלילי. אני גם לא רוצה שכל שיחה תהיה מלווה במאמץ כביר לשמור על תקינות לשונית. לא שאני מוכנה לספוג עלבונות, אבל מה שעולה לי בראש הוא אדם נחמד מאוד שעובד איתי. הוא חסר טאקט לחלוטין, אבל אם יש אדם אחד שאני יודעת שלא עושה את זה מרוע לב, זה הוא. הייתי רוצה שנמשיך לדבר כמו שאנחנו מדברים היום, ואני לא רואה איך זה מסתדר עם מניעת ההדרדרות החברתית הזו.

עוד עניין שהרגיז אותי מאוד היום הוא ידיעה קטנה במוסף הארץ. לפני זמן מה עלה אתר בשם "דולי סיטי". מצלצל מוכר? זה כי מדובר בספר של אורלי קסטל-בלום. בעל האתר לא טרח לבקש את רשותה של קסטל-בלום להשתמש בשם הספר (שדי הצליח ואפילו יתורגם, אם אני זוכרת נכון), ובתגובה לשאלה אמר שמדובר באיזו סופרת שמחפשת פרסום, ואין בעיה, הם ייפגשו בבית המשפט.

הייתי רוצה לחיות בחברה, בה האיש הזה היה מעדיף להתאבד מאשר להודות בבורות אימתנית שכזו. לא שהידע הכללי שלי כל כך רחב, אבל את קסטל-בלום אני מכירה לפחות בשם, ולו היו מעמתים אותי עם האשמה כזו, הייתי טורחת לחפור קצת על הסופרת האלמונית כביכול, לפני שאני משפילה את עצמי קבל עם ועדה. אני תמיד מנסה ללמוד, להכיר עוד, להיחשף לדברים חדשים, והנה, בא אדיוט אחד, יוצר אתר לבנות טיפשעשרה מינוס, ומפגין בורות ואטימות וגאוותנות, והוא, לצערי, אינו יוצא דופן.

שני הנושאים האלו מתחברים איכשהו. האתר הזה הוא דוגמה מעולה לשטיפת המוח היעילה שעושים למין הנשי. את יוצרת בובה ("דולי"), מלבישה ומאפרת אותה, ומנסה לעשות אותה הכי יפה שאפשר, כי מה עוד יש לנשים להשיג? השכלה? נו באמת. תחביבים? יש! שופינג, איפור ובגדים! הדילמה שלי היא שגם אני אוהבת שופינג, איפור ובגדים. איפה זה שם אותי?

Read Full Post »