Feeds:
רשומות
תגובות

אתמול נתקלתי לצערי ברפש הבא. עקיבה לם, המתואר כ"בעל ראיה לעולם הגדול" בעמוד שלו, לא מבין את ההתרגשות סביב הסערה האחרונה של אנסטסיה מיכאלי.
אני לא אתייחס לדבריה של מיכאלי. גם כי הם לא ראויים להתייחסות, לדעתי, וגם כי התייחסו אליהם די והותר. אותי מטריד הטור של אותו "בעל ראיה לעולם הגדול".

מה הבעיה כאן, לפי טענתה של מיכאלי, אם נצרף את דבריה המתנצלים לאחר מכן? 'חיה ותן לחיות'. אם אדם בוחר באורח חיים כזה או אחר, זכותו המלאה. 'אבל למה לדחוף את זה בפנים?' היא שואלת. ושאלה זו, יש לומר, נשאלת בצדק.

מעניין שדווקא להיות הומו בפומבי מכונה אצל בעל הראיה לעולם הגדול (בהל"ה) "לדחוף את זה בפנים". אני יותר מרגישה שלהיות חרדי נדחף לי בפנים. הקהילה הגאה לא מנסה לכפות עליי מנהגים שלא מתאימים לי (שחייבו אותי להנשא בחו"ל) או למנוע ממני לנסוע בשבת. אבל החרדים הם טרף קל. בטור הרפש הזה מדובר על תכניות טלויזיה, סבבה. אני מרגישה שהאח הגדול נדחף לי לפרצוף. מעודי לא צפיתי בזה, ואני יודעת הרבה יותר מדי על התכנית. הם בפרסומות, באתרי החדשות ומקרינים את הערוץ הייעודי הזה במקומות ציבוריים שגם אני פוקדת. מה לגבי זכותי להמנע מהתכנית? אז זהו, שאני יכולה לא לצפות בה אם אני רוצה, אבל מאחר ואנשים אחרים מתעניינים בזה, זה יופיע באתרי אינטרנט, בטלויזיה ובמקומות ציבוריים אחרים. באסה לי, אבל צריך ללמוד לחיות עם זה.

דבריה של מיכאלי מראים דווקא על רצון עז לחנך כיאות את ילדיה. כשילד מקבל צורת חינוך מסויימת ואחידה – בבית הספר ובבית, ונתקל בתמונה שונה לחלוטין בטלוויזיה, הדבר יוצר בלבול עצום בתוכו ופוגע קשות בדרך בה התוו לו הוריו. וכאן נפגעת הזכות של אלו שלא רק שאינם הומוסקסואליים, אלא גם אינם תומכים באורח חיים שכזה. המחנה החשוך מואשם רבות בנסיונו לכפות את דעתו על הרבים, איך דווקא המחנה הנאור הוא זה שמתגלה ברוב צביעותו.

אני רוצה לחנך את ילדיי להאמין במדע, לא במשהו שאומרים להם שהוא נכון כי ככה. אני רוצה לחנך אותם שכל אהבה היא לגיטימית (עד כדי פדופיליה) ושאם מישהו מרגיש שהוא גבר בגוף אשה או להיפך, זה גם בסדר. מיכאלי ושותפיה למחנה החשוך מפריעים לי במתן החינוך הזה. אם זוג הומואים לא יכול ללכת יד ביד ברחוב מבלי לחשוש לחייו, זה מפריע לי במתן החינוך הזה. המחנה הנאור לא שולל את הלגיטימיות של להיות סטרייט ולא מונע מהמחנה החשוך ללמד את ילדיו שהעולם נוצר בשישה ימי עבודה. המחנה החשוך של בהל"ה ודומיו דווקא כן – הוא שולל (או משתדל מאוד לשלול) את זכותם של זוגות מהקהילה להופיע בציבור, את הופעתם בשיח הציבורי, ואת לימודי האבולוציה, לפחות מאלו שאתרע מזלם ללמוד במסגרת חשוכה.
יותר מזה, אני רוצה לחנך את ילדיי לדבר עברית נכונה, להיות אנשים טובים ומנומסים, והערוצים המסחריים מפריעים לי במתן החינוך הזה. העובדה שילדים רואים "האח הגדול" מפריעה לי בזה, כי הם ידברו על זה ליד הילדים שלי. העובדה שהאח הגדול ודומותיה מהללות ומייצרות סלב-אינסטנט מאנשים רדודים, גסים וצעקניים מפריעה לי פי אלף מונים יותר מאשר תכנית בה מרואיינת אם לילד הומו. הפתרון? לי אין טלויזיה בבית. מצד שני, מחבריי הטובים ביותר הם להט"בים והם פוקדים את ביתי. אני מציעה למי שנפגע מהטלויזיה להיפטר ממנה, זה מאוד פשוט.

כך למדו החרדים לעשות לאחר שנכוו מהנושא הזה בדיוק: כשמצעדי הגאווה אושרו לראשונה בירושלים המוני כרוזים והפגנות יצאו לרחובות, אלא שהילדים הקטנים שהתרגשו מהמולה רצו לשאול – על מה כל המהומה, מה זה משכב זכר? ואז קלטו החרדים – שככל שאתה מדבר על הנושא, ככה אתה הופך אותו למרכז השיח, ואם הכשרת את הדיבור הכשרת את המעשה.

רק אותי לימדו שאפשר להתעלם מדברים מסוימים? אם החרדים היו נותנים למצעד הירושלמי לעבור בשלווה, הוא לא היה נהפך למשהו עקרוני וחשוב עבור הקהילה ותומכיה. הילדים יכולים לשאול, אפשר לענות להם בקצרה ולא חייבים להפוך את משכב הזכר למרכז השיח. גם בקרב הקהילה הוא לא מרכז השיח. המצעד חשוב כי הוא בא לומר – יש כאן קהילה של אנשים שהזכויות הבסיסיות שלהם (להנשא, להביא ילדים לעולם, ללכת יד ביד ברחוב) נשללות מהם, וצריך לשנות את זה. צריך לשנות את זה שהופעתם בטלויזיה גורמת לח"כים מסוימים, גם אם לא בדיוק אנשי רוח דגולים, לצאת נגדם. צריך לשנות את זה שח"כים מנצלים את הבמה שניתנת להם על מנת לעשות דה לגיטימציה לציבור שלם.

מודעות פרסומת

4

4 חודשים (פחות יום) עברו מאותו יום, שממנו אני לא זוכרת הרבה. אני זוכרת ירידת דופק עוברית, זירוז, ואז יש ערפל, שבמהלכו נשאלתי אם אני רוצה אפידורל וצרחתי שכן. אחרי זה יש עוד ערפל ואז המתנה רגועה ודחיפות.
ואז פתאום שמו אותך עליי. דבר קטן וחלקלק שחרבן עליי, ולא ממש ידעתי מה צריך לעשות איתו.
אני חושבת שלקח לי די הרבה זמן להבין מה עושים איתך ולהפסיק לפחד ממך, אבל עשיתי את זה.
והנה עכשיו את תינוקת חייכנית ומתוקה, מתהפכת, מפטפטת, יונקת בכיף (הדדי). את אהבת חיי.
תודה לך, קטנה שלי, שלימדת אותי על אהבה, על רוגע, על עצמי.
שלישנה שמח לך.

כמה נכתב כבר על החלפות חיתולים? אין לי מושג. זה נושא אחד שלא גיגלתי לפני הלידה. התאמנתי על כמה תינוקות של חברים, ניסיתי כוחי בביה"ח עם קטנושה, וחשבתי שאני די יודעת. הו, כמה טעיתי.
טעות ראשונה: לעולם אל תשאירי את עצמך חשופה בצריח. תינוקות, גם בנות, יודעים להשתין בקשת. אם חשבת להשאיר את החיתול החדש פתוח ולהתפנות לשים משחה על אצבעך, את כנראה תלמדי תוך זמן קצר שמעשה כזה ישאיר אותך, את משטח ההחתלה, את השידה ואת הרצפה ספוגים.
טעות שניה: לעולם לא מודדים חום לתינוקת שהחיתול שלה נקי מקקי בבוקר. גם אם היא אחרי חיסון והיה לה חום בערב. גם אם את ממש רוצה לדעת אם צריך לתת לה עוד תרופה. הסקרנות אולי הרגה את החתול, אבל אותך היא תמלא בקקי. ואת המדחום גם. ואת השידה, והמשטח, והרצפה.
טעות שניה, סעיף קטן ב: לעולם לא לחשוב שהעובדה שהתינוקת כרגע חרבנה על המדחום, עליך, על משטח ההחתלה ועל הרצפה היא ערובה לכך שהיא לא תעשה את זה שוב ברגע שתנסי למדוד לה שוב חום.
טעות שלישית: לעולם לא לחשוב שרצף יריות כמתואר בסעיף לעיל הוא ערובה שלא יהיה גם פיפי. בעודי מתחילה לנקות את הקקי מכל מקום, עשיתי את הטעות וחשבתי לעצמי, "טוב, לפחות הבגדים שלה נקיים ואני לא צריכה להחליף לה". בו ברגע שסיימתי לחשוב את ההבל הזה, מזרקה החלה לפכפך, תוך שהיא מרטיבה את התינוקת, הבגדים, משטח ההחתלה וכן הלאה.
טעות רביעית: לא לשכוח שפיפי בחיתול אינו ערובה לפיפי בחיתול החדש, עוד לפני שמרחת משחה. אי לכך, אם את מרגישה שהתינוקת מעט רטובה מדי בזמן מריחת המשחה, ואי אפשר להאשים את המגבונים הלחים בזה, כנראה שאת צודקת והיא השתינה שוב. החליפי חיתול שוב, ואל תשכחי להגן על עצמך בדרך.
טעות חמישית: לא להדק את החיתול כהלכה. זה עסק מסובך, הידוק החיתול. צריך לדחוף אותו מספיק למעלה בגב התינוקת, ואז לוודא שלא נשארים קפלים מאחורה. אפשר גם לוותר על זה, אבל לפני כן תוודאי שיש לך די סבון לכביסה ביד, כי כתמי קקי רציניים לא יוצאים בכביסה צבעונית רגילה.
טעות שישית: לנקות באזור המפשעה ודי. הו לא. גם אם הידקת את החיתול כהלכה, אין זו ערובה לכך שאזור השכמות של התינוקת נקי. אם הבגדים התלכלכו, רצוי להרים את התינוקת כשהיא מחותלת בחיתול החדש ולבדוק שלא נשארו כתמי צבע במעלה הגב ובמורד העורף.

נראה לי שזה מה שלמדתי בשלושת החודשים האחרונים בנושא הזה. אם לא יעזור, לפחות יבדר.

3

אז מה היה לנו?

מעט שעות שינה, הרבה שעות הנקה.
חיוכים ובכיות גם.
קילומטראז' מכובד של טיולים בשכונה.
התאהבות מסוג שלא הכרתי קודם לכן.

טרימסטר שלם בחוץ, מתוקונת, כן ירבו. יום הולדת שמח 🙂

קצרצר כזה

לילה.
התחלה של בכי בוקעת מהמוניטור.
צעדים מנומנמים לחדרה של המונרכית הקטנה.
במיטתה, במקום לראות ראש מבצבץ מהשמיכה בקצה המיטה, כפי שהשכבתי אותה לישון, קטנושה שוכבת לה בקצה המיטה, לרוחבה.
מנקה את השלולית הקטנה שהלב שלי נמס אליה, מנשקת כמה נשיקות בלתי נמנעות, זמן לארוחת לילה.

holly crap

כמה זמן שלא עדכנתי.

מאז הפוסט הקודם למדנו שיש זאטוטה קטנה בדרך. למדנו גם שבשבוע מאוד מוקדם היא נראית כמו בן אדם קומפלט. אמנם 6 ס"מ אורך וראש גדול בצורה משונה, אבל אי אפשר לפספס את העובדה שמדובר בבן אדם. באופן מעניין, זה לא משנה את דעתי לגבי הפלות. לא שיש לי חשק להפטר ממנה, חלילה, אבל אני תומכת בזכות של כל אשה באשר היא לעבור הפלה.
בינתיים, ותיכף אנחנו סוגרות 7 חודשים ביחד, רוב ההריון הזה די בסדר. עד לפני כמה שבועות הוא היה ממש בסדר, אבל היא גדלה ולי נהיה כבד וקצת נמאס לי לרוץ לשירותים. לא עליתי יותר מדי במשקל, לשמחתי, וכנראה שחלק מזה קשור לעובדה שהתחלתי את ההריון במגמת ירידה. ככה זה כשאי אפשר לאכול שום דבר חוץ מלחם עם גבינה.
בינתיים גם לא היו יותר מדי הטרדות בטן. הפעם האחרונה היתה בעבודה, מישהי שאני מכירה ברמה של שלום שלום שכזה. היא פשוט שלחה יד אל הבטן שלי, ובאופן אוטומטי שלחתי יד לבטן שלה. אני חושבת שזו הטקטיקה שאנקוט בה כלפי נשים שיעשו את זה (חברים ומשפחה לא כלולים, כמובן). לגבר אני פשוט אחבוט ביד, אבל כאלו לא היו. לא מאוד מובן לי איך אנשים מרשים לעצמם ללטף למישהי די זרה את הבטן. נכון שהיא בולטת, אלוהים אדירים, הבטן שלי יותר בולטת מהחזה שלי, וזה אומר משהו, אבל זו עדיין הבטן שלי וזו הבת שלי שם בפנים (וזה מפחיד לקרוא את המשפט הזה), ותעיפו את הידיים שלכם.
גם לא ברור לי למה אנשים חושבים שזה בסדר להעיר הערות על מה שאני לובשת. הגזרה שלי, אפעס, השתנתה קצת. בגדי הריון הם יקרים, ואני לא רואה בהם השקעה לטווח ארוך. אז אם יוצא שאני באה לפיקניק בחצאית, ואם אני הולכת בנעלי ספורט פושטיות כי לא בא לי לנקות מבוץ נעליים שאני אוהבת, לא באמת מעניין אותי לשמוע הערות על זה.

והזאטוטה? אנחנו מרגישים אותה בועטת כבר בערך מהשבוע ה-17, והיא הולכת ונהיית פעילה. זה קצת בעייתי בעבודה, כשאני אמורה להתרכז בדברים אחרים. למרות שזה על בסיס יומי, זה עדיין די חדש לי, ואני מעדיפה להתרכז בבעיטות החמדמדות האלו מאשר, למשל, בישיבות.
עדיין לא סיימנו את הקניות לקראת בואה. סגרנו את הדברים הרציניים, אבל כל עניין הבגדים ושאר הדברים היום יומיים עדיין מעורפל משהו. הגעתי להסכם עם אמא שלי, שמצידה רצתה לעשות את הקניות כשאני בבית החולים – הקניות יערכו לפני, ואני אשאיר אצלם את כל הדברים, כך שהם יוכלו לכבס ולשמור אצלם, שלא חלילה יחכה לקטנה בחדר שלה ויביא ביש מזל שכזה. קצת מוזר לי שזה בא ממישהי שסיימה תואר שני בהנדסה, בהצטיינות, בטכניון, אבל היא השלימה עם השגיונות שלי לאורך השנים, אז אני אתחשב.
לפני כמה חודשים חזרתי לתופף. בפעם הראשונה היא תופפה איתי, מבפנים, ומאז היא לרוב ישנה. אני מקווה שזה ימשך גם אחרי הלידה, ואוכל לשים את העריסה שלה ליד הבס ולנגן כאוות נפשי.

אז

בדרך כלל אני לא אוהבת לטעות, אבל לאחרונה אני מוצאת את עצמי מרוצה מזה יותר ויותר.
היו כאבי מחזור, ישנתי עם תחבושות בלילה והסתובבתי עם טמפון בכיס ביום, הכאבים כאבו, אבל לא היה דם.
אז עשיתי בדיקה, אחרי איחור קל. היה צל צילו של פס נוסף.
אז עשיתי עוד בדיקה לאחר עוד כמה ימים, והיה פס נוסף בהיר למדי.
אז עשיתי עוד בדיקה לאחר עוד כמה ימים, והנה הוא הפס במלוא הדרו.
אז שמחתי.
ואז הלכתי לאולטרסאונד. לראות שהכל בסדר, שאין הריון חוץ רחמי או צרה אחרת. אממה, ההריון צעיר והאולטרסאונד במרפאה הספציפית הזו לא משהו, אז לא היה דופק והיה גודל של שבוע 8, שבו כדאי שיהיה דופק.
אז תבואו ביום ראשון ללין, נראה במכשיר שם.
אבל אני עצבנית מכדי לנשום ולהחזיק את הנשימה מחמישי ועד ראשון זה בלתי אפשרי, אז קיבלנו הפניה למיון ולמדנו שאנחנו לא כל כך מסמפטים את הרפואה הציבורית אחרי הכל.
הגודל הלא הגיוני היה בגלל "משהו" שהיה ברחם, מסביב לעוברית. הרופאה אמרה שזה סימן שההריון לא תקין, וזה שאין דופק גם, אז שנבוא ביום ראשון למכשירים העוד יותר משוכללים, אבל שלא נהיה אופטימיים מדי, למרות שלפעמים קורים ניסים.
אז כן נשמתי בסוף השבוע, אבל גם בכיתי הרבה. לקראת סופו של יום שישי הבנתי שתכלס מצבי טוב, יש לי בעל תומך ומשפחה תומכת וחברים וחתולה, וגם אם זה לא ילך, יהיה הריון אחר.
ביום שבת הלכתי ליום ההולדת של האחיינית שלי, ולראות את החיוך שלה כשהיא ראתה אותי מתקרבת, זה שווה הכל.
ביום ראשון שבנו לבית החולים והלכנו למכשירים המשוכללים. אמרו לנו ששם גם יש רופאים מומחים, אבל לא היה בכבוד שלהם לשבת כמה דקות בבדיקה שלנו ולמשל, להסביר לנו מה רואים ומה אמור להיות והאם לדאוג או לא. הטכנאית לקחה את התמונות לרופאה וקיבלה תשובה – זה כנראה קריש דם. צריך לבדוק שוב עוד שבוע. זה נפוץ? אמורים לעשות משהו מיוחד? מה זה אומר בדרך כלל? הרופאה מוכנה לדבר איתי. לא. לכי תמותי.
אז הלכתי, בעודי כועסת על הרפואה הציבורית, שבמאבקה הנוכחי משתדלת מאוד להציג את הרופאים כעושים עבודת קודש תוך שהם מלאכים בדמות אנוש. הרופאה המסוימת הזו לא היתה עמוסה. המחלקה היתה ריקה מלבדי ומלבד עוד בחורה. ריקה. עומדת מולה אישה צעירה ולחוצה, והאם היא מוכנה להקדיש אי אילו דקות מזמנה היקר על מנת לומר מילה או שתיים, להפיג מעט את חוסר הודאות? לא. (ברור שזה מקרה, ברור שהם צריכים עוד תקנים וברור שמתמחים צריכים לעבוד פחות, זה לא אומר שאני לא כועסת.)

אז עכשיו מחכים. בעוד שבוע נהיה – אם תרצה הדוקטור – קצת יותר חכמים. בינתיים נקפיד ללבוש בגדים רפויים יחסית ולאכול לחם. זה טוב לבחילות.