Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘צרחנות’ Category

כבר כמה זמן מפעמת בי תחושה כזו, שאני לא ממש רצויה. אני מנסה להתעלם, כי אני לא מכירה בית אחר ולמדתי לאהוב את זה שנולדתי לתוכו, על היתרונות והחסרונות, אבל התחושה הזו הולכת וגוברת עם כל יום שעובר. כאילו אומרים לי ללא מילים "לכי מכאן". מעשים הם הרבה יותר ברורים ממילים. אני לא בטוחה שאני מבינה למה זה ככה, אבל אין ספק שהמסר מועבר בבירור.
המדינה שלי לא רוצה אותי פה. הכסף שלי מוזמן להישאר, אבל אם אפשר שאני אמצא לעצמי מקום אחר אז יופי תודה שלום.
למשל, מאבק הסטודנטים על השוואת תנאיהם לאברכים. אאל"ט זה היה יאיר לפיד שכתב שהמאבק קצת מחטיא, כי הם שווים יותר, הרבה יותר, והוא (או מי שזה לא היה, היתה לי מנת יתר של עיתוני סופ"ש) צודק, לכל הרוחות. למה מישהו שיודע אנגלית ומתמטיקה בסיסית ובוחר ללמוד מקצוע ולעבוד אחר כך, לשלם מיסים וכו', צריך להיות מושפל ביחס לאוסף נבערים מדעת, צרי אופקים וקנאים? זה כי סטודנטים משכילים רצויים פחות מאברכים בורים, זה למה. אני לא בטוחה למה סדר העדיפויות המוזר הזה, אבל ברור שלהם יש לובי, בעוד שהנציגים שלנו בכנסת עסוקים בלריב על הכסאות שלהם ולהילחם באויבים שלנו מבחוץ. הם בוחרים לא לשים לב שהאויבים מבפנים הורגים את דור העתיד. מה אכפת להם, בעצם, הפנסיה שלהם מובטחת, ותראו לי מוסד שלא ייתן לנכדה של ברק (או ח"כ אחר) מלגה מלאה, אם במקרה לא ישאר כלום מהון התועפות של סבאל'ה.
או דירה. אני רוצה דירה, אבל אני לא חרדית או מלייאנית. מלייאנים יכולים להרשות לעצמם את המחיר של דירה בימינו, חרדים מקבלים צדקה ונדבה. אני עובדת לפרנסתי ואני מרוצה מהמצב הזה ורוצה שזה ישאר. אני לא מעוניינת להיות נתמכת סעד, אבל אני כן מעוניינת לקנות דירה. לא דירה שניה או שלישית להשקעה, אני לא מחפשת להתפרנס מזה, אני מחפשת בית. אני אמשיך לחפש כנראה. כמובן, יש את האופציה של לגור בחורתחתצפון או חורתחתדרום, שם מחירי הדיור לא בשמיים, אבל זה יחייב אותי או לזהם משמעותית את הסביבה מדי יום ביומו (ולהוציא הון עתק על דלק) או למצוא איזו עבודה נחמדה מהבית. אני לא יכולה למצוא עבודה כזו, כי לא הוכשרתי לדברים כמו "משפחה פיסיקלית" (שמעתי שזה תופס תאוצה) או ללימוד יוגה, אולי חבל.
אז זה הכסף? זה הכסף שמסלק אותך מפה? מהמדינה שלך? לא, הלוואי וזה היה רק זה, אבל לא.
יש שני דברים שמבחינתי הם יהרג ובל יעבור – זכויות הלהט"בים וזכות האישה על גופה. שניהם לא במצב הכי טוב ולא נראה כאילו מצבם הולך להשתפר.
בואו נתחיל מהקרוב יותר אליי, זכות האישה על גופה. היום קראתי שהנבער מדעת ליצמן נזף בעובדת משרדו, על שום שהעזה להציג עמדה שונה משלו בדיון על הצעת החוק הפרטית, המנוולת, הפולשנית והמפלה שהוא רוצה להעביר – איסור על הפלות מהשבוע ה-22 להריון ואילך. ההצעה נפלה, נכון להיום, אבל ברור שזה לא הפעם האחרונה שנשמע מזה. ליצמן רוצה, בעצם, להפקיע את זכות האישה על גופה. אם הצעה כזו תעבור, למה שלא תעבור הצעה למנוע הפלות בכלל? למה שלא תעבור הצעה לחייב נשים להיכנס להריון? למה שלא נאסור אמצעי מניעה? זה מתחיל מטפיל (אין לי כוונה להעליב, אבל עובר בהגדרתו הוא טפיל, רצוי אך טפיל) שמחייבים את המארח שלו לשמור עליו בחיים, למה שלא נמשיך לחובה לייצר עוד כאלו? הזכות של אישה על גופה גוברת גם על סבל אפשרי שנגרם לעובר מהפלה מאוחרת. אין לי שום ספק שכל אישה שיכולה לעשות הפלה מוקדמת תעדיף את זה על הפלה מאוחרת. מה, סימני המתיחה נכנסו לאופנה או משהו כזה? בואו נניח שלא, ובואו נניח שאין שום רווח מהעלאת כמה וכמה קילוגרמים, הורמונים משתוללים ובחילות. למה למישהי לדחות את ההפלה? זה דווקא לא בשמיים, ליצמן, זה דווקא די ברור:

  • ילדה שנאנסה, ופחדה ופחדה לספר על זה עד שכבר רואים עליה. הזכות שלה לסיים את מה שנשאר מהילדות שלה בלי תינוק חשובה יותר מהזכות של אותו עובר לחיים, סבל או לא סבל. הסבל שיגרם לילדה הזו אם לא תוכל להפיל גדול פי כמה.
  • אשה שהצליחה להימלט מבעלה האלים רק אחרי כמה חודשי הריון לא רצוי. כפי שצוין כאן, הטאבו על הכאת נשים אינו חזק כבעבר. לאישה כזו אין את הזכות להיפטר מעובר, בו לא רצתה? אין לה הזכות שלא ליצור חיבור נוסף בינה ובין איש אלים?

אפשר לטעון שאני בכוונה מביאה דוגמאות קשות, אבל בהינתן מנת משכל ממוצעת, איזו אישה תבחר לחכות ולחכות עם ההפלה עד למעבר לשבוע ה-22? אלו נשים שלא היתה להן האפשרות הזו, ואין למדינה זכות למנוע זאת מהן.
ונעבור לזכויות הלהט"בים. עיריית חיפה, מלבד לגרש את חזירי הבר של חיפה מכל פיסת טבע שנותרה להם, מתמחה בסחבת, ואת זה יודע כל מי שניסה פעם לקבל הנחה בארנונה. אחד הביטויים הכעורים של הסחבת הזו מתגלה כל שנה לקראת מצעד הגאווה החיפאי. מדובר באח קטן מאוד למצעד התל אביבי, למשל. להערכתי, במצעד האחרון היו פחות מ-200 איש. עם זאת, עיריית חיפה מסרבת מדי שנה לתת למצעד לעבור ברחוב הראשי (שדרות מוריה) ומגרשת את הצועדים לרחוב מקביל (יפה נוף). התירוץ הרשמי הוא הפרעה לסדר או שקרכלשהו כזה, אבל התירוץ הזה לא מחזיק מים:

  • עבור מרוץ אופניים או מרוץ רגלי העירייה מוכנה בהחלט לשתק את ציר מוריה וחלקים מדרך פרויד, ולגרום לי לפקקים כבירים בדרכי הביתה.
  • העירייה אישרה ל"אחוות" אהרון להפגין ברחוב מוריה, בנקודת הסיום של המצעד (המצעד עבר ברחוב יפה נוף ועלה דרך רחוב לבנון לגן האם, לעצרת). בניגוד לשלטים שנראו במצעד, שדרשו שיוויון וקראו לאחוה, השלטים ש"אחוות" אהרון (שבוודאי מתהפך בקברו על השימוש הנלוז בשמו) נשאו קראו לשנאה, לבידוד, לאפליה נגד. השלט שאני זוכרת ספציפית הוא "חיות, תחזרו לגן חיות". אחרי השלט הזה נהיה לי חושך בעיניים ולא ראיתי את השאר.

אני לא בטוחה לאן מועדות פני המדינה. אני מוכנה לוותר לה בהמון תחומים. אני תומכת בפעולות הצבא שלנו, גם אם הן לא תמיד נראות הכי מוצלחות, כי ברור לי שמטרתו היא להגן על האזרחים. אני לא מתרעמת כשהמו"מ המדיני מתפוצץ פעם אחר פעם, כי אני לא חושבת שישראל צריכה להיכנע לדרישות מופרכות ולעשות שלום בכל מחיר. שלום זה חשוב, העתיד של הארץ חשוב יותר. אני שותקת כשמקפיצים לי את מחירי הירקות והפירות (או לפחות מקטרת בקטנה) כי המדינה לא מוכנה לחייב תשלום שכר הוגן לעוסקים בחקלאות במקום להתנות את קיומה בעבדים זרים (ה-ו' לא שם בכוונה). המדינה טועה לפעמים. הבעיה היא שאת שאר הדברים קשה לי לקבל.
לא ייתכן שהסטודנטים ידפקו פעם אחר פעם. גם אני הייתי סטודנטית, אני יודעת כמה חרא אוכלים בתקופה הזו, למדתי בטכניון תודה רבה. לעבוד וללמוד ביחד זה קשה, למי שעושה מילואים זה קשה עוד יותר.
לא ייתכן שמי שקונה דירות בארץ זה רק שועיה ותיירים, שמאכלסים את הדירות פעם בשנה. לא ייתכן שמרכז עיר הבירה שלנו יעמוד שומם מסטודנטים, כי הם לא יכולים להרשות לעצמם לגור שם.
ובטח ובטח לא ייתכן שהמדינה תשקול אפילו הצעות חוק שישללו מכמחצית מאזרחיה את הריבונות על גופם, ושלא תקדם הצעות חוק שיביאו לשיוויון בין כל המשפחות בארץ – שאת כולן ניתן יהיה להקים באותה קלות ושלכולן יהיו את כל הזכויות הנובעות מהיות המשפחה.

הפוסט הזה התחיל את דרכו אתמול, והטריגר שלו בכלל היה הרעיון הנאלח לקנוס כל חבילה שמגיעה לארץ ב-38 שקלים . בין הדברים שאני סולחת למדינה עליהם נמנים גם המחירים המופרזים של ביגוד, נעליים, איפור ושאר ירקות. בארה"ב, אפשר לקנות בגדים באיכות טובה פי 7 ולשלם פי 5 פחות. אז בארץ משלמים יותר, מילא, אבל להטיל עליי מס בכל פעם שאני לא מוכנה להצטמצם למבחר הלא גדול בארץ (או לחילופין, לשלם הון בחנויות מסוימות) – זה לא מקובל עליי. זה מטומטם בדיוק כמו המארבים לחננות הייטק במכוניות החדשות והבטוחות שלהם ולומר שזה מה שתורם לבטיחות בכבישים. לא, זה תורם לקופת המדינה,ואותם חננות הייטק תורמים לה כבר מספיק, והעלו את זה לאחרונה עם העלאת הקנס, סליחה, מס, על רכבי הליסינג. אפשר לחשוב שזה לא אינטרס של המדינה לעודד מכוניות חדשות על הכביש.
עוד גזירה ועוד עינוי דין ועוד פסק דין לא מרתיע ועוד אנשים נדקרים כי הגנו על משפחתם, איש אינו עושה דבר כדי למנוע מכך להישנות, ואני, אני מרגישה פחות ופחות בבית.

זה יצא אחד הפוסטים הארוכים, מזכיר לי את הבלוגיקה של נמרוד אבישר.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

ראו הוזהרתם מלהשתמש בשירותי הביטוח של חברת הפניקס, אל תגידו שלא הזהרתי. הם ספקי שירותי הבריאות של מקום עבודתי, ובעודי סטודנטית הצטרפתי לביטוח הרפואי שלהם (אחרי מאבק מר בהגבלות הסטיגמטיות שלהם כנגד אנשים עם היסטוריה של דכאון קליני, אבל גם פה, אם צועקים מספיק, הם רואים את האמת). כאשר עברתי לעבוד במשרה מלאה (בתחילת 2010), ביטוח הבריאות נהיה חלק מההטבות לעובד שקיבלתי. אממה, טוב עוד כסף בכיס מאשר יושר, ולכן במרץ הופתעתי לגלות שהפניקס מחייבים אותי עבור ביטוח רפואי. מילא בינואר, נניח שפה לא עודכן ושם היה בלגן, אבל מרץ? זעמתי וקיבלתי את הכסף בחזרה. תארו לעצמכם את הפתעתי לגלות חיוב אשראי מאוגוסט (העוזרת מחביאה את החיובים האלו במקומות הכי משונים, ועדיין עדיף שהם יגיעו להורים ולא לכתובתי הנוכחית) ובו, כן כן, חיוב של הפניקס הארורים. אז היום החלטתי לדווח על כך במקום העבודה, שידעו עם מי יש להם עסק. בנוסף, יצרתי קשר עם אותה נציגה שטיפלה – לא ביעילות, מסתבר – בגניבה הקודמת. היא הגיבה ב"כןכן, אבדוק תיכף ומייד, טיפול אישי בלהבלהבלה", אבל היא מסרבת להתייחס לטענה שלי, לפיה מגיעה לי ריבית, ולרצון שלי לקבל התנצלות ראויה (חשבתי על שלט חוצות). המאבק ימשיך מחר, ונקווה שהצדק ינצח שנית. אולי אעלה את הרעיון שהם יפצו גם את המעביד שלי על אובדן שעות העבודה שלי.

ועוד שני מעצבנים קטנים:
1. נסיבות תאונת הערסים נחקרות. מאחר ואין ש"ג להאשים, אפשר להאשים את עמודי הפלדה. מה אומר לכם, אני שונאת להיות ההיא שמצביעה על העובדות, אבל ילד בן 16 שיש לו עבר של גניבת רכב ההורים, שמתעסק בקעקועים ובשוויצים במקום בלשתות קגלביץ' בשקט עם החברים, לא יכול להיות האפון הכי מוצלח בשקית. אני לא חושבת שצריך להיות חננה כמו שאני הייתי, אני מכירה באופן אישי אנשים שלא היו גאונים בתיכון ולמרות זאת, כשהם רצו, הם הגיעו לטכניון והפציצו בציונים. אבל אלו אנשים שקטים, שלא דחוף להם לקעקע "אבא" ולנהוג במהירות מופרזת. אז עמודי הפלדה, אותם עמודים שנועדו להציל ממתינים בתחנה מפני בדיוק אדיוטים כאלו, שבאים במהירות מופרזת היישר לתוך התחנה (או ממחבלים, אבל העקרון זהה), הם אשמים? לא. טוב מאוד שהם היו שם, ואני מקווה שאף מטומטם שמחפש כותרת לא יחליט שמקומם אינו שם.
מרגיזה אותי גם הנימה האמפתית בכתבות האלו. אז מה אם הם בני 16? אם היה מדובר בבני 23 שגנבו אוטו והתהפכו והרגו, יחד עם עצמם, גם סטודנטית לרפואה, גם אז היו מפרסמים תמונות שלהם מסתחבקים ומצלמים את המשפחה המתאבלת? אני חושבת שלא, ואני חושבת שהיחס צריך להיות אותו יחס. אותו יחס מגיע גם להורים. הורה שיודע שהילד שלו הוא עבריין, צריך לשים את הילד במוסד לעבריינים, לא את המפתחות באגרטל.
2. אני לא בעד דיבור בזמן נהיגה חלילה ותומכת בקנסות על מי שמחזיק את הסלולרי במקום את ההגה, אבל אחת התגובות שם (91) גרמה לי לחשוב: שלטי החוצות המנצנצים ומסיחים את הדעת מסוכנים הרבה יותר. אולי זה כי אני אישה אווילית, אבל זה מנצנץ שם ומושך את העין. השלטים האלו מצויים בכל חלקה טובה ומסכנים אותי ואת שאר הנוסעים בכביש (איכשהו, אני חושבת שפרסומות הפורנו הרך של TNT או גלית גוטמן בפוזיציות מעניינות מושכות את עין הנהג/ת המצוי/ה יותר מאשר הפגוש של האוטו שמקדימה. נכון שהכנסות מפרסומות זה מגניב, אבל אתם לא חושבים שהגזמתם? זה גם משחית את הנוף (שלטי הילדים הארורים בדרך לאילת, מי ייתן ויעלמ לנצח וישאירו לי ערבה נקייה) וגם מושך את העין, אפשר לוותר על כמה ג'ובות.

Read Full Post »