Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘פמיניזם’ Category

אני אישה בשנות ה-20 לחיי. בחרתי ללמוד לתואר במדעי המחשב ולעבוד במקצוע. אני אוהבת את זה, ובהסתייגות של נחתום אומר שאני אפילו לא רעה במה שאני עושה. תעשיית ההייטק היא אמנם גברית, אבל רואים יותר ויותר נשים עם הזמן ובעמדות יותר ויותר בכירות. זו לא תופעה ייחודית להייטק – גם אמא שלי מנהלת בכירה למדי במה שהיא עושה (מהנדסת), ואפילו יש בנות בהנדסת מכונות, ככה שמעתי. יש יותר ויותר נשים שעובדות ומרוויחות משכורת לא רעה בכלל, מה שאומר שהן תלויות פחות בגברים, אם בכלל. הן לא צריכות לבקש מהבחור כסף לאוכל, לבגדים, למסעדות וכו'. הן לא צריכות לבקש רשות לעשות את כל הדברים האלו. הן לא מוגבלות יותר למטבח ולדלי ולמגב.
יש אנשים, שבמקום להתמלא שמחה מהפסקה הקודמת, בחרו להילחם במצב. אחת הקבוצות, שנחשפתי אליה בעקבות ההתבטאויות האחרונות של ח"כ ברקוביץ' שמאלוב, היא ה"פמיליסטים". מאחורי השם הלא מזיק מסתתר אוסף של גיבובי שטויות ועיוותי אמיתות, המגובים ב"עובדות" כאלו ואחרות. קריאה באתר ב"מה זה פמיליזם?" מעבירה את הקורא תוך שתי פסקאות מתיאור חביב של משפחה (הטרוסקסואלית כמובן) למתקפה על הפמיניזם ועל המין הנשי בגרסתו הלא משועבדת. האחראי הבלעדי לתכני האתר הוא גיל רונן. לו הוא יקרא פה, הוא מוזמן להתייחס לדבריי כאל ביקורת בונה.
וכעת לפרטים:

  • במצגת "דמוניזציה של גברים באמצעות מחקרי כזב" מספק רונן לקורא המתעניין מעט רקע – מהו "מגדריזם", למשל. טוב ששאלתם, כי בניגוד ללימודי מגדר, שהם דרך כוזבת של הפמיניזם לחתור תחת, ובכן, משהו, "מגדריזם" הוא מה שמסתתר מתחת לפני השטח, והוא:

    זרם פוליטי קיצוני הרואה בגבר מקור כל הסמכות והעוצמה של החברה ושואף לפגוע בו בכל דרך

    באופן אישי לא שמעתי על הזרם הזה לפני כן, אבל אולי זו הבורות האישית שלי. באתר מצוין שה"מגדריזם" הוא התפתחות של הפמיניזם. הפמיניזם בהגדרתו אינו שלילי ואינו שואף לפגוע. הוא חיובי ומנסה לבנות – לבנות חברה שיווינית בה לפרט יש חירות שאינה תלויה במגדר, ברקע המשפחתי, בצבע העור וכן הלאה.

    למגדריסטיות יש אינטרס להציג את יחסי גברים-נשים כיחסי שליטה אכזרית וכשדה קטל ולא כחיבור של אהבה

    אז ה"מגדריזם" הוא זרם של נשים בלבד, מעניין. המסכות יורדות ומתגלה לנו המטרה האמיתית של האתר – לוחמה אנטי נשית.
    עמוד אחד קדימה במצגת מוביל אותנו אל נתוני האמת לגבי אלימות, או לפחות האמת עפ"י גיל רונן:

    ב-3 מ-4 זוגות אין בכלל אלימות, אף פעם.

    זה בטח ממש מנחם את מי שצריכה לכסות חבורה בבוקר בשכבות של קונסילר ומייקאפ.

    בזוגות שיש בהם אלימות, היא בדרך אלימות קלה בעלת אופי הסלמתי-הדדי.

    אני חושבת שבדרך כלל האישה מתחילה – החצופה רוצה לצאת עם חברות שלה, היא מקבלת סטירה בתמורה, היא מתלוננת במשטרה, כאילו היא לא עשתה מספיק, ואז היא מקבלת אגרוף ללסת. אין ספק ששני הצדדים הסלימו באותה מידה את האלימות.

    יש גם זוגות שבהם קיים הדפוס הקלאסי של גבר אלים מתעלל אבל אלה מקרים יחסית נדירים.

    וואלה? אז למה, מר רונן, קוראים לזה "הדפוס הקלאסי"?
    בהמשך המצגת טוען רונן, בהסתמך על "הגרסה השקרית", לפיה מרבית מקרי האלימות מקורם בגבר, נחקקו הרבה חוקים שפוגעים בגברים. מעניין. אני עוד לא שמעתי על גבר, ששמו לו שמירה כי בטעות שחררו את האישה האלימה שלו וחששו שהיא תנסה להרוג אותו. גם לא שמעתי על בעל של שוטרת שהעז להתלונן אחרי 11 שנות נישואין על אלימות חוזרת ונשנית, גם כלפי הילדים. מהתקשורת שמשפילה את המתלוננות נגד קצב ובקושי פוצה פה כנגד יורם זק, אני דווקא ממש מצפה לשמוע על המקרים האלו.

  • עכשיו משהו יותר מצחיק – רק על עצמי לספר ידעתי, אך בפקולטה למדעי המחשב יש בערך 3 מרצות מול עשרות מרצים. זה אם נחשיב את כל הדרגות, מדוקטור ועד פרופסור מלא. אם נסתכל רק על פרופסור, נבכה, ולכן לא נעשה זאת. תחת הכותרת "אקדמיה" טוען רונן ש:

    האקדמיה אמורה להיות מקור הידע שעליו נסמך השלטון בבואו לשרת את האזרח. למרבה הצער, האקדמיה בימינו משמשת בסיס קדמי של הממסד המגדריסטי והיא מייצרת לכל דורש מעין-סטטיסטיקות וראיות פסבדו-מדעיות המחזקות את התפיסה הלעומתית של המשפחה. האקדמיה מציעה משרות לכל החיים לעסקניות מגדריסטיות מרכזיות ואלה מוזעקות דרך קבע לדיונים בכנסת ובתקשורת, ועורכות השתלמויות לשופטים, שוטרים, פסיכולוגיות, עובדות סוציאליות, אנשי חינוך ועוד.

    אם זה לא היה כל כך הזוי ומלא שנאה זה היה מצחיק. משרות לכל החיים? קודם כל, האקדמיה בארץ קורסת ואין לה משרות פנויות. שימו לב לנתונים המדאיגים על הזדקנות הסגל האקדמי בישראל, שמתפרסמים אחת לתקציב. שנית, אני לא יודעת על איזו אקדמיה רונן מברבר, אבל מעודי לא נתקלתי בזיופי ראיות תחת מעטה החשכה. מעודי לא נתקלתי גם בצירוף "תפיסה לעומתית", אבל ניחא.
    השוביניזם בוהק בציטוט הזה בחלוקת התפקידים – שופט הוא זכר, שוטר גם, אבל פסיכולוגיה? עבודה סוציאלית? זה של בנות. גם "אנשי חינוך" כתוב, ולא "מורים" או "נשות חינוך".
    ה"מגדריסטיות" מוזעקות לדיונים בכנסת ובתקשורת? ובכן, חבל באמת שאין בכנסת קול שיאזן את אותה ח"כית, הלוואי והציטוט הזה היה אמת. שנית, כשמייסדות "הכצעקתה" המופלאות התראיינו לראשונה בתקשורת, הן קיבלו יחס מזעזע, שה"פמיליסטים" היו מתגאים בו – "אז איך בחור אמור להתחיל עם בחורה?", שזו דרך מנומסת לומר "סתמי פיך ותני לי לגרור אותך למערה שלי". אז אני לא יודעת מי מוזעק לאן, אבל אני בטח לא רואה תוצאות של זה בשטח.

  • תחת "מהו פמליזם" ניתן למצוא תת כותרת "האם אנחנו שובניסטים?" (השגיאה במקור). בעמוד הזה מבלבל רונן בין פמיניזם ובין אלטרואיזם ("הפמיניסט הגדול בנפשו של כל גבר … הוא זה שאומר לגברים על ה"טיטאניק" הטובעת לשים את הנשים והילדים על סירות ההצלה לפניהם-עצמם, גם במחיר האובדן הוודאי של חייהם."), בין פמיניזם וערסיות ("הפמיניסט הגדול נמצא בליבו של כל נער מתבגר שיוצא עם החברה שלו לסרט, מוכן להגן על כבודה בכל רגע נתון.") ומקנח בציור השבועי לילד (כחול זה גבר, ורוד זה אישה, שתי התמונות נלקחו מאתר הפמילסטים – שלא יהיו פה בעיות חוקיות חלילה – הזכויות שמורות להם)
    המבנה הפמליסטי
    המבנה הפמינארכיסטי
    במבנה הפמיליסטי המהולל, האישה נמצאת במרכז המשפחה, אבל אין לה דרך החוצה, שמתם לב? אין קשר בינה לבין נשים אחרות. למה? כי זה יפריע לה לשטוף את הרצפה, אם היא כל היום תדבר בטלפון עם חברות שלה.
    באיור ה"פמינאנרכיסטי" אין משפחות יותר, רק נשים שתוקפות גברים, ולחלק מהן יש ילד או ילדה. שימו לב שהתוקפנות לא מופיעה באיור הראשון. כנראה זה איור מודרני ואין בו מקום לאלימות "קלאסית" של גבר נגד אישה.
    אין איור באמצע. אין איור שמתאר את המצב כפי שהוא היום – יש משפחות של גבר ואישה, יש שני גברים ויש שתי נשים. לכל אחת מהאופציות האלו יכול להיות מספר טבעי כלשהו של ילדים, ובין כל שתי משפחות כאלו יכולים להיות קשרים, דרך כל אחד ואחת מבני המשפחות. למה אין איור כזה? כי לבלבל את המוח עם עובדות בזמן שגיל רונן מנסה להציג את התיאוריה שלו זה לא לעניין.
  • הלאה, ל"מן העתונות". בדרך כלל חלק כזה באתר מיועד למקורות חיצוניים שהתייחסו לאתר, לחבריו או לתכנו. לא כאן. כאן מובאות "כתבותיו" של גיל רונן. אחד המקומות בהם הוא אוהב לפרסם הוא ערוץ 7, כמה מפתיע, ובאחת מהן, בסוף, הוא הופך עורו וקורא להילחם במכונה הפמיניסטית. בערוץ 7 הוא זונח את העמדת הפנים של אתר הפמיליסטים, לפיה כל גבר הוא פמיניסט. בכתבה אחרת הוא מאשים את הפמיניזם בהתפוררות החברה. הנשים החצופות השתלטו על הנהגת השמאל, על בתי המשפט וכן הלאה. עוד הוא מאשים את החברה באפליה כנגד הנשים הדתיות, תוך שהוא מסתמך על דברי הרב אליעזר מלמד. מלמד טוען, שנשים חילוניות משקיעות יותר בעבודה ופחות במשפחה ולכן מגיעות להישגים משמעותיים יותר מאחיותיהן המסורתיות/דתיות. לכן, קידום נשים הוא קידום השמאל החילוני. וואלה, זו באמת קונספירציה. מה פתאום מקדמים מישהי רק בגלל שהיא משקיעה יותר בעבודה? איזה רעיון מטופש ומפלה! אם אני רוצה כל יום להיות בבית לפני השקיעה ולקחת חופשת לידה ארוכה כל שנה וחצי, זו סיבה שלא יקדמו אותי? אז מה אם אני בקושי בעבודה ואני לא נשארת בשעות בהן אפשר לעשות ישיבות עם חו"ל, אני רוצה קידום!
    במאמר אחר שלו, שנת מציאות, גיל רונן מוציא את המרצע מהשק לחלוטין:

    לדוגמה: אדם צופה בחדשות ומבחין בכך שהן השתנו. פעם, בעשורים הראשונים של הטלוויזיה, המגישים המרכזיים של מהדורות 'מבט' היו גברים: חיים יבין, יעקב אחימאיר, אהרון אורגד – כאשר נשים כמו אורלי יניב ודליה מזור משמשות כ"טייסות משנה". מגמה זו התחלפה וכיום, את מהדורת החדשות המרכזית של מדינת ישראל מגישה בחורה צעירה בשם יונית לוי. מקרה? לא מקרה? מדוע פעם היה ברור שגבר עם חזות סמכותית צריך להיות המגיש הראשי ואילו כיום ברור לכולם שזו צריכה להיות בחורה צעירה וחמוצת פנים? שאלה.

    קשה לרונן להתמודד עם שינויים. פעם מגישי טלויזיה היו גברים, כי נשים לא הורשו לעבוד. לכשהתחילו לעבוד ולהשתלב בתעשיות השונות, פתאום צריך להתחרות גם בהן. זה קשה, במיוחד לאדם שכותב כל כך הרבה מאמרי הבל כמו רונן. הוא מבקש שנתחשב בו ונחזיר את הנשים למקומן האמיתי – מקום בו הן יטפלו בבית, בילדים, ולא יתנו לו פייט.

החופש שהאינטרנט נותן, כמו גם חופש הדיעה שעדיין מקובל אצלנו, הוא דבר נהדר, אבל האתר הזה הוא דוגמה לאיך אפשר לנצל לרעה את החופש הזה. עם זאת, אני מעדיפה את החופש, מזוהם באנשים שמנצלים אותו על מנת להתנגד לו, מאשר את היעדרו, כי לשם בדיוק חותר גיל רונן, ויהיה יום קריר ונעים בגיהנום לפני שהוא ואני נחתור לאותה מטרה.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

אני חובבת של טורים אישיים, כאלו של מוספי סוף השבוע. לרוב אני קוראת אותם ללא הבחנה, אך מספיקה טעות אחת כדי שאדלג על הטור לנצח, פחות או יותר. מה זו טעות? כמובן שזו הגדרה אישית שלי. זה יכול להיות חפירה, זה יכול להיות טור שההקשר שלו מצוי היכן שהוא בעבר ואינני מכירה אותו, וזו יכולה להיות הצדקה של ההתבהמות הלוהטת הנוכחית.
אני מתייחסת לטור האחרון של רענן שקד במוסף "7 ימים" של ידיעות, בו הוא חובר לחברת הכנסת שמאלוב ברקוביץ' במסעה אל לפני כמאה שנה מבחינת זכויות האישה. אני לא יודעת איך אשתו של שקד בוחרת להתייחס לעיסה המגעילה שהיא הטור האחרון שלו, אבל בי זה עורר זעם והרבה ממנו. בי זה גם עורר התנגדות לקרוא כל דבר אחר שהקוטר הבכיין הזה, שסלחתי לו על כך עד כה, כי הוא היה משעשע, יפרסם בהמשך.
מר שקד טוען ש:

ההטרדה המינית הדומיננטית לא פחות בישראל של כל יום קיץ היא גם זו ההפוכה: זו שאינה מאפשרת לגבר לחלוף באותו רחוב – או מול אותו פריים-טיים – מבלי שמבושיו יזכו לאחיזתן המטפורית של אינספור נשים שהתלבשו הבוקר כדי לעורר, לכל הפחות, אי-נוחות.

המשפט העלוב הזה מטריד ביותר מדרך אחת. מה שהכי צורם הוא כמובן ההשוואה בין הטרדה מינית, אותה חוות נשים בארץ מדי יום ביומו לבין ה"הטרדה" שנגרמת לגברים כאשר נשים בוחרות שלא להתלבש כמו אמא טאליבן. אני לא מבינה איך ה"הטרדה" הזו שונה מה"הטרדה" שאני עוברת כששותפי למשרד מגיע לעבודה במכנס קצר, שחושף לעיני כל את שוקיו השעירות. אני לא חשה שום אחיזה מטאפורית באזור השחלות ו/או צוואר הרחם שלי, למה רענן שקד צריך להיות מוטרד כשאני הולכת בחצאית? התשובה היא, מן הסתם, שהוא לא באמת מוטרד. רענן שקד מנסה להצדיק, כמו גברים רבים, את חוסר השיוויון בין חויית היום יום של אישה לזו של גבר. מאחר ואין שום הצדקה לכך, הוא מביא את הטיעון העלוב והשחוק של "את מתלבשת ככה, את בטח רוצה את זה". אז לא, רענן שקד, אני לא רוצה את "זה".
שנית, הטענה לפיה נשים מתלבשות על מנת לעורר אי נוחות. אני מנחשת ששותפי למשרד בוחר מכנס, חולצה וקרוקס, מביט בראי ומחליט שהצבעים בסדר, ויוצא מהבית. לי יש חוש טעם מעט יותר מפותח, והתוצאה בהתאם. אני לובשת חצאית, מגפיים (עם עקב, רחמנא ליצלן), וחולצה שבדרך כלל יש לה מחשוף כזה או אחר. אם מישהו מרגיש אחיזה מטאפורית במבושיו כתוצאה מזה, אני מציעה לו שימנע מחופי הרחצה בקיץ, כי האחיזה שם בוודאי תגרום לו לשיר בסופרן. אני לא בוחרת את בגדיי על מנת לעורר אי נוחות. אני בוחרת אותם כי ככה בא לי, וזו סיבה מספקת. לשמחתי, החוק עדיין מגבה אותי.

עוד הוא מהגג (הבעיות בסימני הפיסוק במקור),

מול נשיות התופסת את עצמה דרך פריזמה אחת בלבד – פריזמת הכוסית; מול נשיות המטיחה את נשיותה הגולמית בפרצופך, מתוך אמונה שאם אלו חוקי המשחק – אנחנו יכולות לשחק אותו חזק יותר; מול נשיות כזאת, אנחנו בעיקר נבוכים, ואנחנו יכולים, לכל היותר, להפטיר משהו בבדיקת הסאונד.

לאחר שהוכיח שקד שגם גברים מוטרדים לא פחות מנשים, הוא לוקח את זה שלב אחד הלאה – גברים הם קורבנות מסכנים של ה"נשיות החדשה", ולכן הם "מפטירים משהו בבדיקת הסאונד". באמת? גם נהג המונית שנעל ילדה בת 13 וביקש שתשרוט אותו הוא קורבן? אתה בעצם אומר שמישהי לבשה באותו יום מכנס נמוך מאוד, והאחיזה הוירטואלית במבושיו גרמה לו לעשות את זה? והאיש שהתחיל לקרוא לילדה בת 11 "זונה" ברחוב ורדף אחריה, גם הוא קורבן? אני מקווה שאני מצליחה להבהיר את הנקודה שלי.
עוד הוא טוען,

אלו הם חוקיו של השוביניזם הנשי החדש בישראל, שדנה רון היא ייצוגו המובהק. ורון, בהתאם, לא נעלבה מההתבטאות.

אני מציעה למר שקד שיישם דבר שהוא בוודאי למד וייזכר שלא כל מה שכתוב בתקשורת הוא נכון. גם בתקופה שהלכתי כל שבוע למועדון עם מיקרו מיני ומחשוף ענק, הייתי נעלבת לו מישהו היה מדבר אליי או עליי בצורה כזו. יתרה מזאת, נניח והיא מתכוונת למה שאמרה, איך אפשר לחשוב שאין עלבון פה? אין לדנה משפחה, חברים, אנשים שאכפת להם ממנה ונפגעים מלשמוע בהמה כמו יורם זק מתייחס אליה כמו אל חתיכת בשר, אובייקט ותו לא? אין מקום בטלויזיה לאדם, שמרשה לעצמו לדבר בצורה כזו, ולא רק מבחינת דנה, גם מבחינת שאר צוות התכנית. אדם לא צריך להיות חשוף להתבטאויות מבחילות כאלו במקום עבודתו. לו הייתי אחת מהצוות, הייתי תובעת בעצמי. במקום עבודה יש כללים. מי שלא יודע לשמור עליהם, מקומו לא שם.
ואיך אפשר בלי משפט מחץ לסיכום:

כך שנדמה לי שאם מישהו צריך לקחת כמה ימים לחשיבה, אולי מדובר בנשיות הישראלית עצמה ובארגונים המבקשים לייצג אותה. כי משהו כאן יצא קצת מאיפוס, וזה לא בהכרח העורך הראשי.

כן, הוא באמת כתב את הדברים האלו, זה מה ששכנע אותי שהוא מתכוון להצטרף ל"קדימה". הנשיות הישראלית יצאה מאיפוס? במה בדיוק? בזה שהיא מתעקשת שזכות האישה ללבוש כל מה שעולה על רוחה ועדיין לדרוש – ולקבל – יחס כמו לכל אדם אחר? כן, אני יכולה לראות את הבעיה פה – רענן שקד ושכמותו צריכים להתרגל לעולם חדש, עולם שבו האישה היא שותפה לדרך ולא חלק מהרכוש ("ובחדר: מארפה, תנור, מיטה לשניים…"? אז זהו, שלא), ולפעמים היא אפילו, השם ישמור, בטוחה בעצמה ומרוצה מהמראה שלה, ולפעמים, מה לעשות, יש לה דרך משלה להביע את זה. אצל דנה רון זה אולי בסטרפלס קטן בשתי מידות (אקח את המילה של שקד כאן, מאחר ומעודי לא נמניתי על קהל הצופים של הזוועה הזו), אבל זו הדרך שלה, וזה לא הופך אותה לחפץ ולא למישהי שמר זק יכול לנצל כדי לדבר אליה כמו שהוא ראה בסרטים מלוכלכים.

במדינה מתוקנת, זק היה לוקח את עצמו ומתפטר. בישראל, הוא לקח את עצמו לחופשונת וחוזר. בושה? מבוכה? כפרה על חטא בדרך כזו או אחרת? את זה תשאירו לאחרים, לא לגבר גבר כמו זק.

Read Full Post »

בפוליגרף, על כמה שהוא שווה, הוא מצטייר כשקרן בעוד שהיא מצטיירת כדוברת אמת. עם זאת, מבקשים שלא לשפוט אותו בטרם עת, בעוד שאותה מותר לשפוט. את הפרטים שלה מותר לחשוף בניגוד לחוק ואותה מותר להשמיץ. כן, גם אני כותבת על דוקטור אורלי אינס, וגם אני מאמינה שהיא דוברת אמת.
אם יורשה לי, אני חושבת שעניין ההדלפות דורש חקירה. נראה לי, ויש לקחת בחשבון שאני אישה וכנראה סתם מגזימה, שאם יש למועמד למפכ"לות במשטרה "מקורבים", ואם יש הדלפות מהחקירה שמאפשרות לזהות את המתלוננת בניגוד לחוק, אולי יש מצב שהמקורבים האלו הם חלק מצוות החקירה, ואולי, ככה בקטנה, בין החקירה הזו לטיפול בבעל הנוכחי שהיכה את אשתו, שווה לחקור מי אמר מה למי ומתי, ולהעניש את האחראי להפקרות הזו.

ד"ר אינס עושה משהו שהמון המון נשים לא עושות – היא מתלוננת על הטרדה מינית. יתרה מזאת, הנאשם הוא דמות עם המון המון כוח במשטרה. קשה לי להאמין שד"ר אינס משקרת. למה קשה לי? לא כי אני אישה, אלא כי זו התאבדות לעשות כזה דבר. היא לא מתלוננת נגד השכן ממול, היא מתלוננת נגד האדם הכי לא נכון להתלונן נגדו על כל דבר, לפחות בארץ, פה מה שחשוב זה כמה אתה מקומבן ולא כמה אתה אדם טוב, ישר או מוכשר.

ברלב הוא בוודאי לא אדם טוב, וכולי תקווה שהוא לא יזכה להתמנות למפכ"ל, לח"כ או לכל תפקיד ציבורי שהוא. אדם שבוגד באשתו הוא לא אדם טוב. אדם ש-לכאורה!-תוקף מינית ו-לכאורה!-משתתף באורגיות ספק בהסכמה עם בחורה שדעתה אינה צלולה, זה לא אדם שאני רוצה שישא במשרה ציבורית. חושבים שאני צבועה? אני לכל היותר נאיבית. ברור לי שבחיי נישואין יש פיתויים, אבל אני בוחרת להאמין שנישאים למישהו כי אוהבים אותו, ורוצים להיות איתו, ומוכנים לוותר על כל הפיתויים בעולם בשביל זה, גם אם הם נמצאים בחדר שלך במלון ובהכרה מעורפלת לכאורה. אני לא רוצה כמפכ"ל המשטרה אדם שמוכן לוותר על קדושת הנישואין שלו בשביל בילוי מפוקפק כזה או אחר. אדם עם סולם ערכים כמו של ברלב לא צריך לעמוד בראש המשטרה. שוב, זו דעתי.

לצערי, ראיתי היום את ה"כתבה", אם אפשר לקרוא ככה לאוסף ההתבטאויות ההזויות האלו, של מתי גולן. אני חושבת שכדאי לסלק את התואר "עיתונאי" מהעמוד עליו בויקיפדיה, שכן זה מעליב עיתונאים רציניים, שעושים מלאכתם נאמנה. מלאכת העיתונאים, אם מר גולן שכח במרוצת חייו, היא להגן על הדמוקרטיה. חלק מההגנה הזו כולל שמירה על החוק, גם אם החוק לא מוצא חן בעיניי מר גולן. אני חושבת שלגולן יש בעיה עם מעמד האישה היום. פתאום יש לה פה ופתאום היא חושבת שמותר לה לומר "לא", כשהיא נמצאת עם דבר בחדר מלון. ארץ נהדרת במערכון ה-Angry birds ניסחו את זה מצוין – "מה קרה?!" – ממתי יש לאישה לא בתולה זכות לומר כזה דבר, כשהגבר כבר מחכה לזיון הזה? גולן תומך אף הוא בתיאורית הקונספירציה של אותן שלוש נשים נגד ברלב, תוך שהוא חוטא לשכל הישר של הקוראים:
– איך ייתכן שהפוליגרף מחזק את טענותיה של ד"ר אינס ומסבך את ברלב עוד יותר?
– קונספירציה? אז גם לי יש תיאוריה – אישה אחת, ששתקה ושתקה עד שהבינה שהמשך השתיקה ישים אדם מאוד לא ראוי במשרה מאוד נחשבת, התלוננה, סםגה את האש, ועודדה בדוגמה האישית המרהיבה שלה נשים נוספות ששתקו. אמנם אני לא עיתונאית, אבל גם מי שכותב משפטים דוגמת:

אשה בשנות ה-40 לחייה הולכת מרצונה, אולי מתשוקתה, לחדר מלון כדי לפגוש שם גבר – והיא טוענת שנאנסה?! שסוממה כדי לקיים יחסי מין? לפי הדיווחים מדובר כנראה בסמים קלים, לא שום דבר מעבר לכך. אז מה, דחפו לה בכוח את הסיגריה לפה?

הטרדה זו הטרדה זו הטרדה – כן, בהחלט – בתנאי שמדובר באמת בהטרדה. לכן צריך לבדוק היטב כל תלונה כזאת. השאלה אם מדובר בפרגית בתולית, או באשה מנוסה שכבר ראתה וחוותה הרבה – שאלה זו צריכה להיות אחד מיסודות עבירה כזאת. וגם הנסיבות חשובות לצורך העניין.

אשה שהולכת מרצונה לחדר מלון כדי לפגוש שם גבר שאינו בן-זוגה – יש להתייחס אל תלונתה אחרת מאשר לאשה שהדבר נפל עליה באופן בלתי צפוי.

לא נחשב בעיניי כעיתונאי.

אני מציעה למר גולן, כמו גם לכל המכפישים האחרים, לדמיין את הבת שלהם או את אחותם במצב הזה: לא נערה צעירה אלא אישה, אולי היא אפילו – רחמנא ליצלן – מעזה להיות בשנות ה-40 לחייה, שכבר ראתה אי אילו מערכות יחסים וגם כל מיני מקרים חד פעמיים כאלו ואחרים. דמיינו את הבת או האחות באים בבכי הביתה ומספרים שדמות בעלת כוח רב כפתה את עצמה או ניסתה לכפות את עצמה עליה. גם אז הייתם אומרים לה "מה קרה?!" ? יש לי התחושה שלא. זה תמיד אחרת כשזה קרוב לעצם.

Read Full Post »

כבר כמה זמן מפעמת בי תחושה כזו, שאני לא ממש רצויה. אני מנסה להתעלם, כי אני לא מכירה בית אחר ולמדתי לאהוב את זה שנולדתי לתוכו, על היתרונות והחסרונות, אבל התחושה הזו הולכת וגוברת עם כל יום שעובר. כאילו אומרים לי ללא מילים "לכי מכאן". מעשים הם הרבה יותר ברורים ממילים. אני לא בטוחה שאני מבינה למה זה ככה, אבל אין ספק שהמסר מועבר בבירור.
המדינה שלי לא רוצה אותי פה. הכסף שלי מוזמן להישאר, אבל אם אפשר שאני אמצא לעצמי מקום אחר אז יופי תודה שלום.
למשל, מאבק הסטודנטים על השוואת תנאיהם לאברכים. אאל"ט זה היה יאיר לפיד שכתב שהמאבק קצת מחטיא, כי הם שווים יותר, הרבה יותר, והוא (או מי שזה לא היה, היתה לי מנת יתר של עיתוני סופ"ש) צודק, לכל הרוחות. למה מישהו שיודע אנגלית ומתמטיקה בסיסית ובוחר ללמוד מקצוע ולעבוד אחר כך, לשלם מיסים וכו', צריך להיות מושפל ביחס לאוסף נבערים מדעת, צרי אופקים וקנאים? זה כי סטודנטים משכילים רצויים פחות מאברכים בורים, זה למה. אני לא בטוחה למה סדר העדיפויות המוזר הזה, אבל ברור שלהם יש לובי, בעוד שהנציגים שלנו בכנסת עסוקים בלריב על הכסאות שלהם ולהילחם באויבים שלנו מבחוץ. הם בוחרים לא לשים לב שהאויבים מבפנים הורגים את דור העתיד. מה אכפת להם, בעצם, הפנסיה שלהם מובטחת, ותראו לי מוסד שלא ייתן לנכדה של ברק (או ח"כ אחר) מלגה מלאה, אם במקרה לא ישאר כלום מהון התועפות של סבאל'ה.
או דירה. אני רוצה דירה, אבל אני לא חרדית או מלייאנית. מלייאנים יכולים להרשות לעצמם את המחיר של דירה בימינו, חרדים מקבלים צדקה ונדבה. אני עובדת לפרנסתי ואני מרוצה מהמצב הזה ורוצה שזה ישאר. אני לא מעוניינת להיות נתמכת סעד, אבל אני כן מעוניינת לקנות דירה. לא דירה שניה או שלישית להשקעה, אני לא מחפשת להתפרנס מזה, אני מחפשת בית. אני אמשיך לחפש כנראה. כמובן, יש את האופציה של לגור בחורתחתצפון או חורתחתדרום, שם מחירי הדיור לא בשמיים, אבל זה יחייב אותי או לזהם משמעותית את הסביבה מדי יום ביומו (ולהוציא הון עתק על דלק) או למצוא איזו עבודה נחמדה מהבית. אני לא יכולה למצוא עבודה כזו, כי לא הוכשרתי לדברים כמו "משפחה פיסיקלית" (שמעתי שזה תופס תאוצה) או ללימוד יוגה, אולי חבל.
אז זה הכסף? זה הכסף שמסלק אותך מפה? מהמדינה שלך? לא, הלוואי וזה היה רק זה, אבל לא.
יש שני דברים שמבחינתי הם יהרג ובל יעבור – זכויות הלהט"בים וזכות האישה על גופה. שניהם לא במצב הכי טוב ולא נראה כאילו מצבם הולך להשתפר.
בואו נתחיל מהקרוב יותר אליי, זכות האישה על גופה. היום קראתי שהנבער מדעת ליצמן נזף בעובדת משרדו, על שום שהעזה להציג עמדה שונה משלו בדיון על הצעת החוק הפרטית, המנוולת, הפולשנית והמפלה שהוא רוצה להעביר – איסור על הפלות מהשבוע ה-22 להריון ואילך. ההצעה נפלה, נכון להיום, אבל ברור שזה לא הפעם האחרונה שנשמע מזה. ליצמן רוצה, בעצם, להפקיע את זכות האישה על גופה. אם הצעה כזו תעבור, למה שלא תעבור הצעה למנוע הפלות בכלל? למה שלא תעבור הצעה לחייב נשים להיכנס להריון? למה שלא נאסור אמצעי מניעה? זה מתחיל מטפיל (אין לי כוונה להעליב, אבל עובר בהגדרתו הוא טפיל, רצוי אך טפיל) שמחייבים את המארח שלו לשמור עליו בחיים, למה שלא נמשיך לחובה לייצר עוד כאלו? הזכות של אישה על גופה גוברת גם על סבל אפשרי שנגרם לעובר מהפלה מאוחרת. אין לי שום ספק שכל אישה שיכולה לעשות הפלה מוקדמת תעדיף את זה על הפלה מאוחרת. מה, סימני המתיחה נכנסו לאופנה או משהו כזה? בואו נניח שלא, ובואו נניח שאין שום רווח מהעלאת כמה וכמה קילוגרמים, הורמונים משתוללים ובחילות. למה למישהי לדחות את ההפלה? זה דווקא לא בשמיים, ליצמן, זה דווקא די ברור:

  • ילדה שנאנסה, ופחדה ופחדה לספר על זה עד שכבר רואים עליה. הזכות שלה לסיים את מה שנשאר מהילדות שלה בלי תינוק חשובה יותר מהזכות של אותו עובר לחיים, סבל או לא סבל. הסבל שיגרם לילדה הזו אם לא תוכל להפיל גדול פי כמה.
  • אשה שהצליחה להימלט מבעלה האלים רק אחרי כמה חודשי הריון לא רצוי. כפי שצוין כאן, הטאבו על הכאת נשים אינו חזק כבעבר. לאישה כזו אין את הזכות להיפטר מעובר, בו לא רצתה? אין לה הזכות שלא ליצור חיבור נוסף בינה ובין איש אלים?

אפשר לטעון שאני בכוונה מביאה דוגמאות קשות, אבל בהינתן מנת משכל ממוצעת, איזו אישה תבחר לחכות ולחכות עם ההפלה עד למעבר לשבוע ה-22? אלו נשים שלא היתה להן האפשרות הזו, ואין למדינה זכות למנוע זאת מהן.
ונעבור לזכויות הלהט"בים. עיריית חיפה, מלבד לגרש את חזירי הבר של חיפה מכל פיסת טבע שנותרה להם, מתמחה בסחבת, ואת זה יודע כל מי שניסה פעם לקבל הנחה בארנונה. אחד הביטויים הכעורים של הסחבת הזו מתגלה כל שנה לקראת מצעד הגאווה החיפאי. מדובר באח קטן מאוד למצעד התל אביבי, למשל. להערכתי, במצעד האחרון היו פחות מ-200 איש. עם זאת, עיריית חיפה מסרבת מדי שנה לתת למצעד לעבור ברחוב הראשי (שדרות מוריה) ומגרשת את הצועדים לרחוב מקביל (יפה נוף). התירוץ הרשמי הוא הפרעה לסדר או שקרכלשהו כזה, אבל התירוץ הזה לא מחזיק מים:

  • עבור מרוץ אופניים או מרוץ רגלי העירייה מוכנה בהחלט לשתק את ציר מוריה וחלקים מדרך פרויד, ולגרום לי לפקקים כבירים בדרכי הביתה.
  • העירייה אישרה ל"אחוות" אהרון להפגין ברחוב מוריה, בנקודת הסיום של המצעד (המצעד עבר ברחוב יפה נוף ועלה דרך רחוב לבנון לגן האם, לעצרת). בניגוד לשלטים שנראו במצעד, שדרשו שיוויון וקראו לאחוה, השלטים ש"אחוות" אהרון (שבוודאי מתהפך בקברו על השימוש הנלוז בשמו) נשאו קראו לשנאה, לבידוד, לאפליה נגד. השלט שאני זוכרת ספציפית הוא "חיות, תחזרו לגן חיות". אחרי השלט הזה נהיה לי חושך בעיניים ולא ראיתי את השאר.

אני לא בטוחה לאן מועדות פני המדינה. אני מוכנה לוותר לה בהמון תחומים. אני תומכת בפעולות הצבא שלנו, גם אם הן לא תמיד נראות הכי מוצלחות, כי ברור לי שמטרתו היא להגן על האזרחים. אני לא מתרעמת כשהמו"מ המדיני מתפוצץ פעם אחר פעם, כי אני לא חושבת שישראל צריכה להיכנע לדרישות מופרכות ולעשות שלום בכל מחיר. שלום זה חשוב, העתיד של הארץ חשוב יותר. אני שותקת כשמקפיצים לי את מחירי הירקות והפירות (או לפחות מקטרת בקטנה) כי המדינה לא מוכנה לחייב תשלום שכר הוגן לעוסקים בחקלאות במקום להתנות את קיומה בעבדים זרים (ה-ו' לא שם בכוונה). המדינה טועה לפעמים. הבעיה היא שאת שאר הדברים קשה לי לקבל.
לא ייתכן שהסטודנטים ידפקו פעם אחר פעם. גם אני הייתי סטודנטית, אני יודעת כמה חרא אוכלים בתקופה הזו, למדתי בטכניון תודה רבה. לעבוד וללמוד ביחד זה קשה, למי שעושה מילואים זה קשה עוד יותר.
לא ייתכן שמי שקונה דירות בארץ זה רק שועיה ותיירים, שמאכלסים את הדירות פעם בשנה. לא ייתכן שמרכז עיר הבירה שלנו יעמוד שומם מסטודנטים, כי הם לא יכולים להרשות לעצמם לגור שם.
ובטח ובטח לא ייתכן שהמדינה תשקול אפילו הצעות חוק שישללו מכמחצית מאזרחיה את הריבונות על גופם, ושלא תקדם הצעות חוק שיביאו לשיוויון בין כל המשפחות בארץ – שאת כולן ניתן יהיה להקים באותה קלות ושלכולן יהיו את כל הזכויות הנובעות מהיות המשפחה.

הפוסט הזה התחיל את דרכו אתמול, והטריגר שלו בכלל היה הרעיון הנאלח לקנוס כל חבילה שמגיעה לארץ ב-38 שקלים . בין הדברים שאני סולחת למדינה עליהם נמנים גם המחירים המופרזים של ביגוד, נעליים, איפור ושאר ירקות. בארה"ב, אפשר לקנות בגדים באיכות טובה פי 7 ולשלם פי 5 פחות. אז בארץ משלמים יותר, מילא, אבל להטיל עליי מס בכל פעם שאני לא מוכנה להצטמצם למבחר הלא גדול בארץ (או לחילופין, לשלם הון בחנויות מסוימות) – זה לא מקובל עליי. זה מטומטם בדיוק כמו המארבים לחננות הייטק במכוניות החדשות והבטוחות שלהם ולומר שזה מה שתורם לבטיחות בכבישים. לא, זה תורם לקופת המדינה,ואותם חננות הייטק תורמים לה כבר מספיק, והעלו את זה לאחרונה עם העלאת הקנס, סליחה, מס, על רכבי הליסינג. אפשר לחשוב שזה לא אינטרס של המדינה לעודד מכוניות חדשות על הכביש.
עוד גזירה ועוד עינוי דין ועוד פסק דין לא מרתיע ועוד אנשים נדקרים כי הגנו על משפחתם, איש אינו עושה דבר כדי למנוע מכך להישנות, ואני, אני מרגישה פחות ופחות בבית.

זה יצא אחד הפוסטים הארוכים, מזכיר לי את הבלוגיקה של נמרוד אבישר.

Read Full Post »

מכירים את המצב הזה, שמשהו שנתקלתם בו, קראתם עליו, שמעתם אותו או נדחף לתיבת הדואר שלכם עושה לכם דגדוג באצבעות שרק כתיבת פוסט יכולה להעביר? אז הנה פוסט כזה. ודווקא היה לי על מה לכתוב כבר בבוקר, אבל הדגדוג לא היה עז דיו. עכשיו יש לי כמה נושאים למצות, אז הנה.

  1. התשדיר של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים* ששמעתי היום טוען, שלא כל הילדים לומדים זהירות בדרכים, ואז יש פניה לשר התחבורה בנושא. וואלה, חשבתי לעצמי, אני לא זוכרת שלימדו אותי זהירות בדרכים יותר מדי. כשהייתי קטנה הלכו איתי לבית הספר, החזיקו לי את היד, ואמרו לי שיש להסתכל שמאלה וימינה, אבל את זה עשו ההורים/סבתא/אח/שכנה, לא המורים. אני הייתי חושבת שמי שיש לו את האינטרס הכי ברור שהילד ילמד זהירות בדרכים הוא ההורה. למרבה הצער, כנראה שזה לא יקרה, כי אני רואה הורים חוצים עם זאטוטים את הכביש במקום סואן ולא במעבר חציה, או באור אדום. נכון, אף אני עושה זאת, אבל דחיל רבאק, אני אדם בוגר ואין איתי ילד שילמד את דרכיי הנלוזות. עם האחיינים שלי אני משתדלת להקפיד.
  2. אני לא בטוחה מה יותר – אני יותר אוהבת להיכנס לג'ינסים שכבר חודשים רבים לא הצלחתי להשתחל אליהם, גם לא בקפיצות ומשיכות, או שאני יותר שונאת בחילה? מיום שישי בערב אני חולה וזה נורא ואיום, אבל ירדתי בערך 2 קילו ו-7 ס"מ (הס"מ הם מהמדידות לפני החתונה, אבל לג'ינס שלבשתי היום לא נכנסתי גם אחריה). צד נוסף מעצבן של מחלה כזו היא מבט יודע כל ו"את בהריון?". הלוואי והיה חוקי לשפוך תה על אנשים כאלו, או לזרוק אותם מגג של בנין גבוה. נמאס לי מחוסר הכבוד הזה לנשים בגיל הפריון. לאף אחד אין את הזכות לשאול את זה, למעט בעלי, משפחתי הקרובה מאוד ומספר חברים קרובים. כל האחרים מוזמנים לרכל במקום אחר ולחכות לבשורה שאולי תגיע מתישהו. מה, מישהו באמת חושב שהוא מצחיק כשהוא שואל אותי את זה, או שהוא הראשון שחשב על ההברקה הזו? זכותי להיות אישה נשואה בשנות ה-20 שלה ולהרגיש בחילה מבלי שישאלו אותי שאלות רפואיות אישיות. רק מהחטטנות הזו אפשר לקבל בחילה. אולי אני אפסיק לרסן את עצמי מלהקיא ליד אנשים כאלו. זה גם חוקי וגם יבהיר את הנקודה די טוב.
  3. היום גיליתי בלוג חדש. הבלוג לא חדש, אבל הוא הצטרף לרשימת הנקראים שלי רק היום, בעקבות הפניה מון דר אחות. איזה כיף למצוא בלוג כמו דברים קטנים – לא רק אני מתעצבנת משירות מחורבן, ולא רק אני מדווחת על עוולות כאלו. איכשהו, לרוב אני מקבלת את התחושה שרק לי אכפת מספיק כדי להרים את הקול ולצעוק הלאה, ורוב אלו שסביבי מעדיפים להגיב ב"אה, מה לעשות". את ה"אה" תהגו בשילוב של חוסר כוח והתנצלות, כי אותם אנשים יודעים שהם לא בסדר, הם פשוט עצלים מכדי לתקן את זה. אז אני לא לבד, הידד. זה היה הטריגר הרשמי לכתיבת הפוסט הזה, אגב.
  4. ועוד אחד, רק כי הוא ארוך מדי בשביל להיות בשתי כוכביות בסוף: להיות אישה במקום עתיר גברים זה חרא. זה חרא גם בחברה שמאוד מקפידה על נהלים, פשוט כי יש גבול לכמה אפשר לאכוף. הנה למשל:
    – עד לא מזמן ישבתי בקוביה אחת עם מישהו שנהג לנהל שיחות פרטיות ארוכות ולא שקטות, לבהות לי במסך בעודי כותבת ושאר רעות חולות. דיברתי עם המנהל שלי, והמצב השתפר פלאים, אין לי מושג אם בגלל התלונה או לא, אבל העליתי את זה.
    – מישהו מהצוות שלי שם אותי למטרה. אני ועוד איש אחד נחמד חדשים באותה המידה בצוות. איתו הוא עובד סבבה, אליי הוא מגעיל, קוטל את הרעיונות שאני מציגה עוד לפני שאני מסיימת להציג אותם, רומס קטעי קוד שהגשתי ועוד. גם את הנושא הזה העליתי, כי ממש נמאס לי להרגיש על הכוונת של מישהו. הייתם יכולים לחשוב שזו אשמתי, אבל האיש הנחמד עובד עם אותו אחד צמוד צמוד כבר זמן מה, וגם הוא לא יכול יותר, גם לו נשבר.
    – אז בנוסף לשני אלו יש מישהו שעובד ליד, והיו לנו כמה תקריות, אפרט ותשפטו:
    יש לו נטיה מטרידה לבהייה בחזה שלי.
    כשבאתי פעם עם חולצה שכתוב לה משהו על החזה (כמו מליוני חולצות אחרות), הוא אמר לי "זה מעודד בהייה בחזה שלך".
    כשהוא בא לדבר עם השותף המרעיש פעם, ביקשתי ממנו אחרי זמן מה שימשיכו את זה במקום אחר. במקום לקום וללכת, כמו שאדם סביר היה עושה לו הוא היה מפריע לאדם אחר, הוא דרש שאני אלך או שאסדר לעצמי לשבת לבד.
    היום בא טכנאי, יען כי היתה תקלה וביקשתי שיבואו לסדר. בעודו פורק דברים, בא אותו אחד והתחיל לשאול שאלות בקול רם, עליהן ענה הטכנאי בקול רם. ביקשתי מהבחור שיתן לו לסיים, עם חיוך והכל, יען כי אני לא יכולה לעבוד כשצורחים לי באוזן. במקום להתנצל, הוא הגיב ב"מה הבעיה, לאן את ממהרת?" החלאתי.
    אין לי ספק שאף אחת מהתקריות האלו לא היו מתרחשות עם עמית לעבודה ממין זכר, ולי נמאס לספוג את החרא הזה. אממה, אני במלכוד פה. אם לא אשתוק המצב ישאר, אם אפתח את הפה, יש לי תחושה שזה יראה כאילו אני מתלוננת יותר מדי. לפעמים זה חרא להיות אישה ואולי הפתרון נעוץ בלבקש מהגבר שלי, איש גדול ושרירי, שיתפוס את היצור הזה במקום חשוך ויסביר לו איך צריך להתנהג ולמי בדיוק מותר לבהות בחזה שלי.

בחיי שהוקל לי עכשיו. לכתוב בעיות מוצלח יותר מפריקת עצבים על אנשים אקראיים למעט נציגי הוט. אולי בקרוב פוסט גם על הסאגה הזו.

* מי לכל הרוחות בחר את הדומיין rsa.gov? או שמדובר בחוסר בושה יוצא דופן, או שזו בורות יוצאת מגדר הרגיל. בכל מקרה, זה מקפיץ אותי בכל פעם שאני שומעת את זה ברדיו, ואני בדרך כלל בכסא הנהג. ראו הוזהרתם.

Read Full Post »

כבוגרת הטכניון, קיבלתי לאחרונה מייל שמזמין אותי להכנס לאתר החדש שלהם, המיועד לנשים, אז הלכתי לראות במה מדובר, במיוחד לאחר שהבלונדה כתבה לי הודעה מזועזעת לחלוטין מתוכן האתר.

הבלונדה לא הגזימה כלל. חוץ מלהיות ורוד, האתר הזה עשה כל חטא אפשרי עבור נשים בתחומי ההנדסה בארץ. אני אפילו לא בטוחה מהיכן להתחיל.

  • נשים הן כנראה סתומות, נכון? אין לי הסבר אחר לכך שבעמוד השער יש את הפשע הדקדוקי – שתי נקודות – לבן על גבי תכלכל בייבי. לשתי נקודות אין משמעות לשונית, ולמי שאחראי על האתר לא צריכה להיות עבודה. זאת ועוד, מעוניינת בהארד קור של הטכניון, מדעי המחשב? זה בסדר, "מחשבות על מדעי המחשב" זה לא באמת רציני, יש שם שלוש נקודות בזויות בסוף, שחלילה הפוסטמה לא תיבהל.
  • פוסט מודרניזם זה דבר מגעיל. גם אני יכולה להשתין על בד ולהגיד שזה פוסט מודרני, זה לא הופך אותי לאמנית, נכון? על אותו משקל, פמיניזם פוסט מודרני הוא לא פמיניזם. דוגמה לזוועה הזו אפשר לראות ב"כתבה" (אם אפשר לקרוא ככה לבזבוז הביטים הזה) של יעל ויזל, סטודנטית להנדסת חשמל ואווילה משרישה. ויזל כותבת על המנכ"ליות הבאות. הן לא בדיוק יהיו מנכ"ליות, אלא איזו הכלאה בין גבר לאישה (כמובן, בפוסט מודרניזם אין ממש דבר כזה, "אישה", אז זה סבבה כזה) – אם את רוצה להיות מנכ"לית את לא צריכה יוזמה, יחסי אנוש טובים והרבה שכל ומזל, לא, לפי ויזל, את צריכה לאהוב פעילות שמערבת רצח, כמו דייג ושייט, צריכה לרוץ מהר, ללחוץ יד חזק, לעשות גרעפסים בפומבי, לקרוא את התנ"ך, להיות קולנית ומרגיזה בכיתה, לדעת לטפל באוטו, ולא להשתמש במילה האסורה "בעלי". אה, ואסור לך להביא ילדים עד שנות ה-30 לפחות. שמתם לב איזה תיאור יצא לי בשורות האחרונות? זה תיאור של גבר, לא של אישה חזקה. אני חושבת שאני די חזקה, אבל אני לא הורגת חיות חפות מפשע. אני גם לא עושה גרעפסים בפומבי, וכשאני רואה כדורגל, אני אשמח אם בעלי (כן, בעלי) יחבק וינשק אותי, זו לא הפרעה. אישית, לא סביר שיהיו לי ילדים עד שנות ה-30 לחיי, אבל זה לא בשביל שאיפות תעסוקה. החברה הראשונה שלי שילדה, בגיל 28, מוכשרת כמו שד, ואם יש תפקיד שהיא תשים עליו עין, הוא יהיה שלה, למרות שהיא אוהבת תכשיטים ורודים ולוחצת יד עדינה ומטופחת.
  • לא מספיק? זה בסדר, אורית חזן דאגה לעוד דלק למדורה שלי. היא מביאה לנו 6 פרופילים של מה שהיא מניחה שהוא מהנדסות תכנה. כמובן, יש הסתייגויות (כלומר, ייתכן שלא כולן מתאימות לפרופיל אחד, הפתעה), אבל זה כנראה מייצג. בואו נראה:
  • את יכולה להיות נטולת ילדים ומודאגת מהנושא, בתנאי שמאוד אכפת לך מהרכב האנשים שהולכים לאכול איתך צהריים.
  • את יכולה להתחתן עם מישהו, שעובד בעבודה שתאפשר לו לטפל בילדים. לא חלילה לוותר על העבודה, גברים לא עושים את זה, אבל הוא יטפל בילד ואת תמשיכי לעבוד כרגיל, כאילו במקרה נכנסת לחדר לידה ופלטת גוש במשקל של כ-3 קילוגרם. נו, יצא, תחזרי לקמפל!
  • את יכולה לוותר על הרעיון המטופש הזה של קידום בעבודה.את רוצה ילדים? תשארי בדרגה נמוכה לשארית חייך. לא ייתכן שיש לך השכל לחזור לרדוף אחרי קריירה כשהילדים גדלים קצת.
  • את יכולה להתעקש שאפשר לקדם גם אמהות שאכפת להן מהילדים. לא סביר שתצליחי, לפי חזן, אבל תהיי מאוד רגשנית בנושא.
  • את יכולה לוותר על העבודה עם הילד הראשון. מי צריך עבודה כשאפשר להיות עקרת בית? לא שאני לגמרי נגד זה, חלק ממני לא אוהב את המחשבה שהרגעים החשובים בחיים של ילדיי יהיו עם זרים, אבל טכניון, חבר'ה. מי שקרעה את התחת 3 שנים לפחות, לא תוותר על העבודה בשביל לשבת בבית.
  • אחרון חביב, תחזיקו את הקיא, את יכולה להקים משפחה ולנסות לעבוד, אבל יימאס לך, חבובה, ואת תפרשי.

מעניין. באחת המחלקות שעבדתי איתן היתה בחורה מוכשרת מאוד, ניהלה קבוצה די גדולה. עוד כשהיתה בהריון מתקדם, קידמו אותה להיות ראש מחלקה. אני לא חושבת שמישהו מצטער על זה. היא חזרה מחופשת לידה ומתפקדת יופי. אני לא מוכנה לקבל את העובדה שהיא חייבת להתעלם מהילד שלה בשביל זה. אני לא מוכנה לקבל את הקטלוג המטופש הזה של נשים. למה שלא נקטלג גברים? אני חושבת שזה בגלל שיש גם גברים שהם סבבה לגמרי, מבלים זמן עם המשפחה שלהם, אכפת להם מאוד מהמשפחה, ועדיין הם מקודמים יופי טופי בעבודה. אין שום מניעה שנשים יגיעו לאותו מצב, ולא רק לאחד ממצבי הביניים. מה שהאתר הזה אמור לעשות הוא לדאוג שכך יהיה, לא לחפור ולחפור על אותם מצבי ביניים לא נעימים.

  • אחרון ולא חביב, הפורום. חבר'ה, טכניון! מה הדבר הזה צריך להיות? מה זה הבזיון הזה, של אפשרות להשאיר הודעה במסך עריכה יותר קטן מזה שאני עורכת בו סמס? יתרה מזאת, כאשר השקעתי מזמני וכתבתי הודעה (אחד התכנים היחידים הראויים באתר בכלל ובפורום בפרט), מחקו אותה ללא הסבר. אני מניחה שהם לא אהבו את זה שאמרתי שהאתר הזה לא ראוי, ושבושה שנותנים למישהי כמו ויזל במה. זה עוד לפני שהתייחסתי למבנה של הפורום עצמו, שכאילו מניח מראש שלא יהיו בו יותר מ-6 הודעות, ולכן לא צריך לטרוח ולעבוד עם מערכת נורמלית כמו phpBB, ואפשר לזרוק ולשים את הדרעק שיש להם שם.

הייתי צריכה להוציא את זה כבר כמה ימים. האתר הזה מבחיל ומבזה, ומצעיד את המין הנשי שנים רבות אחורה. עכשיו אפשר לישון בשלווה.

עריכה: רגע לפני הכיבוי לחצתי על אחד הלינקים שם, שהוביל אותי לזבלון הבא: האם נשים הינן הסטארט-אפ הבא? מדובר בזבלון שאיש לא טרח להגיה כהלכה, לא לתקינות לשונית ותחבירית ולא לתיקון השכל העקום של מי שכתבו. הטענה ששרפה לי את הפיוז היתה לגבי נשים שפותחות עסק משלהן, והרי הזוועה: "בנוסף לנו הנשים ישנם קשיים ייחודיים:מציאת איזון בין בית לעסק,כישורי מו"מ, מציאת מקורות מימון וכדומה." אני חושבת שלאשה שכתבה את זה יש קושי ייחודי עם מקש הרווח במקלדת ועם ההערכה העצמית שלה. למה שלי יהיה קשה יותר לאזן בין בית לעסק מאשר לגבר מצוי? ואיזו בעיה יש בכישורי המו"מ שלי? אני בטוחה שאני לא נופלת במאום מכל גבר אקראי שיקחו מדרגה כמו שלי ויתנו לו את האתגר.

אחר כך מתפלאים למה גברים מעריכים נשים פחות. אם נשים לא מסוגלות להאמין שהן יכולות בדיוק כמו גבר, ושמגיע להן בדיוק אותו הדבר (כולל שכר, לכל הרוחות), למה שהגברים יחשבו ככה? אי אפשר לדרוש שיוויון ביד אחת, וביד השנייה לעפעף בריסים ולחכות שיבוא איזה גברבר וינהל בשבילך מו"מ!

נשים הן לא "הסטארט אפ הבא" או "המנכ"ליות הבאות"! נשים הן חלק מכוח העבודה, שצריך להתייחס אליו לפי יכולותיו ולא לפי מינו, זה הכל.

Read Full Post »