Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘מחשבות במשקל נוצה’ Category

חיפה, עיר של דו קיום, מביאה לכך שברוב המקומות גרים זה לצד זה חילונים, דתיים, חרדים, ערבים, סטודנטים ופועלים זרים, מי יותר ומי פחות כתלות בשכר הדירה הממוצע בשכונה.
לפני כמעט שנה עלה בביתנו נושא הילדים, והחלטנו להתחיל לנסות בחורף. זה נדחה קצת בגלל בדיקה גנטית אחת לא טובה, אבל לפני כשלושה חודשים נפרדתי מהגלולות די בשמחה. נכון, זה לא הרבה זמן בכלל, אבל זה סוג של איום על הנשיות שלי, או לפחות ככה אני תופסת את זה.כל וסת לא רצויה גורמת למין טעם מריר בפה ומרירות בנשמה. המרירות הזו מוכפלת בגלל הדו קיום הארור הזה, שאומר שבכל הליכה קצרה לאוטו אני רואה לפחות שתי משפחות עם זאטוט, עולל קטן יותר ואחד בבטן, ולפעמים עוד אחד באמצע. אני רוצה בינתיים אחד קטן משלי, ויש לי תחושה רעה לגבי מתי שזה יקרה.

כשהייתי קטנה וטיפשה יותר, הרעיון של להיות אמא צעירה נראה לי נהדר. אני מניחה שהוא נהדר מהרבה בחינות, אבל הוא דורש שכמה תנאים יקרו. בגיל הזה לא היה לי בן זוג מהסוג שהייתי רוצה, בדיעבד, להביא איתו ילדים לעולם. בפרט, זה לא היה בן הזוג הנוכחי שלי. גם אני עצמי לא הייתי בשלה מספיק כדי לגדל ילדים. אני גם רואה את היתרונות שבהורות בגיל מבוגר יותר. יש שקט כלכלי, יש פחות שטויות בראש, אין את תחושת ההחמצה שיכולה להיות אצל אנשים שלא זכו להיות צעירים וחופשיים.
ומצד שני, אני חושבת לעצמי, מה אם יש לי בעיה? מה אם משהו אצלי לא בסדר? בשלושת החודשים הבאים, לפחות, אף רופא לא יבדוק אותנו. לאחר מכן, צריך למצוא מה לא בסדר. כמה זמן זה ייקח? ונגיד שימצאו, כמה סיבובי טיפולים נצטרך עד שנצליח, אם בכלל?
והאלכוהול, המפלט שלי לכל טרדה, אסור, כי מה אם איכשהו כן הצלחנו? אז אני שותה בין לבין. על כל טיפת דם אני שותה חצי ליטר בירה, פחות או יותר. עוד שבוע לשתייה, הידד.

מזל שאנחנו יוצאים מהדירה הנוכחית בקרוב, לשכונה עם קצת פחות משפחות חרדיות שמחות.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

זה לא קורה הרבה, ועוד יותר נדיר שאני שמחה שזה קורה, אבל טעיתי, אותה חברה שחששתי ששוב העלבתי מבלי לשים לב לא נעלבה משום דבר. עוברים עליה דברים, אבל אני עדיין מחזיקה ממנה מודל לחיקוי. היא כל כך מודל לחיקוי עבורי, שאני לא מבינה איך לא לקחתי כלב (אם כי היא קצת מתחרטת על זה). אני חושבת שבזכותה אני נשואה עכשיו (זה היה קורה אחרת, אבל היה קורה הרבה יותר לאט, מה שדבילי, כי מהרגע בו ראיתי אותו ידעתי שנתחתן, אבל זה סיפור אחר).
עם חברה אחרת גם ליבנתי עניינים – אגרסיביות זה טוב. אולי זה לא הכי נעים לקבל את זה בפרצוף, אבל אם לא יצרת קשר כל 2011 (ואנחנו כבר ברבעון השני שלה) עם מישהי, את צריכה לעצור ולעשות חושבים. היא עשתה חושבים והגיעה למסקנות הנכונות.
התלבטתי עם עצמי, אם אני רוצה להיות זו שבזכותה החברים שלי ואני נשארים בקשר. מצד אחד, אני אוהבת אותם ורוצה לשמור על קשר. מצד שני, אם בלעדיי לא נפגשים ולא מדברים, האם זה שווה משהו? החלטתי שכן, זה שווה. אספתי סביבי חבורה של אנשים טובים מדי בשביל לוותר עליהם, בפרט שאני נוטה להאמין שזה ישתפר כשלא יהיו זאטוטים מעורבים בתמונה.

ובנימה אחרת – יצא לי לשתות יותר מדי לאחרונה. לא כי אני רוצה, הנסיבות מחייבות אותי. למשל, יש לנו אורחים מחו"ל בעבודה. אז לא ניקח אותם לפאב? ניקח. ואם בפאב יש 1+1 על בירות, לא נשתה? נשתה, ולכל הרוחות עם הדיאטה. ממילא בטח אפגוש את חמותי בקרוב, ורק מלראות אותה אני תופחת. אולי אם אעבור לטבעונות של ממש היא לא תוכל להכין עבורי אוכל טעים ומשמין?

ובנימה אחרת שוב – זה הגיוני למצוא שערות שפם של החתולה יום אחרי יום (סה"כ יומיים)? שפמה נראה די עבות (ואפילו קצת גדול עליה), אבל אני מצאתי שערה ממנו במיטה ויקירי מצא אצלו אחת נוספת. האם יש פה עניין רפואי שדורש בירור?
לא מזמן ביקרה אותנו חברה שלי שלא באה די הרבה זמן, וכשראתה את החתולה שאלה מאיזה גזע היא, כי היא נורא יפה. "חתולת אשפתות גזעית", עניתי בגאווה. וכן, היא באמת החתולה הכי יפה בעולם ויש לה הריח הכי טוב בעולם. לו היא רק היתה נותנת לי לחבק ולנשק אותה כחפצי. עכשיו היא מנסה לבצע השתלטות עוינת על השולחן תוך כדי גרגור אימתני שנשמע כמו בועות במים (האם גרגור כזה הוא נורמלי? היא נשמעת כמו סטיבן הוקינג של החתולים). זה כנראה הרמז לעזוב את הלפטופ ולהתייחס אליה לפני שיהיה מאוחר מדי.

Read Full Post »

בכל פעם שאני רוצה לכתוב על משהו שקורה ב-x זמן האחרון, אני מוצאת את עצמי מנסה לחשוב – מהו x? מידת ההצלחה שלי דומה לזו של נבחנים בבגרות במתמטיקה – לא גדולה. עכשיו אני מנסה לשים את האצבע על הזמן שבו אני והחברים שלי התרחקנו וכצפוי, כושלת. אין מועד ב'.
רוב החברים שלי הורים לילדים קטנים, וזו הסיבה היחידה שעד היום שתקתי. מאחר ואין לי ניסיון משל עצמי, אני אניח שכשיש תינוק אין זמן לשום דבר, כולל להיפגש וכולל להתקשר. אני מתקשרת, ואני מנסה לארגן מפגשים, אם כי לא בהצלחה כבירה.
אני בחורה איטית קצת לפעמים, כשצריך לשים לב לניואנסים, והיום התחלתי לחשוב על שיחה עם חברה שהיתה אתמול. הצעתי לה להיפגש, כמו שהצעתי לה מתישהו השבוע ומתישהו בשבוע שעבר (אף היא חיפאית), והיא אמרה שכבר קבעה עם חברה. אמרתי לה שאני מקווה שניפגש מתישהו, והיא אמרה ש"מתישהו" נשמע לה בסדר גמור. באותה שיחה חשבתי שזה בסדר, אבל מאז התחלתי לחשוב שאולי זו דרך לנפנף? אני תוהה אם היא כועסת עליי. היתה לנו לפני כמה חודשים תקרית בה לא הבנתי אותה נכון וזה נגמר בכעס די כביר שלה עליי (וביציאה אחת שלה שהבטיחה שלעולם לא אפנה אליה בעת הצורך), אבל באמת שאני איטית – אני לא מסוגלת להבין שלהציע לטייל איתי ב'מוצצים' יותר מפעם אחת (בצ'אט, בלי אינטונציה) זו קריאה לעזרה. אני מסוגלת להבין "לבד לי, בואי לטייל איתי ב'מוצצים'", או "אני צריכה שתבואי איתי", או כל ניסוח אחר שמהמילים שלו משתמע משהו כזה, או לפחות אני מקווה שאני מסוגלת. אני לא מסוגלת להבין את זה מהצעה סטנדרטית שלא מלווה בטון שאומר את זה, או בהבעת פנים שאומרת את זה. אבל זה לא קשור כרגע וזה סתם ניסיון שלי להצדיק את עצמי, זה מה שאני עושה רוב הזמן (הנה שוב!), עם הקורא הסליחה.

אחד הדברים הטובים בלא להיות בהריון הוא הזכאות למשקה אלכוהולי כשיש בו צורך. בניגוד לחברה, המשקה לעולם לא ינפנף בכמה שהוא עזר לך כשנזקקת לו וינזוף בך שאת כלבה חסרת אכפתיות. אני לא בטוחה איך אני אוכל להתמודד עם 9 חודשים יבשים ומלאי הורמונים. זה לא שאני שותה באופן קבוע, אבל בתקופה בה הייתי עשויה להיות בהריון, זה היה לא פשוט להמנע מאלכוהול. רוצה לומר, זה היה חרא. חרא. אני אוהבת בירה, ליטרים ממנה, ואני אוהבת לשתות כשעצוב לי. אני אלכוהוליסטית? אולי. לפחות אני כבר לא חותכת את עצמי.

אולי אתקשר מחר לאחד מהחברים. עם קצת מזל, הם (חבר, אישה, תינוקת חמדמדה ביותר) יהיו בבית ויחפצו בבילוי חברתי.

Read Full Post »

כמה טוב שיש בלוג. הפונקציונליות שלו בזמנים כמו עכשיו די דומה לזו של החתולה, קרי, אני צריכה לשפוך את מה שעובר עליי על מישהו, ואני צריכה שלא יבואו ויקטלו אותי, ושלא יגידו לי כמה שאני לא בסדר, ושלא יבקרו אותי. אני צריכה מקום בטוח. הבלוג לא עונה, אז יופי.
היום הבנתי שאני מתייחסת ככה גם ליקירי – כאל מקום בטוח. הבנתי את זה כשזה התפוצץ לי בפרצוף, כשהוא אמר לי שאני דווקא יכולה ללכת לחדר הכושר, אחרי שנתקעתי בעבודה שעה יותר מהצפוי והקרסול כואב עדיין. זה אולי נכון, אבל זה לא מה שאני צריכה כשעבר עליי יום מחורבן והתכניות שלי לצאת מוקדם (כלומר, אחרי יום של 9 שעות וקצת ולא 10-11) הלכו פייפן.
לא טוב בעבודה, הנה אני כותבת את זה. כשאני מסתכלת אחורה, אני לא כל כך מבינה למה לקחו אותי. אולי כי היה תקן שהיה תקף לשנה שעברה ואם לא היו לוקחים אותי, הוא היה אובד. אני מקבלת את התחושה שהבוס שלי שונא אותי ושחבריי לצוות לא ממש מחבבים אותי גם. אני אכתוב את הסיבות, ואז אוכל לקרוא את זה עוד כמה שנים ואולי לחשוב אחרת. מי שקורא פה יוכל להחליט עכשיו.
1. הוצאנו גרסה לבדיקה, לצוות אבטחת האיכות שלנו. זה היה כשהייתי בבית עם נקע. באחד הימים היתה בעיה ואחד העמיתים שלי עזר לבודקת לסדר את המערכת, כך שתוכל להיכנס. בתגובה, הבוס ענה לכולם ב"תודה לך על העזרה!". כשמקרה כזה חזר על עצמו, ואני עזרתי לה (מהבית, בימי המחלה שלי, בהם עבדתי די הרבה ועוד אפרט בהמשך), הוא ענה לכולם ב"מה היתה הבעיה?".
2. אותם ימי מחלה? אני הרגשתי מאוד לא בסדר איתם. כל החלקים שאני צריכה לעבודה עובדים פיקס, תכל'ס, אז למה להיות בבית? התשובה היא, כי קשה אחושרמוטה ללכת לשירותים על רגל אחת, שלא לדבר על לעמוד שם (שירותים ציבוריים, אסור לשבת, איכס). כי קשה אחושרמוטה לקחת מגש בחדר האוכל ולאזן אותו עם צלחות כשקופצים על רגל אחת. כי בלתי אפשרי להחזיק את הרגל מוגבהת בעבודה, וזה מה שעוזר לכאב. ביום שבו אבחנו את הנקע, נסעתי קודם כל לעבודה לקחת את הלפטופ ורק אז למיטה. אז עבדתי פה ושם, והיתה לי תחושה מאוד לא נעימה כשלא עבדתי. בכל זאת, שלב אבטחת איכות, צריך לפתור באגים, וזה לא שהבוס שלי הודיע שיעזבו אותי כי אני חולה. זה לקח 6 מתוך 10 ימי עבודה של שבועיים, וכשחזרתי קיבלתי סוג של נזיפה על איך התפקוד שלי הדרדר בשבועיים האחרונים. לא ידעתי כל כך מה לומר חוץ משאת מה שעשיתי עשיתי פחות או יותר בלי כסף ושזה לא ממש נחשב ימי עבודה. "כן, אבל אני מרגיש שהתפזרת". אני לא טוענת שאני מאוד בסדר, אבל אני כן טוענת שכשמישהו חולה צריך לומר לו שינוח ולא יעבוד, ואם הוא עובד אז לגמרי צריך למחוא לו כפיים או לפחות לשלוח איזה מייל קבוצתי שמציין כמה הוא בסדר. היא, לא הוא.
3. לעיתים יש אירועים ללא הסעות. במקרה כזה מתארגנים ומחפשים טרמפ. אז שאלתי שני עמיתים והם לא ידעו. ידעתי איך זה ייגמר (הם מסתדרים ולא ממש מעניין אותם שלי אין איך להגיע). זה בדיוק מה שקרה. "אה כן, אני והוא ועוד מישהו שלא מהצוות נוסעים עם מישהי, לכי תמותי".
4. לא מזמן היתה לנו ישיבה. אמרתי בדיחה, אדישות. עמיתי אומר בערך אותו דבר, והבוס מתפקע לו מצחוק.

אז לא ממש מתים עליי בעבודה, והבית אמור היה להיות המקום הבטוח שלי ופתאום הוא לא. אמרתי לעצמי שבמקום לתת לזה לגדול לריב, אני אסביר לו את זה במילים האלו. הוא הכחיש שהוא אמר את זה, אמר שהוא לא זוכר מה הוא אמר, והלך. אני הייתי באמצע משפט. אמרתי לו שאני מדברת אליו והתשובה היתה "אז?". "אז זה לא מספיק חשוב?", "לא". הוא כנראה ניחם על כך, כי לא מזמן הוא הביא לי כוס יין ונתן לי נשיקה על פדחתי (אני הייתי בטלפון), אבל זה לא משנה את זה שהוא דיבר אליי ככה. שאני לא בטוחה שהוא מעריך אותי כאדם. שאני מפחדת. זה יותר מפחיד אותי מהאפשרות הריאלית שיפטרו אותי עוד מעט מהעבודה (באמת ריאלית, הוזהרתי).
התחושה העזובה הזו קיבלה עוד כמה פושים קטנים – חברה שסיננה אותי כשהתקשרתי ולא טרחה לחזור אליי (למרות שכשבעלה נסע לחו"ל והשאיר אותה עם הילדה, השתדלתי לבוא לבקר ולעזור, אז זה היה בסדר לחזור לשיחות שלי), חברה אחרת שלא מוכנה לבוא לבקר אותי, כי היא בהריון ואם היא תיגע בספות שהחתולה נגעה בהן היא עשויה להידבק בטוקסופלסמוזיס (רפואית זה לא נכון), וחברים אחרים, שאפילו לא יודעים שיש לי נקע, כי הם כל כך שקועים בעצמם שהם לא מרימים טלפון אף פעם.
חרא, המצב חרא.

Read Full Post »

אני מסתכנת בלצאת קמצנית אחושלוקי בפוסט הזה,אבל אני לא מבינה את כל העניין הזה של טיפים, והוא תפח למימדים שלא מקובלים עליי.

זה התחיל, לפחות מבחינתי, בטיפ למלצר במסעדה. זה עדיין הגיון שאני מסוגלת להבין: הייתי שעה פלוס במקום כלשהו על מנת לאכול, אז אם המלצר נחמד, עונה על שאלות, לא מתקרצץ, מביא מים כשמבקשים ממנו פעם אחת ושאר ירקות, הגיוני לתת סכום קטן בתמורה, כדי לדרבן אותו להמשיך להיות אדיב וחביב לבריות. אממה, המנהג התמים הזה הלך והשתלט על כל חלקה טובה בארץ:

טיפ לשליחים: העבודה של שליח היא לקבל מארז מזון (בדר"כ), לשימו בקופסה על הקטנוע ולנסוע, בדר"כ תוך מעבר במעברי חציה והידחפות בפקקים, לכתובת נתונה, שם הוא נותן את החבילה תמורת התשלום עליה. אין פה מקום לחביבות, לשירות יעיל וכדומה. מה, אני אצ'פר אותו כי לא היו פקקים או כי אני גרה קרוב?הוא בסה"כ עושה את העבודה שלו. אולי אני אבקש טיפים על זה שאני מייצרת קוד? אז מה אם זו העבודה שלי ויש לי מסגרת זמן לכל דבר? לא מגיע לי טיפ? גם אני רוצה לנסוע לטיול בחו"ל.

הדבר נהיה גרוע במיוחד כשמסעדות הוסיפו דמי משלוח, ובהזמנה טלפונית הם טורחים ומדגישים ש"זה לא כולל טיפ". אז מה הם דמי המשלוח, אם יורשה לי? ב-7 שקלים האלו אפשר לקנות המון כלים חד"פ שלא תמיד מביאים, וגם האריזות לא כאלו יקרות, בטח שלא אם מביאים בחשבון שהמקום לא צריך לשלם למלצר עבורי, על המקום שלי, המיזוג, שטיפת הכלים וכו'. אז למה אני משלמת דמי משלוח וגם צריכה להוסיף טיפ? אתם רוצים שאשלם לכם את הארנונה? למה שלא פשוט תגידו את זה?

גם במספרות נהוג כבר שנים רבות לתת טיפ. זה התחיל בקטנה, בטיפ למתמחה שחפפה את השיער. זה עבר כל גבול עכשיו, כשהספר דואג שיחפוף לי את השיער אדם אחד, אדם אחר ישאל אם אני רוצה קפה ואדם שלישי יעשה לי פן, כך שכל אחד מהם יצפה לעשרה שקלים בסוף הסיפור. בואו נניח שתספורת + צבע של אישה מתומחרים במחיר המופרז של 200 שקלים בממוצע, זה הופך ל-230, כשהצבע עולה, לסיטונאי, אפילו פחות מאותם 30 שקלים נוספים. אז אני לא רוצה שיעבוד בחינם, אבל אני גם לא הבוסית של המתמחים שלו ולא צריכה לממן את השכר שלהם. שיתכבד ויעשה את זה בעצמו, מההון שהוא גוזל ממני. (גילוי נאות – הספר שלי יותר זול והוא חופף ועושה פן בעצמו. אני מאוד מעריכה את זה.)

מה שהביא לי את הסעיף בנושא היה הגילוי, שגם בספא נותנים טיפ! הו כן, ספא, המקום הזה שמשלמים בו כמה מאות שקלים לטיפול בסיסי של מסאז' וחלוק, אז למסאז'יסט צריך לתת טיפ, "כי לא משלמים לו הרבה שם". אני אשמה שהמקום לוקח לעצמו הון תועפות ומשלם משכורות רעב? מצטערת, אני לא רואה את זה ככה. לאחרונה הייתי עם עוד מישהי בספא, כל אחת מאיתנו שילמה 500+ שקלים. הספא בהחלט היה מוצלח והמסאז' גם, אבל בסופו של דבר נדחקתי לפינה כשהיא שאלה אותי – מול הדוכן – אם יש לי כסף לטיפ, זאת למרות שהבהרתי מראש שזה לא מקובל עליי. אז זה לא מספיק לא מקובל עליי כדי לעשות סצנה, אבל כמה שזה הרגיז אותי. שוב, אני נותנת טיפ למישהו שבסה"כ עשה את העבודה שלו. תגידו – אבל הוא עשה טוב. ואני אענה – גם הקוד שלי טוב, ואני לא מתנה אותו בטיפ בסוף היום, כי אם הוא יהיה מחורבן, יעיפו אותי. כנ"ל המסאז'יסט, כנ"ל, חברים, האבולוציה – החזק שורד.

הגיע הזמן שאני אהיה חזקה יותר בנושא הזה, כדי שהכסף שלי ישרוד אף הוא.

לילה טוב.

Read Full Post »

ביום חמישי היה רע בעבודה. בכיתי עד מאוחר, אז ישנתי מעט והעיניים שלי היו נפוחות. הייתי מדוכאת ולא מרוכזת, והמחשב שלי מת באמצע היום. מת. כשהייתי צריכה להכניס קוד. בדיוק כשלחצתי על הכפתור שהיה מכניס את הקוד. זה חייב אותי ללכת עם הפגר למעבדה ולחכות עד שיבדקו שכן, הוא באמת פגר, ולחכות עד שיתנו לי אחד אחר, שזז לאט ואין בו שום דבר שדרוש לי לעבודה. מתישהו בצהריים גם ראיתי מייל, שאומר שהרצועה שקניתי למד הכושר, במקום זו שאיבדתי, יקרה מדי וצריך לחפש באיביי. כשאמרו לי את המחיר התקשרתי לשאול אותו, והוא היה בסדר עם זה, כמובן. זה הגדיל את הדחף לבכות והסתלקתי הביתה ברגע שהיה הגיוני לעשות את זה. באוטו בכיתי כמעט כל הדרך, וחיכיתי להגיע הביתה ולישון קצת. כשנכנסתי לרחוב ראיתי שהגעתי בתזמון הכי גרוע לעשות את זה, כי הוא בדיוק חנה.

בסופו של דבר אמרתי לו שלא מקובל עליי מצב שבו הוא לא מדבר איתי. הוא חשב שזה לגיטימי, מה שהוביל אותי למחשבה שהחתונה הזו היתה טעות איומה ושאני צריכה לצאת מהסיפור הזה ולהתחיל מחדש, מה שהוביל לעוד בכי. אחרי כמה זמן של בכי הוא בא לדבר איתי שוב, ואמרתי לו שוב שאני לא מסוגלת להתמודד עם מצב כזה, שאני לא יכולה שבבית שלי לא ידברו איתי. אם זה אפשרי, אז כל מה שאני אומרת לעצמי, שאני קורעת את התחת כדי שיהיה לי בית ויהיה בו טוב, זה שקר. אין שום סיבה להשקיע בשביל בית שבו לא מדברים איתי, ולא משנה מהן הנסיבות. אם אין בית לחזור אליו בסופו של יום, אין כל כך סיבה לחיות.

הוא ראה אותי שבורה על הרצפה, והסכים. לא עוד שיטות של ילד קטן.

הוא אמר שהוא אוהב אותי, הרים אותי מהרצפה, וחיבק אותי.

צדקתי כשהזכרתי לעצמי כמה הוא נהדר בריבים קודמים. איזה כיף להיות צודקת.

בינתיים, שאר סוף השבוע היה בסדר גמור.

ביום שישי חגגתי מספר מכובד של שמחות – הלכנו למסעדה לרגל יום הולדתה של אמא, הלכתי למפגש חברים לרגל לידת בת (באיחור קל של חודש אבל מי סופר) בו גיליתי שהזוג גם קנה בית חדש, ולאחר מכן המשכתי לחנוכת בית של חברה אחרת. במפגש הזה היו 4 זוגות הורים (אחד מהם יהיה הורים ממש עוד מעט), אני ועוד זוג מאורס. אני מרגישה את הלחץ מסביבי, אבל ילדים של אחרים זה כל כך נחמד, במיוחד עכשיו, כשיש ילדים במגוון גילאים והגדול ביניהם הוא כבר איש קטן ויפה וחביק ביותר. המחשבה על לילות ללא שינה מלחיצה אותי. אחרי לילה אחד בלי שינה אני בקושי זזה, אחרי שניים אני כעוסה, שלושה ומעלה עוד לא היו לי. בלימודים לא תמיד ישנתי כמו שצריך, אבל רצף של כמה שעות תמיד היה, ותמיד אפשר לנמנם בשיעורים שלמחרת. כשיש ילדים, אי אפשר לנמנם בעבודה או כשמשגיחים עליהם. אני חוששת ממה שעלול לקרות לי בלי שינה. נכון שכולם עוברים את זה, אבל אם כולם יקפצו מהגג וכו'.

החתולה, כן. היא שמחה גדולה, יש לה ריח ממכר, היא צדה חיות מגעילות והיא הכי יפה שיש. איזה מזל שהיא פשוט הגיעה אלינו יום אחד. הוא לא רצה חתול, אבל לא ממש הביע התנגדות כשהיא נכנסה, או כשהיא בילתה חצי חורף ברביצה עליו, או על הפוך. היה איזה ריב שבו הוא הזכיר אותה בתור "החתולה שלך", שהוא צריך לבדר אותה, אבל אי אפשר לראות אותם ביחד ולהאמין לשטות הזו. הוא נהנה לשחק איתה ממש כמוני וממש כמו שהיא נהנית מזה. עכשיו היא על השולחן שלי, רבה עם הלפטופ או עם החוט של העכבר או משהו, ואני כל כך שמחה שהיא איתנו, אפילו כשהיא שולחת יד שלופת צפרניים אל המקלדת של הלפטופ. חתולים הם שמחה.

Read Full Post »

את נמרוד אבישר (ואת אחותו גם) אני קוראת כבר זמן מה. עם כל הכבוד לנמרוד (על הידע ועל הרגש בכתיבה, אני שמחה לדעת שיש עוד אנשים שדברים בוערים בהם כפי שהם בוערים בי), הוא מעצבן אותי בכל פוסט פוליטי שלו. חבל שכותב כזה מוכשר מחזיק בכאלו דעות, אבל ניחא, מדינה חופשית וכולי. אז היום נתקלתי בפוסט לא פוליטי שלו, שהוא בעצם לא שלו אלא מכתב של קוראת, והוא כתוב כל כך טוב, הרי לכם, לכו לקרוא ושובו לכאן.

קראתי את זה, הזדהיתי והתביישתי.

ברור לי שהמגמה הזו בחברה מובילה לעולם רע הרבה יותר, עולם שמפחיד אותי לחשוב על לגדל בו ילדה. יש לי חברה פמיניסטית, ולפעמים דברים שהיא אומרת משעשעים אותי, ואני חושבת שהיא מגזימה. ואז אני חושבת על השורה הזו בפוסט הנ"ל, על האישה שאומרת ש"דברים כאלו לא מפריעים לי", והיא נשמעת קצת כמוני, כביכול פמיניסטית, בטוחה בעצמה וכולי, אבל בעצם – זה פמיניזם זה? למה אני כל כך משתדלת שיהיה מחשוף? כי אני אוהבת את זה או כי אני אוהבת את תשומת הלב? את היחס? אני מודעת לכך שהמראה שלי יכול לעזור. אנשים נוטים להיות נחמדים יותר לאנשים יפים, ומה לעשות, אני נראית לא רע. לא מפריע לי לנצל את יתרונות כאלו. לא הפריע לי כשהכניסו אותי למועדון במקום לתת לי לעמוד חצי שעה בתור, לא הפריע לי כשקנו לי משקאות כדי לנסות להתחיל איתי, ואני לגמרי בסדר עם זה שתמיד אני יכולה לגשת למתרגל ולשאול שאלות, ולא צריכה לחכות לשעת קבלה. לכל הרוחות, אני מוכנה שיבהו לי במחשוף בזמן מבחן אם זה אומר שיענו לי על שאלות. אבל אליה וקוץ בה – עובדים איתי אנשים שבוהים לפרק זמן שהוא יותר ממבט חטוף, וזה לא נעים. יש בי חלק שלא מאשים אותם, אבל החלק הזה הוא בדיוק האישה הזו, שהדברים האלו לא מפריעים לה. למה שלא יפריע לי? לבושה באותם בגדים בדיוק, יש גברים שמדברים איתי ומביטים לי היישר בעיניים, או לכל היותר הצידה. למה אני מעריכה את זה, במקום לחשוב שזה המינימום שבמינימום ולהעיר לכל האחרים?בחתונה של חברה שלי, לבשתי שמלה עם מחשוף די רציני. החתן בהה. ממש בהה. הוא עדיין בוהה במפגשים כאלו ואחרים. מעולם לא אמרתי לה. אני לא יודעת אם אני צריכה או רוצה לומר לה. יכול להיות שהיא לא מודעת לזה? שהיא לא שמה לב להתנהגות שלו ליד נשים אחרות?

אני חושבת שעדיין יש לי זכות להתרעם על מקרים כאלו, גם אם יש מקרים בהם לא אכפת לי שיבהו. הגוף שלי הוא עדיין שלי, ולהחליק בהייה אחת לא מאשרת בהיות אחרות.

מצד שני, הקיצוניות השניה היא לא הרבה יותר טובה. אני לא רוצה ליצור מצב בו גבר מפחד לדבר מיוזמתו עם אישה, מחשש לתיק פלילי. אני גם לא רוצה שכל שיחה תהיה מלווה במאמץ כביר לשמור על תקינות לשונית. לא שאני מוכנה לספוג עלבונות, אבל מה שעולה לי בראש הוא אדם נחמד מאוד שעובד איתי. הוא חסר טאקט לחלוטין, אבל אם יש אדם אחד שאני יודעת שלא עושה את זה מרוע לב, זה הוא. הייתי רוצה שנמשיך לדבר כמו שאנחנו מדברים היום, ואני לא רואה איך זה מסתדר עם מניעת ההדרדרות החברתית הזו.

עוד עניין שהרגיז אותי מאוד היום הוא ידיעה קטנה במוסף הארץ. לפני זמן מה עלה אתר בשם "דולי סיטי". מצלצל מוכר? זה כי מדובר בספר של אורלי קסטל-בלום. בעל האתר לא טרח לבקש את רשותה של קסטל-בלום להשתמש בשם הספר (שדי הצליח ואפילו יתורגם, אם אני זוכרת נכון), ובתגובה לשאלה אמר שמדובר באיזו סופרת שמחפשת פרסום, ואין בעיה, הם ייפגשו בבית המשפט.

הייתי רוצה לחיות בחברה, בה האיש הזה היה מעדיף להתאבד מאשר להודות בבורות אימתנית שכזו. לא שהידע הכללי שלי כל כך רחב, אבל את קסטל-בלום אני מכירה לפחות בשם, ולו היו מעמתים אותי עם האשמה כזו, הייתי טורחת לחפור קצת על הסופרת האלמונית כביכול, לפני שאני משפילה את עצמי קבל עם ועדה. אני תמיד מנסה ללמוד, להכיר עוד, להיחשף לדברים חדשים, והנה, בא אדיוט אחד, יוצר אתר לבנות טיפשעשרה מינוס, ומפגין בורות ואטימות וגאוותנות, והוא, לצערי, אינו יוצא דופן.

שני הנושאים האלו מתחברים איכשהו. האתר הזה הוא דוגמה מעולה לשטיפת המוח היעילה שעושים למין הנשי. את יוצרת בובה ("דולי"), מלבישה ומאפרת אותה, ומנסה לעשות אותה הכי יפה שאפשר, כי מה עוד יש לנשים להשיג? השכלה? נו באמת. תחביבים? יש! שופינג, איפור ובגדים! הדילמה שלי היא שגם אני אוהבת שופינג, איפור ובגדים. איפה זה שם אותי?

Read Full Post »

Older Posts »