Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘הוד מעלתה הפרוותית’ Category

זה לא קורה הרבה, ועוד יותר נדיר שאני שמחה שזה קורה, אבל טעיתי, אותה חברה שחששתי ששוב העלבתי מבלי לשים לב לא נעלבה משום דבר. עוברים עליה דברים, אבל אני עדיין מחזיקה ממנה מודל לחיקוי. היא כל כך מודל לחיקוי עבורי, שאני לא מבינה איך לא לקחתי כלב (אם כי היא קצת מתחרטת על זה). אני חושבת שבזכותה אני נשואה עכשיו (זה היה קורה אחרת, אבל היה קורה הרבה יותר לאט, מה שדבילי, כי מהרגע בו ראיתי אותו ידעתי שנתחתן, אבל זה סיפור אחר).
עם חברה אחרת גם ליבנתי עניינים – אגרסיביות זה טוב. אולי זה לא הכי נעים לקבל את זה בפרצוף, אבל אם לא יצרת קשר כל 2011 (ואנחנו כבר ברבעון השני שלה) עם מישהי, את צריכה לעצור ולעשות חושבים. היא עשתה חושבים והגיעה למסקנות הנכונות.
התלבטתי עם עצמי, אם אני רוצה להיות זו שבזכותה החברים שלי ואני נשארים בקשר. מצד אחד, אני אוהבת אותם ורוצה לשמור על קשר. מצד שני, אם בלעדיי לא נפגשים ולא מדברים, האם זה שווה משהו? החלטתי שכן, זה שווה. אספתי סביבי חבורה של אנשים טובים מדי בשביל לוותר עליהם, בפרט שאני נוטה להאמין שזה ישתפר כשלא יהיו זאטוטים מעורבים בתמונה.

ובנימה אחרת – יצא לי לשתות יותר מדי לאחרונה. לא כי אני רוצה, הנסיבות מחייבות אותי. למשל, יש לנו אורחים מחו"ל בעבודה. אז לא ניקח אותם לפאב? ניקח. ואם בפאב יש 1+1 על בירות, לא נשתה? נשתה, ולכל הרוחות עם הדיאטה. ממילא בטח אפגוש את חמותי בקרוב, ורק מלראות אותה אני תופחת. אולי אם אעבור לטבעונות של ממש היא לא תוכל להכין עבורי אוכל טעים ומשמין?

ובנימה אחרת שוב – זה הגיוני למצוא שערות שפם של החתולה יום אחרי יום (סה"כ יומיים)? שפמה נראה די עבות (ואפילו קצת גדול עליה), אבל אני מצאתי שערה ממנו במיטה ויקירי מצא אצלו אחת נוספת. האם יש פה עניין רפואי שדורש בירור?
לא מזמן ביקרה אותנו חברה שלי שלא באה די הרבה זמן, וכשראתה את החתולה שאלה מאיזה גזע היא, כי היא נורא יפה. "חתולת אשפתות גזעית", עניתי בגאווה. וכן, היא באמת החתולה הכי יפה בעולם ויש לה הריח הכי טוב בעולם. לו היא רק היתה נותנת לי לחבק ולנשק אותה כחפצי. עכשיו היא מנסה לבצע השתלטות עוינת על השולחן תוך כדי גרגור אימתני שנשמע כמו בועות במים (האם גרגור כזה הוא נורמלי? היא נשמעת כמו סטיבן הוקינג של החתולים). זה כנראה הרמז לעזוב את הלפטופ ולהתייחס אליה לפני שיהיה מאוחר מדי.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

ביום חמישי היה רע בעבודה. בכיתי עד מאוחר, אז ישנתי מעט והעיניים שלי היו נפוחות. הייתי מדוכאת ולא מרוכזת, והמחשב שלי מת באמצע היום. מת. כשהייתי צריכה להכניס קוד. בדיוק כשלחצתי על הכפתור שהיה מכניס את הקוד. זה חייב אותי ללכת עם הפגר למעבדה ולחכות עד שיבדקו שכן, הוא באמת פגר, ולחכות עד שיתנו לי אחד אחר, שזז לאט ואין בו שום דבר שדרוש לי לעבודה. מתישהו בצהריים גם ראיתי מייל, שאומר שהרצועה שקניתי למד הכושר, במקום זו שאיבדתי, יקרה מדי וצריך לחפש באיביי. כשאמרו לי את המחיר התקשרתי לשאול אותו, והוא היה בסדר עם זה, כמובן. זה הגדיל את הדחף לבכות והסתלקתי הביתה ברגע שהיה הגיוני לעשות את זה. באוטו בכיתי כמעט כל הדרך, וחיכיתי להגיע הביתה ולישון קצת. כשנכנסתי לרחוב ראיתי שהגעתי בתזמון הכי גרוע לעשות את זה, כי הוא בדיוק חנה.

בסופו של דבר אמרתי לו שלא מקובל עליי מצב שבו הוא לא מדבר איתי. הוא חשב שזה לגיטימי, מה שהוביל אותי למחשבה שהחתונה הזו היתה טעות איומה ושאני צריכה לצאת מהסיפור הזה ולהתחיל מחדש, מה שהוביל לעוד בכי. אחרי כמה זמן של בכי הוא בא לדבר איתי שוב, ואמרתי לו שוב שאני לא מסוגלת להתמודד עם מצב כזה, שאני לא יכולה שבבית שלי לא ידברו איתי. אם זה אפשרי, אז כל מה שאני אומרת לעצמי, שאני קורעת את התחת כדי שיהיה לי בית ויהיה בו טוב, זה שקר. אין שום סיבה להשקיע בשביל בית שבו לא מדברים איתי, ולא משנה מהן הנסיבות. אם אין בית לחזור אליו בסופו של יום, אין כל כך סיבה לחיות.

הוא ראה אותי שבורה על הרצפה, והסכים. לא עוד שיטות של ילד קטן.

הוא אמר שהוא אוהב אותי, הרים אותי מהרצפה, וחיבק אותי.

צדקתי כשהזכרתי לעצמי כמה הוא נהדר בריבים קודמים. איזה כיף להיות צודקת.

בינתיים, שאר סוף השבוע היה בסדר גמור.

ביום שישי חגגתי מספר מכובד של שמחות – הלכנו למסעדה לרגל יום הולדתה של אמא, הלכתי למפגש חברים לרגל לידת בת (באיחור קל של חודש אבל מי סופר) בו גיליתי שהזוג גם קנה בית חדש, ולאחר מכן המשכתי לחנוכת בית של חברה אחרת. במפגש הזה היו 4 זוגות הורים (אחד מהם יהיה הורים ממש עוד מעט), אני ועוד זוג מאורס. אני מרגישה את הלחץ מסביבי, אבל ילדים של אחרים זה כל כך נחמד, במיוחד עכשיו, כשיש ילדים במגוון גילאים והגדול ביניהם הוא כבר איש קטן ויפה וחביק ביותר. המחשבה על לילות ללא שינה מלחיצה אותי. אחרי לילה אחד בלי שינה אני בקושי זזה, אחרי שניים אני כעוסה, שלושה ומעלה עוד לא היו לי. בלימודים לא תמיד ישנתי כמו שצריך, אבל רצף של כמה שעות תמיד היה, ותמיד אפשר לנמנם בשיעורים שלמחרת. כשיש ילדים, אי אפשר לנמנם בעבודה או כשמשגיחים עליהם. אני חוששת ממה שעלול לקרות לי בלי שינה. נכון שכולם עוברים את זה, אבל אם כולם יקפצו מהגג וכו'.

החתולה, כן. היא שמחה גדולה, יש לה ריח ממכר, היא צדה חיות מגעילות והיא הכי יפה שיש. איזה מזל שהיא פשוט הגיעה אלינו יום אחד. הוא לא רצה חתול, אבל לא ממש הביע התנגדות כשהיא נכנסה, או כשהיא בילתה חצי חורף ברביצה עליו, או על הפוך. היה איזה ריב שבו הוא הזכיר אותה בתור "החתולה שלך", שהוא צריך לבדר אותה, אבל אי אפשר לראות אותם ביחד ולהאמין לשטות הזו. הוא נהנה לשחק איתה ממש כמוני וממש כמו שהיא נהנית מזה. עכשיו היא על השולחן שלי, רבה עם הלפטופ או עם החוט של העכבר או משהו, ואני כל כך שמחה שהיא איתנו, אפילו כשהיא שולחת יד שלופת צפרניים אל המקלדת של הלפטופ. חתולים הם שמחה.

Read Full Post »