Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘הגיגים’ Category

holly crap

כמה זמן שלא עדכנתי.

מאז הפוסט הקודם למדנו שיש זאטוטה קטנה בדרך. למדנו גם שבשבוע מאוד מוקדם היא נראית כמו בן אדם קומפלט. אמנם 6 ס"מ אורך וראש גדול בצורה משונה, אבל אי אפשר לפספס את העובדה שמדובר בבן אדם. באופן מעניין, זה לא משנה את דעתי לגבי הפלות. לא שיש לי חשק להפטר ממנה, חלילה, אבל אני תומכת בזכות של כל אשה באשר היא לעבור הפלה.
בינתיים, ותיכף אנחנו סוגרות 7 חודשים ביחד, רוב ההריון הזה די בסדר. עד לפני כמה שבועות הוא היה ממש בסדר, אבל היא גדלה ולי נהיה כבד וקצת נמאס לי לרוץ לשירותים. לא עליתי יותר מדי במשקל, לשמחתי, וכנראה שחלק מזה קשור לעובדה שהתחלתי את ההריון במגמת ירידה. ככה זה כשאי אפשר לאכול שום דבר חוץ מלחם עם גבינה.
בינתיים גם לא היו יותר מדי הטרדות בטן. הפעם האחרונה היתה בעבודה, מישהי שאני מכירה ברמה של שלום שלום שכזה. היא פשוט שלחה יד אל הבטן שלי, ובאופן אוטומטי שלחתי יד לבטן שלה. אני חושבת שזו הטקטיקה שאנקוט בה כלפי נשים שיעשו את זה (חברים ומשפחה לא כלולים, כמובן). לגבר אני פשוט אחבוט ביד, אבל כאלו לא היו. לא מאוד מובן לי איך אנשים מרשים לעצמם ללטף למישהי די זרה את הבטן. נכון שהיא בולטת, אלוהים אדירים, הבטן שלי יותר בולטת מהחזה שלי, וזה אומר משהו, אבל זו עדיין הבטן שלי וזו הבת שלי שם בפנים (וזה מפחיד לקרוא את המשפט הזה), ותעיפו את הידיים שלכם.
גם לא ברור לי למה אנשים חושבים שזה בסדר להעיר הערות על מה שאני לובשת. הגזרה שלי, אפעס, השתנתה קצת. בגדי הריון הם יקרים, ואני לא רואה בהם השקעה לטווח ארוך. אז אם יוצא שאני באה לפיקניק בחצאית, ואם אני הולכת בנעלי ספורט פושטיות כי לא בא לי לנקות מבוץ נעליים שאני אוהבת, לא באמת מעניין אותי לשמוע הערות על זה.

והזאטוטה? אנחנו מרגישים אותה בועטת כבר בערך מהשבוע ה-17, והיא הולכת ונהיית פעילה. זה קצת בעייתי בעבודה, כשאני אמורה להתרכז בדברים אחרים. למרות שזה על בסיס יומי, זה עדיין די חדש לי, ואני מעדיפה להתרכז בבעיטות החמדמדות האלו מאשר, למשל, בישיבות.
עדיין לא סיימנו את הקניות לקראת בואה. סגרנו את הדברים הרציניים, אבל כל עניין הבגדים ושאר הדברים היום יומיים עדיין מעורפל משהו. הגעתי להסכם עם אמא שלי, שמצידה רצתה לעשות את הקניות כשאני בבית החולים – הקניות יערכו לפני, ואני אשאיר אצלם את כל הדברים, כך שהם יוכלו לכבס ולשמור אצלם, שלא חלילה יחכה לקטנה בחדר שלה ויביא ביש מזל שכזה. קצת מוזר לי שזה בא ממישהי שסיימה תואר שני בהנדסה, בהצטיינות, בטכניון, אבל היא השלימה עם השגיונות שלי לאורך השנים, אז אני אתחשב.
לפני כמה חודשים חזרתי לתופף. בפעם הראשונה היא תופפה איתי, מבפנים, ומאז היא לרוב ישנה. אני מקווה שזה ימשך גם אחרי הלידה, ואוכל לשים את העריסה שלה ליד הבס ולנגן כאוות נפשי.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

אז

בדרך כלל אני לא אוהבת לטעות, אבל לאחרונה אני מוצאת את עצמי מרוצה מזה יותר ויותר.
היו כאבי מחזור, ישנתי עם תחבושות בלילה והסתובבתי עם טמפון בכיס ביום, הכאבים כאבו, אבל לא היה דם.
אז עשיתי בדיקה, אחרי איחור קל. היה צל צילו של פס נוסף.
אז עשיתי עוד בדיקה לאחר עוד כמה ימים, והיה פס נוסף בהיר למדי.
אז עשיתי עוד בדיקה לאחר עוד כמה ימים, והנה הוא הפס במלוא הדרו.
אז שמחתי.
ואז הלכתי לאולטרסאונד. לראות שהכל בסדר, שאין הריון חוץ רחמי או צרה אחרת. אממה, ההריון צעיר והאולטרסאונד במרפאה הספציפית הזו לא משהו, אז לא היה דופק והיה גודל של שבוע 8, שבו כדאי שיהיה דופק.
אז תבואו ביום ראשון ללין, נראה במכשיר שם.
אבל אני עצבנית מכדי לנשום ולהחזיק את הנשימה מחמישי ועד ראשון זה בלתי אפשרי, אז קיבלנו הפניה למיון ולמדנו שאנחנו לא כל כך מסמפטים את הרפואה הציבורית אחרי הכל.
הגודל הלא הגיוני היה בגלל "משהו" שהיה ברחם, מסביב לעוברית. הרופאה אמרה שזה סימן שההריון לא תקין, וזה שאין דופק גם, אז שנבוא ביום ראשון למכשירים העוד יותר משוכללים, אבל שלא נהיה אופטימיים מדי, למרות שלפעמים קורים ניסים.
אז כן נשמתי בסוף השבוע, אבל גם בכיתי הרבה. לקראת סופו של יום שישי הבנתי שתכלס מצבי טוב, יש לי בעל תומך ומשפחה תומכת וחברים וחתולה, וגם אם זה לא ילך, יהיה הריון אחר.
ביום שבת הלכתי ליום ההולדת של האחיינית שלי, ולראות את החיוך שלה כשהיא ראתה אותי מתקרבת, זה שווה הכל.
ביום ראשון שבנו לבית החולים והלכנו למכשירים המשוכללים. אמרו לנו ששם גם יש רופאים מומחים, אבל לא היה בכבוד שלהם לשבת כמה דקות בבדיקה שלנו ולמשל, להסביר לנו מה רואים ומה אמור להיות והאם לדאוג או לא. הטכנאית לקחה את התמונות לרופאה וקיבלה תשובה – זה כנראה קריש דם. צריך לבדוק שוב עוד שבוע. זה נפוץ? אמורים לעשות משהו מיוחד? מה זה אומר בדרך כלל? הרופאה מוכנה לדבר איתי. לא. לכי תמותי.
אז הלכתי, בעודי כועסת על הרפואה הציבורית, שבמאבקה הנוכחי משתדלת מאוד להציג את הרופאים כעושים עבודת קודש תוך שהם מלאכים בדמות אנוש. הרופאה המסוימת הזו לא היתה עמוסה. המחלקה היתה ריקה מלבדי ומלבד עוד בחורה. ריקה. עומדת מולה אישה צעירה ולחוצה, והאם היא מוכנה להקדיש אי אילו דקות מזמנה היקר על מנת לומר מילה או שתיים, להפיג מעט את חוסר הודאות? לא. (ברור שזה מקרה, ברור שהם צריכים עוד תקנים וברור שמתמחים צריכים לעבוד פחות, זה לא אומר שאני לא כועסת.)

אז עכשיו מחכים. בעוד שבוע נהיה – אם תרצה הדוקטור – קצת יותר חכמים. בינתיים נקפיד ללבוש בגדים רפויים יחסית ולאכול לחם. זה טוב לבחילות.

Read Full Post »

זה לא קורה הרבה, ועוד יותר נדיר שאני שמחה שזה קורה, אבל טעיתי, אותה חברה שחששתי ששוב העלבתי מבלי לשים לב לא נעלבה משום דבר. עוברים עליה דברים, אבל אני עדיין מחזיקה ממנה מודל לחיקוי. היא כל כך מודל לחיקוי עבורי, שאני לא מבינה איך לא לקחתי כלב (אם כי היא קצת מתחרטת על זה). אני חושבת שבזכותה אני נשואה עכשיו (זה היה קורה אחרת, אבל היה קורה הרבה יותר לאט, מה שדבילי, כי מהרגע בו ראיתי אותו ידעתי שנתחתן, אבל זה סיפור אחר).
עם חברה אחרת גם ליבנתי עניינים – אגרסיביות זה טוב. אולי זה לא הכי נעים לקבל את זה בפרצוף, אבל אם לא יצרת קשר כל 2011 (ואנחנו כבר ברבעון השני שלה) עם מישהי, את צריכה לעצור ולעשות חושבים. היא עשתה חושבים והגיעה למסקנות הנכונות.
התלבטתי עם עצמי, אם אני רוצה להיות זו שבזכותה החברים שלי ואני נשארים בקשר. מצד אחד, אני אוהבת אותם ורוצה לשמור על קשר. מצד שני, אם בלעדיי לא נפגשים ולא מדברים, האם זה שווה משהו? החלטתי שכן, זה שווה. אספתי סביבי חבורה של אנשים טובים מדי בשביל לוותר עליהם, בפרט שאני נוטה להאמין שזה ישתפר כשלא יהיו זאטוטים מעורבים בתמונה.

ובנימה אחרת – יצא לי לשתות יותר מדי לאחרונה. לא כי אני רוצה, הנסיבות מחייבות אותי. למשל, יש לנו אורחים מחו"ל בעבודה. אז לא ניקח אותם לפאב? ניקח. ואם בפאב יש 1+1 על בירות, לא נשתה? נשתה, ולכל הרוחות עם הדיאטה. ממילא בטח אפגוש את חמותי בקרוב, ורק מלראות אותה אני תופחת. אולי אם אעבור לטבעונות של ממש היא לא תוכל להכין עבורי אוכל טעים ומשמין?

ובנימה אחרת שוב – זה הגיוני למצוא שערות שפם של החתולה יום אחרי יום (סה"כ יומיים)? שפמה נראה די עבות (ואפילו קצת גדול עליה), אבל אני מצאתי שערה ממנו במיטה ויקירי מצא אצלו אחת נוספת. האם יש פה עניין רפואי שדורש בירור?
לא מזמן ביקרה אותנו חברה שלי שלא באה די הרבה זמן, וכשראתה את החתולה שאלה מאיזה גזע היא, כי היא נורא יפה. "חתולת אשפתות גזעית", עניתי בגאווה. וכן, היא באמת החתולה הכי יפה בעולם ויש לה הריח הכי טוב בעולם. לו היא רק היתה נותנת לי לחבק ולנשק אותה כחפצי. עכשיו היא מנסה לבצע השתלטות עוינת על השולחן תוך כדי גרגור אימתני שנשמע כמו בועות במים (האם גרגור כזה הוא נורמלי? היא נשמעת כמו סטיבן הוקינג של החתולים). זה כנראה הרמז לעזוב את הלפטופ ולהתייחס אליה לפני שיהיה מאוחר מדי.

Read Full Post »

נמרוד אבישר מהבלוגיקה טוען, שמי שכותב, ובפרט כותב על אקטואליה, צריך להזדהות בשמו המלא. זה גרם לי לחשוב. חלק ממני מסכים עם נמרוד. לומר מי האדם שעומד מאחורי הדברים נותן להם משנה תוקף, אבל יש לפעולה הזו תג מחיר, ואני לא בטוחה שהוא בשבילי. היום, כשאדם בא לראיון עבודה, לא מסתפקים בקורות החיים שלו אלא גם מרחרחים כה וכה. יש כאלו שמסתפקים בחיפוש מכרים משותפים וקבלת חוות דעת, אבל רוב האנשים ישאלו את גוגל, כי גוגל הוא מכר משותף של כולנו.
בעולם מושלם, כל מה שאני כותבת פה, מאחר ואני לא קוראת לפעולות לא חוקיות, לא אמור לשמש נגדי בבית משפט או בראיון עבודה. בעולם מושלם, אשה היתה מקבלת שכר זהה לשל גבר עבור עבודה זהה. אנחנו לא חיים בעולם מושלם. אנחנו חיים בעולם בו אנשים לא אוהבים את השונה מהם, במקרה הפחות עצוב, ומשתדלים להרחיק את השונה מהם במקרה העצוב יותר. לפעמים זה לא בגלל השוני אלא בגלל בורות גרידא. למשל, סבלתי מדכאון קליני בתקופות כאלו ואחרות. הודיתי בזה כאשר מילאתי טופס הצטרפות לביטוח רפואי. התשובה שקיבלתי מהם היתה "סבבה, נבטח אותך, אבל לא על זה ולא על זה ולא על זה", כשחלק מה"זה"-ים כללו ביטוח סיעודי. מה עניין שמיטה להר סיני? גם אני אינני יודעת. באופן ישראלי אופייני הם התקפלו כאשר התקשרתי וצעקתי עליהם שלשלול מאדם ביטוח בגלל משהו כל כך נפוץ כמו דכאון זו חוצפה שאין כדוגמתה. הבעיה היא, שלהתקשר למקום עבודה שדחה אותי "עקב חוסר התאמה" זה הרבה יותר מסובך. לכי תוכיחי שזה בגלל שהם חושבים שאת מטורפת ולא מסיבות מקצועיות. אני בתחילת דרכי המקצועית. אני אישה. אני נראית טוב. אלו די והותר סיבות שגורמות לי לחשוש, אז לפחות עד שאבסס את עצמי בתור הבחירה הכי טובה של מי שצריך מהנדסת תכנה, אני אשאיר את מה שלא רלוונטי בחוץ.
עוד סיבה היא, שאני רוצה יומן. אני לא אתמיד בכתיבה בעט או עפרון. זה כואב לי ביד ואי אפשר לעשות את זה בנוחות במיטה, אז נשאר המחשב. אני רוצה מקום שאפשר לשפוך בו רגשות. אני לא רוצה לשפוך אותם בפני אנשים אחרים, כי it can and will be used against me, כמו שלמדתי לאחרונה (אני כן מדברת עם אנשים, אבל אני אחזור לחתוך את עצמי ולא אבוא בוכה למישהו שהזכיר את זה תוך כדי ריב מאוחר יותר). כתיבה נסערת היא לא הכתיבה הכי טובה שלי. היא לא כתיבה טובה בכלל. היא משרתת שתי מטרות – פורקן וזכרון. מאחר ומעולם לא רציתי לחלוק דברים אישיים עם שאר העולם, נראה לי שפרסום שמי המלא אינו אופטימלי.

ויש סיבה קטנה נוספת – היום ראיתי תגובה שמחכה לאישור על הפוסט הקודם שלי. היא הולכת ככה:

את פשוט שונאת גברים, זה מה שמסביר את הבורות התהומית שלך בלנסות להבין בכלל על מה הגברים נאבקים! זכויות אדם בסיסיות כמו להיות בקשר תקין עם ילדיהם!!!!!!!

אני יודעת, אני יודעת, למה מטריד אותי מישהו שלא מצליח להוציא בכתב שני משפטים מובנים, אבל בכל זאת, לא בא לי שאדם כזה יחפש אותי. ראשית, הוא אימבציל, כי שונאת גברים אני בוודאי לא, והוא חושב שה"פמיליסטים" נאבקים על זכויות אדם. שנית, אדם שמשתמש ב-7 סימני קריאה, לפי הסטטיסטיקות הלא מייצגות שלי, הוא אדם שנוטה להרים את קולו ועשוי לעבור לאלימות. לא תמיד יקירי נמצא עמי, והגודל שלי מרשים הרבה פחות.
התגובה הזו לא תאושר, כמובן, כי וואלה, זה כן הבלוג שלי פה, ואולי השם שלי לא כתוב פה, אבל לי יש את הסיסמה אז נה.

אז כן, נמרוד צודק. נמרוד גם מתנסח ממש ממש טוב ויש לו טונה של ידע כללי. מי שלא טוב לו עם כינויים מוזמן לקרוא אצלו.

Read Full Post »

געגוע

כזכור, היכנשהו בנובמבר פרצו לנו לדירה ובין השאר נגנב לפטופי האהוב. לפטופ ותיק ושבע קרבות הוא היה. ראה תרגילי בית מהסוג השפל ביותר ואף קימפל והריץ אותם, ראה את כל "24", מספר עונות של האוס ועוד שלל סדרות וסרטים. עם זאת, ערכו בשוק היה כנראה באזור ה-50 שקלים, או, אם להשתמש בניסוח של קולגה – "היה עליו רק לינוקס? אני מבטיח לך שהגנב כבר התאבד".
אתמול, בשעה טובה ומוצלחת, כספי הביטוח שהגיעו בשעה טובה שימשו לקניית לפטופ דנדש מן המניין, עליו אני כותבת כעת. מה אומר, החוויה שונה לחלוטין. הרבה יותר כיף לכתוב על מחשבי שלי מאשר על המחשב של יקירי או חלילה, של העבודה. בכלל, מחשב של העבודה זה דבר מעפן. יש בו תחליף איטי למערכת הפעלה ומליון פופאפים כשפותחים אותו בבית והוא קולט שזו לא הרשת של העבודה. מלבד זאת, אני לא מרגישה בנוח להוריד אליו מיני מדיות. כזו אני, עושה מה שאומרים לה.
אז מחשב, כן. אתמול הוא הגיע וזכה למערכת הפעלה משובחה (אובונטו 10.10 כמובן), אותה הוא מעדכן ברגעים אלו. בניגוד לדרעק של זעירך, אפשר להוריד בו עדכונים, להוריד בו סדרות ולהחזיק 10 טאבים בשועל בלי שהוא יקרוס. לכשיסיים החמדמד את עדכוניו, אתחיל להתקין את עדכוני שלי, ואז סוף כל סוף אוכל לתכנת גם בבית. לא יודעים כמה אוהבים את זה עד שזה חסר וצריך למצוא תעסוקות אחרות.
אז הלפטופ. למרות שה-LG הקודם היה משובח, הפעם לקחתי DELL, מאחר וחברה הפליאה בשבחי השירות שלהם, ושירות זה חשוב. חוצמזה, זה לא ממש משנה כשמריצים לינוקס – אפשר להריץ אובונטו על טוסטר וזה יהיה יותר מהר מאשר חלונות על המחשב של העבודה, שהוא סוס עבודה כביר למדי (אם כי מחלקת IT שלנו שברו לו רגל). למרות זאת, זהו אינו טוסטר. לא יהיה נוח לצרוך מדיה על טוסטר.

דחיתי את הקניה עד אתמול מאחר והיינו בחופשה בשבוע שעבר, וכאב לי הלב לרכוש מחשב רק על מנת שיגנב בעודי רחוקה ממנו. ובכלל, מה זה עוד שבוע לעומת הזמן שכבר חיכיתי? אתמול, כשהכרזתי בעבודה שבכוונתי לרכוש מחשב היום, אף אחד לא לקח אותי ברצינות.

אז החופשה. להיות בחופש זה הרבה יותר טוב מאשר להיות בעבודה, בחיי. היו לנו מחשבות לנצל את החופשה כדי לעבוד על הבאת צאצא לעולם, אבל כרגיל, החיים זה מה שקורה כשמרפי עושה תכניות, ומרפי סידר לי דימום חשוד שדרש ביופסיה, שתוצאתה עוד לא התקבלה. הוא לא הסתפק בזה, וסידר ליקירי נשאות למחלה קטלנית למדי, שדורשת שגם אני אבדק. כמובן שגם זה עוד לא הגיע. פעם חשבתי שלהיות אמא צעירה זה מגניב. אז קודם כל, אין ספק שלסיים תואר בלי ללהטט בין טיטולים, הנקות ומבחנים זה יותר מגניב, אבל יש לי איזו פינה בלב שקצת עצוב לה עכשיו. אני מזכירה לה שהמקרה הגרוע ביותר הוא בכלל לא גרוע (בכל זאת יש זוגיות, חתולה ולפטופ, ואפשר לאמץ), אבל היא נחמצת לה. חבל.

Read Full Post »

את השעות האחרונות העברתי במיטה בפיג'מה. מצד אחד זה נעים ומצד שני זה חרא. זה לא בשבילי. למה לא דאגתי לי למשהו לעשות להיות בערב? זה לא שונה מהותית עבורי מימי שישי אחרים, אבל גם בהם אני תקועה בבית עם המחשב, והייתי מעדיפה מדי פעם לעשות משהו.
הוא מעדיף דווקא את המחשב. אם אפשר היה שאני אלך למקום אחר ולא אפריע בכלל עם השאלות שלי ועם הדרישות שלי (לאחרונה אני ממש מגזימה – אני רוצה שהוא יתגלח ושלא יסתום את הפתח של הכיור עם כלים, אם אפשר לשים אותם בצד), זה כנראה היה בסדר גמור מבחינתו. רק שאבוא פעמיים שלוש בשבוע לעשות כלים ולשכב איתו.
אז למה הוא התחתן איתי? אני חושבת שזה הלך מחשבה של "נוח לי איתה והיא לא זונה שמחפשת מישהו לנצל כמו החברה הקודמת שלי, אז שיהיה". טוב, אני לא בטוחה שהוא לגמרי הפנים שהאקסית שלו היא זונה, אבל לי יש עבודה אמיתית ואני לא מבלה את 5 השנים האחרונות בחיי בלא לעשות שום דבר פרודוקטיבי. בטח מרגישים בהבדל ביני ובינה.
ויש לו תקופות לא רעות בכלל לפעמים, אבל נמאס לי מהתחרות הזו עם המחשב. הוא יכול לשבת ולקרוא פורומי זבל שעות. לדבר איתי? זה לא ממש. כשהוא רצה שאפסיק את הטיפול הפסיכולוגי, אמרתי לו שאני רוצה שלנו תהיה שעה קבועה פעם בשבוע ושהיא תהיה קדושה – לא חברים, לא טלויזיה ולא שום דבר אחר יכולים לבטל אותה. הוא הסכים כמובן. כמובן שלא עשינו את זה אפילו פעם אחת. את הטיפול הפסקתי. לעיתים אני מתחרטת על זה, לרוב לא.
אז כרגע יש לי שתי אפשרויות – ללכת למסיבה של אנשים, שאת חלקם אני מכירה ואת חלקם לא. יהיו שם כמה שאני אוהבת וכמה שלא, תהיה שתיה ויהיה אוכל. אני יכולה להישאר בבית ולשתות. אני יכולה להישאר בבית ולשתות ולראות סרטים לבדי. ברור שאפשר גם לא לשתות, אבל למה לכל הרוחות שארצה לעשות דבר כזה?

ובנימה אחרת לגמרי – זה הפוסט הראשון שאני כותבת מהמחשב של העבודה. שלי נגנב לא מזמן, וכעת אני צריכה לסחוב את השמנמן הזה הלוך וחזור מדי יום (אם אני רוצה שיהיה לי מחשב, כי את שלו הוא מן הסתם לא ייתן לי. יש פורומים של אנשים דפוקים שאפשר להעביר בהם את הזמן הרי). לא רציתי לכתוב מהמחשב הזה, כי הוא לא באמת שלי ואני לא מרגישה בנוח איתו, אבל מאחר ועוד לא קניתי מחשב. אני חושבת שאני אקנה לפטופ חדש. המחשבה על כמויות האבק שמעורבות בדסקטופ, כמו גם העובדה שהוא לא יכול לבוא איתי למטבח ולחדר השינה, גורמת לי לחשוב שזו לא עסקה טובה. מקסימום ארכוש לי מסך בשלב מאוחר יותר. נניח, בשלב בו מחלקים את הבונוסים.
גנבים זה עם מחורבן. להיכנס לבית זר ולקחת ממנו דברים – אין פה אפילו אלמנט של אובדן שפיות רגעי, אליו טוענים כל מיני רוצחים על מקומות חניה. יש פה זדון נטו. הלפטופ שלי אפילו לא שווה את הסחיבה שלו. בשבילי הוא מצוין, כן, אבל הוא כבר לא מתפקד בלי חשמל ויש עליו רק לינוקס. תראו לי גנב עלוב שישמח לגלות שיש רק מערכת הפעלה שהוא לא יודע לתפעל, והיא מוגנת בסיסמה שהוא לא יוכל לפרוץ. אז סתם, בגלל שהגנב אדיוט ולא בדק מה הוא גונב, הוא לקח לפטופ אהוב בן 4 וחמס אותו מבעליו החוקית.

אז עצוב. הייתי רוצה לעשות משהו מהנה היום בערב. או בימי שישי בערב בכלל. אני לא חושבת שזה הולך לקרות. ללכת למסיבה של לא-חברים-קרובים כשאני מבואסת מההתחלה רק אומר שאני אמצא מישהו להיכנס בו בהמון רוע. אני והארס נישאר בבית.
אני מקווה שבשנה הבאה יהיה יותר טוב.

Read Full Post »

אני מנסה להחליט עד כמה בא לי למות עכשיו. בעקרון לא ממש בא לי. בא לי לקפל את עצמי וללכת לישון, אבל השכנים מולנו מתעקשים להיות סטיגמה רוסית ומחלוני הסגור אני שומעת את הטרנסים ואת ה"שיחה" שלהם. אז הלכתי ודפקתי בדלת, כן כן, בלי סכין ביד, והזכרתי לבחור הצעיר שהשעה 1 בלילה (זה היה לפני כמחצית השעה). הוא התנצל ואמר שהם יהיו בשקט. אז הוא שיקר ואני שוקלת אם ללכת שוב או להזמין משטרה, בפעם האני לא יודעת כמה.
אז התקשרתי למשטרה, כי פתאום הכתה בי המחשבה הבאה – אני כבר ביקשתי, זה לא עזר. נכון שהמשטרה לא תגיע / תפחד מהם / השוטרים יצטרפו לחינגה ויעשו עוד רעש, אבל אני כבר ביקשתי, ומה? גורנישט מיט גורנישט.
זו לא תהיה הפעם הראשונה שאני מזמינה משטרה לדירה הזו, וכנראה שלא האחרונה. בפעם הקודמת לקח לשוטרים כמה שעות להגיע, וזה היה כשהיתה מריבה אמיתית, עם הטחות של חפצים בקיר (קיר משותף איתי, מיינד יו), צעקות וצרחות של אישה. אני מניחה שעד 5 בבוקר תגיע איזו ניידת, ומתוכה יזדחל (או שלא) שוטר מנומנם, שלא יביא תועלת. אבל, זה יותר ממה שהבקשה שלי יכולה לעשות, ואולי אחרי כמה וכמה פעמים השוטרים יבינו שמקומם של הדיירים ההם (לפחות הבן, אני חושבת שהאשה בסדר) הוא לא בחברה הישראלית.
אני יודעת שזה דג קטן, אפילו לא, הבחור הזה הוא פלנקטון ביחס לאלפרונים, לערסי המועדונים, למפקירי הילדים ולמשתוללים בכבישים, אבל הפלנקטון הזה חולק איתי קיר, והחלונות שלנו פונים לאותו כיוון. אני רוצה שהוא ילך מפה, ואני רוצה שזה יהיה באזיקים, ושזה יהיה מלווה בקנס מיידי, כזה שלא דורש בית משפט, ושיחנק עם הקנס הזה, שלא ישאיר לו כסף לוודקה. לא רוצה את הטינופת הזו בדירה לידי, לא רוצה את ריח הסיגריות במדרגות, לא רוצה לראות חבורה של שיכורים יושבים במרפסת כשאני מגיעה הביתה.
נמאס לי שאין מי שיאכוף את החוקים המגנים עליי במדינה הזו. נמאס לי שחיי הפקר ושאיכות חיי הפקר, כי אני חננה לבנבנה ומשלמת מיסים, לכל הרוחות. כי אני לא בהמה בג'יפ גדול ומזהם שמעשנת באזורים משותפים ושעושה רעש באמצע הלילה. אני נורמטיבית, לא הערס הזה, ולא שני הערסים שנכנסו עם האוטו הגנוב בעמודי פלדה ונהרגו. אני נורמטיבית, לא הילדים מצפון ת"א שאנסו במשך שנים ילדה אחרת כי "היא הסכימה". נמאס לי מזילות המילה "נורמטיבי" ומזילות חיי ואיכותם.

хватит пиздеть, בני נעוות המרדות.

Read Full Post »

Older Posts »