Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘האינטרנטים’ Category

אתמול נתקלתי לצערי ברפש הבא. עקיבה לם, המתואר כ"בעל ראיה לעולם הגדול" בעמוד שלו, לא מבין את ההתרגשות סביב הסערה האחרונה של אנסטסיה מיכאלי.
אני לא אתייחס לדבריה של מיכאלי. גם כי הם לא ראויים להתייחסות, לדעתי, וגם כי התייחסו אליהם די והותר. אותי מטריד הטור של אותו "בעל ראיה לעולם הגדול".

מה הבעיה כאן, לפי טענתה של מיכאלי, אם נצרף את דבריה המתנצלים לאחר מכן? 'חיה ותן לחיות'. אם אדם בוחר באורח חיים כזה או אחר, זכותו המלאה. 'אבל למה לדחוף את זה בפנים?' היא שואלת. ושאלה זו, יש לומר, נשאלת בצדק.

מעניין שדווקא להיות הומו בפומבי מכונה אצל בעל הראיה לעולם הגדול (בהל"ה) "לדחוף את זה בפנים". אני יותר מרגישה שלהיות חרדי נדחף לי בפנים. הקהילה הגאה לא מנסה לכפות עליי מנהגים שלא מתאימים לי (שחייבו אותי להנשא בחו"ל) או למנוע ממני לנסוע בשבת. אבל החרדים הם טרף קל. בטור הרפש הזה מדובר על תכניות טלויזיה, סבבה. אני מרגישה שהאח הגדול נדחף לי לפרצוף. מעודי לא צפיתי בזה, ואני יודעת הרבה יותר מדי על התכנית. הם בפרסומות, באתרי החדשות ומקרינים את הערוץ הייעודי הזה במקומות ציבוריים שגם אני פוקדת. מה לגבי זכותי להמנע מהתכנית? אז זהו, שאני יכולה לא לצפות בה אם אני רוצה, אבל מאחר ואנשים אחרים מתעניינים בזה, זה יופיע באתרי אינטרנט, בטלויזיה ובמקומות ציבוריים אחרים. באסה לי, אבל צריך ללמוד לחיות עם זה.

דבריה של מיכאלי מראים דווקא על רצון עז לחנך כיאות את ילדיה. כשילד מקבל צורת חינוך מסויימת ואחידה – בבית הספר ובבית, ונתקל בתמונה שונה לחלוטין בטלוויזיה, הדבר יוצר בלבול עצום בתוכו ופוגע קשות בדרך בה התוו לו הוריו. וכאן נפגעת הזכות של אלו שלא רק שאינם הומוסקסואליים, אלא גם אינם תומכים באורח חיים שכזה. המחנה החשוך מואשם רבות בנסיונו לכפות את דעתו על הרבים, איך דווקא המחנה הנאור הוא זה שמתגלה ברוב צביעותו.

אני רוצה לחנך את ילדיי להאמין במדע, לא במשהו שאומרים להם שהוא נכון כי ככה. אני רוצה לחנך אותם שכל אהבה היא לגיטימית (עד כדי פדופיליה) ושאם מישהו מרגיש שהוא גבר בגוף אשה או להיפך, זה גם בסדר. מיכאלי ושותפיה למחנה החשוך מפריעים לי במתן החינוך הזה. אם זוג הומואים לא יכול ללכת יד ביד ברחוב מבלי לחשוש לחייו, זה מפריע לי במתן החינוך הזה. המחנה הנאור לא שולל את הלגיטימיות של להיות סטרייט ולא מונע מהמחנה החשוך ללמד את ילדיו שהעולם נוצר בשישה ימי עבודה. המחנה החשוך של בהל"ה ודומיו דווקא כן – הוא שולל (או משתדל מאוד לשלול) את זכותם של זוגות מהקהילה להופיע בציבור, את הופעתם בשיח הציבורי, ואת לימודי האבולוציה, לפחות מאלו שאתרע מזלם ללמוד במסגרת חשוכה.
יותר מזה, אני רוצה לחנך את ילדיי לדבר עברית נכונה, להיות אנשים טובים ומנומסים, והערוצים המסחריים מפריעים לי במתן החינוך הזה. העובדה שילדים רואים "האח הגדול" מפריעה לי בזה, כי הם ידברו על זה ליד הילדים שלי. העובדה שהאח הגדול ודומותיה מהללות ומייצרות סלב-אינסטנט מאנשים רדודים, גסים וצעקניים מפריעה לי פי אלף מונים יותר מאשר תכנית בה מרואיינת אם לילד הומו. הפתרון? לי אין טלויזיה בבית. מצד שני, מחבריי הטובים ביותר הם להט"בים והם פוקדים את ביתי. אני מציעה למי שנפגע מהטלויזיה להיפטר ממנה, זה מאוד פשוט.

כך למדו החרדים לעשות לאחר שנכוו מהנושא הזה בדיוק: כשמצעדי הגאווה אושרו לראשונה בירושלים המוני כרוזים והפגנות יצאו לרחובות, אלא שהילדים הקטנים שהתרגשו מהמולה רצו לשאול – על מה כל המהומה, מה זה משכב זכר? ואז קלטו החרדים – שככל שאתה מדבר על הנושא, ככה אתה הופך אותו למרכז השיח, ואם הכשרת את הדיבור הכשרת את המעשה.

רק אותי לימדו שאפשר להתעלם מדברים מסוימים? אם החרדים היו נותנים למצעד הירושלמי לעבור בשלווה, הוא לא היה נהפך למשהו עקרוני וחשוב עבור הקהילה ותומכיה. הילדים יכולים לשאול, אפשר לענות להם בקצרה ולא חייבים להפוך את משכב הזכר למרכז השיח. גם בקרב הקהילה הוא לא מרכז השיח. המצעד חשוב כי הוא בא לומר – יש כאן קהילה של אנשים שהזכויות הבסיסיות שלהם (להנשא, להביא ילדים לעולם, ללכת יד ביד ברחוב) נשללות מהם, וצריך לשנות את זה. צריך לשנות את זה שהופעתם בטלויזיה גורמת לח"כים מסוימים, גם אם לא בדיוק אנשי רוח דגולים, לצאת נגדם. צריך לשנות את זה שח"כים מנצלים את הבמה שניתנת להם על מנת לעשות דה לגיטימציה לציבור שלם.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

נמרוד אבישר מהבלוגיקה טוען, שמי שכותב, ובפרט כותב על אקטואליה, צריך להזדהות בשמו המלא. זה גרם לי לחשוב. חלק ממני מסכים עם נמרוד. לומר מי האדם שעומד מאחורי הדברים נותן להם משנה תוקף, אבל יש לפעולה הזו תג מחיר, ואני לא בטוחה שהוא בשבילי. היום, כשאדם בא לראיון עבודה, לא מסתפקים בקורות החיים שלו אלא גם מרחרחים כה וכה. יש כאלו שמסתפקים בחיפוש מכרים משותפים וקבלת חוות דעת, אבל רוב האנשים ישאלו את גוגל, כי גוגל הוא מכר משותף של כולנו.
בעולם מושלם, כל מה שאני כותבת פה, מאחר ואני לא קוראת לפעולות לא חוקיות, לא אמור לשמש נגדי בבית משפט או בראיון עבודה. בעולם מושלם, אשה היתה מקבלת שכר זהה לשל גבר עבור עבודה זהה. אנחנו לא חיים בעולם מושלם. אנחנו חיים בעולם בו אנשים לא אוהבים את השונה מהם, במקרה הפחות עצוב, ומשתדלים להרחיק את השונה מהם במקרה העצוב יותר. לפעמים זה לא בגלל השוני אלא בגלל בורות גרידא. למשל, סבלתי מדכאון קליני בתקופות כאלו ואחרות. הודיתי בזה כאשר מילאתי טופס הצטרפות לביטוח רפואי. התשובה שקיבלתי מהם היתה "סבבה, נבטח אותך, אבל לא על זה ולא על זה ולא על זה", כשחלק מה"זה"-ים כללו ביטוח סיעודי. מה עניין שמיטה להר סיני? גם אני אינני יודעת. באופן ישראלי אופייני הם התקפלו כאשר התקשרתי וצעקתי עליהם שלשלול מאדם ביטוח בגלל משהו כל כך נפוץ כמו דכאון זו חוצפה שאין כדוגמתה. הבעיה היא, שלהתקשר למקום עבודה שדחה אותי "עקב חוסר התאמה" זה הרבה יותר מסובך. לכי תוכיחי שזה בגלל שהם חושבים שאת מטורפת ולא מסיבות מקצועיות. אני בתחילת דרכי המקצועית. אני אישה. אני נראית טוב. אלו די והותר סיבות שגורמות לי לחשוש, אז לפחות עד שאבסס את עצמי בתור הבחירה הכי טובה של מי שצריך מהנדסת תכנה, אני אשאיר את מה שלא רלוונטי בחוץ.
עוד סיבה היא, שאני רוצה יומן. אני לא אתמיד בכתיבה בעט או עפרון. זה כואב לי ביד ואי אפשר לעשות את זה בנוחות במיטה, אז נשאר המחשב. אני רוצה מקום שאפשר לשפוך בו רגשות. אני לא רוצה לשפוך אותם בפני אנשים אחרים, כי it can and will be used against me, כמו שלמדתי לאחרונה (אני כן מדברת עם אנשים, אבל אני אחזור לחתוך את עצמי ולא אבוא בוכה למישהו שהזכיר את זה תוך כדי ריב מאוחר יותר). כתיבה נסערת היא לא הכתיבה הכי טובה שלי. היא לא כתיבה טובה בכלל. היא משרתת שתי מטרות – פורקן וזכרון. מאחר ומעולם לא רציתי לחלוק דברים אישיים עם שאר העולם, נראה לי שפרסום שמי המלא אינו אופטימלי.

ויש סיבה קטנה נוספת – היום ראיתי תגובה שמחכה לאישור על הפוסט הקודם שלי. היא הולכת ככה:

את פשוט שונאת גברים, זה מה שמסביר את הבורות התהומית שלך בלנסות להבין בכלל על מה הגברים נאבקים! זכויות אדם בסיסיות כמו להיות בקשר תקין עם ילדיהם!!!!!!!

אני יודעת, אני יודעת, למה מטריד אותי מישהו שלא מצליח להוציא בכתב שני משפטים מובנים, אבל בכל זאת, לא בא לי שאדם כזה יחפש אותי. ראשית, הוא אימבציל, כי שונאת גברים אני בוודאי לא, והוא חושב שה"פמיליסטים" נאבקים על זכויות אדם. שנית, אדם שמשתמש ב-7 סימני קריאה, לפי הסטטיסטיקות הלא מייצגות שלי, הוא אדם שנוטה להרים את קולו ועשוי לעבור לאלימות. לא תמיד יקירי נמצא עמי, והגודל שלי מרשים הרבה פחות.
התגובה הזו לא תאושר, כמובן, כי וואלה, זה כן הבלוג שלי פה, ואולי השם שלי לא כתוב פה, אבל לי יש את הסיסמה אז נה.

אז כן, נמרוד צודק. נמרוד גם מתנסח ממש ממש טוב ויש לו טונה של ידע כללי. מי שלא טוב לו עם כינויים מוזמן לקרוא אצלו.

Read Full Post »

אני אישה בשנות ה-20 לחיי. בחרתי ללמוד לתואר במדעי המחשב ולעבוד במקצוע. אני אוהבת את זה, ובהסתייגות של נחתום אומר שאני אפילו לא רעה במה שאני עושה. תעשיית ההייטק היא אמנם גברית, אבל רואים יותר ויותר נשים עם הזמן ובעמדות יותר ויותר בכירות. זו לא תופעה ייחודית להייטק – גם אמא שלי מנהלת בכירה למדי במה שהיא עושה (מהנדסת), ואפילו יש בנות בהנדסת מכונות, ככה שמעתי. יש יותר ויותר נשים שעובדות ומרוויחות משכורת לא רעה בכלל, מה שאומר שהן תלויות פחות בגברים, אם בכלל. הן לא צריכות לבקש מהבחור כסף לאוכל, לבגדים, למסעדות וכו'. הן לא צריכות לבקש רשות לעשות את כל הדברים האלו. הן לא מוגבלות יותר למטבח ולדלי ולמגב.
יש אנשים, שבמקום להתמלא שמחה מהפסקה הקודמת, בחרו להילחם במצב. אחת הקבוצות, שנחשפתי אליה בעקבות ההתבטאויות האחרונות של ח"כ ברקוביץ' שמאלוב, היא ה"פמיליסטים". מאחורי השם הלא מזיק מסתתר אוסף של גיבובי שטויות ועיוותי אמיתות, המגובים ב"עובדות" כאלו ואחרות. קריאה באתר ב"מה זה פמיליזם?" מעבירה את הקורא תוך שתי פסקאות מתיאור חביב של משפחה (הטרוסקסואלית כמובן) למתקפה על הפמיניזם ועל המין הנשי בגרסתו הלא משועבדת. האחראי הבלעדי לתכני האתר הוא גיל רונן. לו הוא יקרא פה, הוא מוזמן להתייחס לדבריי כאל ביקורת בונה.
וכעת לפרטים:

  • במצגת "דמוניזציה של גברים באמצעות מחקרי כזב" מספק רונן לקורא המתעניין מעט רקע – מהו "מגדריזם", למשל. טוב ששאלתם, כי בניגוד ללימודי מגדר, שהם דרך כוזבת של הפמיניזם לחתור תחת, ובכן, משהו, "מגדריזם" הוא מה שמסתתר מתחת לפני השטח, והוא:

    זרם פוליטי קיצוני הרואה בגבר מקור כל הסמכות והעוצמה של החברה ושואף לפגוע בו בכל דרך

    באופן אישי לא שמעתי על הזרם הזה לפני כן, אבל אולי זו הבורות האישית שלי. באתר מצוין שה"מגדריזם" הוא התפתחות של הפמיניזם. הפמיניזם בהגדרתו אינו שלילי ואינו שואף לפגוע. הוא חיובי ומנסה לבנות – לבנות חברה שיווינית בה לפרט יש חירות שאינה תלויה במגדר, ברקע המשפחתי, בצבע העור וכן הלאה.

    למגדריסטיות יש אינטרס להציג את יחסי גברים-נשים כיחסי שליטה אכזרית וכשדה קטל ולא כחיבור של אהבה

    אז ה"מגדריזם" הוא זרם של נשים בלבד, מעניין. המסכות יורדות ומתגלה לנו המטרה האמיתית של האתר – לוחמה אנטי נשית.
    עמוד אחד קדימה במצגת מוביל אותנו אל נתוני האמת לגבי אלימות, או לפחות האמת עפ"י גיל רונן:

    ב-3 מ-4 זוגות אין בכלל אלימות, אף פעם.

    זה בטח ממש מנחם את מי שצריכה לכסות חבורה בבוקר בשכבות של קונסילר ומייקאפ.

    בזוגות שיש בהם אלימות, היא בדרך אלימות קלה בעלת אופי הסלמתי-הדדי.

    אני חושבת שבדרך כלל האישה מתחילה – החצופה רוצה לצאת עם חברות שלה, היא מקבלת סטירה בתמורה, היא מתלוננת במשטרה, כאילו היא לא עשתה מספיק, ואז היא מקבלת אגרוף ללסת. אין ספק ששני הצדדים הסלימו באותה מידה את האלימות.

    יש גם זוגות שבהם קיים הדפוס הקלאסי של גבר אלים מתעלל אבל אלה מקרים יחסית נדירים.

    וואלה? אז למה, מר רונן, קוראים לזה "הדפוס הקלאסי"?
    בהמשך המצגת טוען רונן, בהסתמך על "הגרסה השקרית", לפיה מרבית מקרי האלימות מקורם בגבר, נחקקו הרבה חוקים שפוגעים בגברים. מעניין. אני עוד לא שמעתי על גבר, ששמו לו שמירה כי בטעות שחררו את האישה האלימה שלו וחששו שהיא תנסה להרוג אותו. גם לא שמעתי על בעל של שוטרת שהעז להתלונן אחרי 11 שנות נישואין על אלימות חוזרת ונשנית, גם כלפי הילדים. מהתקשורת שמשפילה את המתלוננות נגד קצב ובקושי פוצה פה כנגד יורם זק, אני דווקא ממש מצפה לשמוע על המקרים האלו.

  • עכשיו משהו יותר מצחיק – רק על עצמי לספר ידעתי, אך בפקולטה למדעי המחשב יש בערך 3 מרצות מול עשרות מרצים. זה אם נחשיב את כל הדרגות, מדוקטור ועד פרופסור מלא. אם נסתכל רק על פרופסור, נבכה, ולכן לא נעשה זאת. תחת הכותרת "אקדמיה" טוען רונן ש:

    האקדמיה אמורה להיות מקור הידע שעליו נסמך השלטון בבואו לשרת את האזרח. למרבה הצער, האקדמיה בימינו משמשת בסיס קדמי של הממסד המגדריסטי והיא מייצרת לכל דורש מעין-סטטיסטיקות וראיות פסבדו-מדעיות המחזקות את התפיסה הלעומתית של המשפחה. האקדמיה מציעה משרות לכל החיים לעסקניות מגדריסטיות מרכזיות ואלה מוזעקות דרך קבע לדיונים בכנסת ובתקשורת, ועורכות השתלמויות לשופטים, שוטרים, פסיכולוגיות, עובדות סוציאליות, אנשי חינוך ועוד.

    אם זה לא היה כל כך הזוי ומלא שנאה זה היה מצחיק. משרות לכל החיים? קודם כל, האקדמיה בארץ קורסת ואין לה משרות פנויות. שימו לב לנתונים המדאיגים על הזדקנות הסגל האקדמי בישראל, שמתפרסמים אחת לתקציב. שנית, אני לא יודעת על איזו אקדמיה רונן מברבר, אבל מעודי לא נתקלתי בזיופי ראיות תחת מעטה החשכה. מעודי לא נתקלתי גם בצירוף "תפיסה לעומתית", אבל ניחא.
    השוביניזם בוהק בציטוט הזה בחלוקת התפקידים – שופט הוא זכר, שוטר גם, אבל פסיכולוגיה? עבודה סוציאלית? זה של בנות. גם "אנשי חינוך" כתוב, ולא "מורים" או "נשות חינוך".
    ה"מגדריסטיות" מוזעקות לדיונים בכנסת ובתקשורת? ובכן, חבל באמת שאין בכנסת קול שיאזן את אותה ח"כית, הלוואי והציטוט הזה היה אמת. שנית, כשמייסדות "הכצעקתה" המופלאות התראיינו לראשונה בתקשורת, הן קיבלו יחס מזעזע, שה"פמיליסטים" היו מתגאים בו – "אז איך בחור אמור להתחיל עם בחורה?", שזו דרך מנומסת לומר "סתמי פיך ותני לי לגרור אותך למערה שלי". אז אני לא יודעת מי מוזעק לאן, אבל אני בטח לא רואה תוצאות של זה בשטח.

  • תחת "מהו פמליזם" ניתן למצוא תת כותרת "האם אנחנו שובניסטים?" (השגיאה במקור). בעמוד הזה מבלבל רונן בין פמיניזם ובין אלטרואיזם ("הפמיניסט הגדול בנפשו של כל גבר … הוא זה שאומר לגברים על ה"טיטאניק" הטובעת לשים את הנשים והילדים על סירות ההצלה לפניהם-עצמם, גם במחיר האובדן הוודאי של חייהם."), בין פמיניזם וערסיות ("הפמיניסט הגדול נמצא בליבו של כל נער מתבגר שיוצא עם החברה שלו לסרט, מוכן להגן על כבודה בכל רגע נתון.") ומקנח בציור השבועי לילד (כחול זה גבר, ורוד זה אישה, שתי התמונות נלקחו מאתר הפמילסטים – שלא יהיו פה בעיות חוקיות חלילה – הזכויות שמורות להם)
    המבנה הפמליסטי
    המבנה הפמינארכיסטי
    במבנה הפמיליסטי המהולל, האישה נמצאת במרכז המשפחה, אבל אין לה דרך החוצה, שמתם לב? אין קשר בינה לבין נשים אחרות. למה? כי זה יפריע לה לשטוף את הרצפה, אם היא כל היום תדבר בטלפון עם חברות שלה.
    באיור ה"פמינאנרכיסטי" אין משפחות יותר, רק נשים שתוקפות גברים, ולחלק מהן יש ילד או ילדה. שימו לב שהתוקפנות לא מופיעה באיור הראשון. כנראה זה איור מודרני ואין בו מקום לאלימות "קלאסית" של גבר נגד אישה.
    אין איור באמצע. אין איור שמתאר את המצב כפי שהוא היום – יש משפחות של גבר ואישה, יש שני גברים ויש שתי נשים. לכל אחת מהאופציות האלו יכול להיות מספר טבעי כלשהו של ילדים, ובין כל שתי משפחות כאלו יכולים להיות קשרים, דרך כל אחד ואחת מבני המשפחות. למה אין איור כזה? כי לבלבל את המוח עם עובדות בזמן שגיל רונן מנסה להציג את התיאוריה שלו זה לא לעניין.
  • הלאה, ל"מן העתונות". בדרך כלל חלק כזה באתר מיועד למקורות חיצוניים שהתייחסו לאתר, לחבריו או לתכנו. לא כאן. כאן מובאות "כתבותיו" של גיל רונן. אחד המקומות בהם הוא אוהב לפרסם הוא ערוץ 7, כמה מפתיע, ובאחת מהן, בסוף, הוא הופך עורו וקורא להילחם במכונה הפמיניסטית. בערוץ 7 הוא זונח את העמדת הפנים של אתר הפמיליסטים, לפיה כל גבר הוא פמיניסט. בכתבה אחרת הוא מאשים את הפמיניזם בהתפוררות החברה. הנשים החצופות השתלטו על הנהגת השמאל, על בתי המשפט וכן הלאה. עוד הוא מאשים את החברה באפליה כנגד הנשים הדתיות, תוך שהוא מסתמך על דברי הרב אליעזר מלמד. מלמד טוען, שנשים חילוניות משקיעות יותר בעבודה ופחות במשפחה ולכן מגיעות להישגים משמעותיים יותר מאחיותיהן המסורתיות/דתיות. לכן, קידום נשים הוא קידום השמאל החילוני. וואלה, זו באמת קונספירציה. מה פתאום מקדמים מישהי רק בגלל שהיא משקיעה יותר בעבודה? איזה רעיון מטופש ומפלה! אם אני רוצה כל יום להיות בבית לפני השקיעה ולקחת חופשת לידה ארוכה כל שנה וחצי, זו סיבה שלא יקדמו אותי? אז מה אם אני בקושי בעבודה ואני לא נשארת בשעות בהן אפשר לעשות ישיבות עם חו"ל, אני רוצה קידום!
    במאמר אחר שלו, שנת מציאות, גיל רונן מוציא את המרצע מהשק לחלוטין:

    לדוגמה: אדם צופה בחדשות ומבחין בכך שהן השתנו. פעם, בעשורים הראשונים של הטלוויזיה, המגישים המרכזיים של מהדורות 'מבט' היו גברים: חיים יבין, יעקב אחימאיר, אהרון אורגד – כאשר נשים כמו אורלי יניב ודליה מזור משמשות כ"טייסות משנה". מגמה זו התחלפה וכיום, את מהדורת החדשות המרכזית של מדינת ישראל מגישה בחורה צעירה בשם יונית לוי. מקרה? לא מקרה? מדוע פעם היה ברור שגבר עם חזות סמכותית צריך להיות המגיש הראשי ואילו כיום ברור לכולם שזו צריכה להיות בחורה צעירה וחמוצת פנים? שאלה.

    קשה לרונן להתמודד עם שינויים. פעם מגישי טלויזיה היו גברים, כי נשים לא הורשו לעבוד. לכשהתחילו לעבוד ולהשתלב בתעשיות השונות, פתאום צריך להתחרות גם בהן. זה קשה, במיוחד לאדם שכותב כל כך הרבה מאמרי הבל כמו רונן. הוא מבקש שנתחשב בו ונחזיר את הנשים למקומן האמיתי – מקום בו הן יטפלו בבית, בילדים, ולא יתנו לו פייט.

החופש שהאינטרנט נותן, כמו גם חופש הדיעה שעדיין מקובל אצלנו, הוא דבר נהדר, אבל האתר הזה הוא דוגמה לאיך אפשר לנצל לרעה את החופש הזה. עם זאת, אני מעדיפה את החופש, מזוהם באנשים שמנצלים אותו על מנת להתנגד לו, מאשר את היעדרו, כי לשם בדיוק חותר גיל רונן, ויהיה יום קריר ונעים בגיהנום לפני שהוא ואני נחתור לאותה מטרה.

Read Full Post »

בפוליגרף, על כמה שהוא שווה, הוא מצטייר כשקרן בעוד שהיא מצטיירת כדוברת אמת. עם זאת, מבקשים שלא לשפוט אותו בטרם עת, בעוד שאותה מותר לשפוט. את הפרטים שלה מותר לחשוף בניגוד לחוק ואותה מותר להשמיץ. כן, גם אני כותבת על דוקטור אורלי אינס, וגם אני מאמינה שהיא דוברת אמת.
אם יורשה לי, אני חושבת שעניין ההדלפות דורש חקירה. נראה לי, ויש לקחת בחשבון שאני אישה וכנראה סתם מגזימה, שאם יש למועמד למפכ"לות במשטרה "מקורבים", ואם יש הדלפות מהחקירה שמאפשרות לזהות את המתלוננת בניגוד לחוק, אולי יש מצב שהמקורבים האלו הם חלק מצוות החקירה, ואולי, ככה בקטנה, בין החקירה הזו לטיפול בבעל הנוכחי שהיכה את אשתו, שווה לחקור מי אמר מה למי ומתי, ולהעניש את האחראי להפקרות הזו.

ד"ר אינס עושה משהו שהמון המון נשים לא עושות – היא מתלוננת על הטרדה מינית. יתרה מזאת, הנאשם הוא דמות עם המון המון כוח במשטרה. קשה לי להאמין שד"ר אינס משקרת. למה קשה לי? לא כי אני אישה, אלא כי זו התאבדות לעשות כזה דבר. היא לא מתלוננת נגד השכן ממול, היא מתלוננת נגד האדם הכי לא נכון להתלונן נגדו על כל דבר, לפחות בארץ, פה מה שחשוב זה כמה אתה מקומבן ולא כמה אתה אדם טוב, ישר או מוכשר.

ברלב הוא בוודאי לא אדם טוב, וכולי תקווה שהוא לא יזכה להתמנות למפכ"ל, לח"כ או לכל תפקיד ציבורי שהוא. אדם שבוגד באשתו הוא לא אדם טוב. אדם ש-לכאורה!-תוקף מינית ו-לכאורה!-משתתף באורגיות ספק בהסכמה עם בחורה שדעתה אינה צלולה, זה לא אדם שאני רוצה שישא במשרה ציבורית. חושבים שאני צבועה? אני לכל היותר נאיבית. ברור לי שבחיי נישואין יש פיתויים, אבל אני בוחרת להאמין שנישאים למישהו כי אוהבים אותו, ורוצים להיות איתו, ומוכנים לוותר על כל הפיתויים בעולם בשביל זה, גם אם הם נמצאים בחדר שלך במלון ובהכרה מעורפלת לכאורה. אני לא רוצה כמפכ"ל המשטרה אדם שמוכן לוותר על קדושת הנישואין שלו בשביל בילוי מפוקפק כזה או אחר. אדם עם סולם ערכים כמו של ברלב לא צריך לעמוד בראש המשטרה. שוב, זו דעתי.

לצערי, ראיתי היום את ה"כתבה", אם אפשר לקרוא ככה לאוסף ההתבטאויות ההזויות האלו, של מתי גולן. אני חושבת שכדאי לסלק את התואר "עיתונאי" מהעמוד עליו בויקיפדיה, שכן זה מעליב עיתונאים רציניים, שעושים מלאכתם נאמנה. מלאכת העיתונאים, אם מר גולן שכח במרוצת חייו, היא להגן על הדמוקרטיה. חלק מההגנה הזו כולל שמירה על החוק, גם אם החוק לא מוצא חן בעיניי מר גולן. אני חושבת שלגולן יש בעיה עם מעמד האישה היום. פתאום יש לה פה ופתאום היא חושבת שמותר לה לומר "לא", כשהיא נמצאת עם דבר בחדר מלון. ארץ נהדרת במערכון ה-Angry birds ניסחו את זה מצוין – "מה קרה?!" – ממתי יש לאישה לא בתולה זכות לומר כזה דבר, כשהגבר כבר מחכה לזיון הזה? גולן תומך אף הוא בתיאורית הקונספירציה של אותן שלוש נשים נגד ברלב, תוך שהוא חוטא לשכל הישר של הקוראים:
– איך ייתכן שהפוליגרף מחזק את טענותיה של ד"ר אינס ומסבך את ברלב עוד יותר?
– קונספירציה? אז גם לי יש תיאוריה – אישה אחת, ששתקה ושתקה עד שהבינה שהמשך השתיקה ישים אדם מאוד לא ראוי במשרה מאוד נחשבת, התלוננה, סםגה את האש, ועודדה בדוגמה האישית המרהיבה שלה נשים נוספות ששתקו. אמנם אני לא עיתונאית, אבל גם מי שכותב משפטים דוגמת:

אשה בשנות ה-40 לחייה הולכת מרצונה, אולי מתשוקתה, לחדר מלון כדי לפגוש שם גבר – והיא טוענת שנאנסה?! שסוממה כדי לקיים יחסי מין? לפי הדיווחים מדובר כנראה בסמים קלים, לא שום דבר מעבר לכך. אז מה, דחפו לה בכוח את הסיגריה לפה?

הטרדה זו הטרדה זו הטרדה – כן, בהחלט – בתנאי שמדובר באמת בהטרדה. לכן צריך לבדוק היטב כל תלונה כזאת. השאלה אם מדובר בפרגית בתולית, או באשה מנוסה שכבר ראתה וחוותה הרבה – שאלה זו צריכה להיות אחד מיסודות עבירה כזאת. וגם הנסיבות חשובות לצורך העניין.

אשה שהולכת מרצונה לחדר מלון כדי לפגוש שם גבר שאינו בן-זוגה – יש להתייחס אל תלונתה אחרת מאשר לאשה שהדבר נפל עליה באופן בלתי צפוי.

לא נחשב בעיניי כעיתונאי.

אני מציעה למר גולן, כמו גם לכל המכפישים האחרים, לדמיין את הבת שלהם או את אחותם במצב הזה: לא נערה צעירה אלא אישה, אולי היא אפילו – רחמנא ליצלן – מעזה להיות בשנות ה-40 לחייה, שכבר ראתה אי אילו מערכות יחסים וגם כל מיני מקרים חד פעמיים כאלו ואחרים. דמיינו את הבת או האחות באים בבכי הביתה ומספרים שדמות בעלת כוח רב כפתה את עצמה או ניסתה לכפות את עצמה עליה. גם אז הייתם אומרים לה "מה קרה?!" ? יש לי התחושה שלא. זה תמיד אחרת כשזה קרוב לעצם.

Read Full Post »

בדר"כ אני אומרת לאנשים, שאם אני ארצה להעליב אותם זה יהיה ברור. כלומר, אני לא אפזר רמיזות כאלו ואחרות. אם משהו נשמע כמו עלבון הוא לא, כי כשאני רוצה להעליב אני יודעת לעשות את זה ברור. אממה, לפעמים זה מתפלק, וכנראה שבכתיבה זה גרוע בהרבה מאשר בדיבור, כי אין אינטונציות ואי אפשר להביט למישהו בעיניים ולומר שלא התכוונת להעליב אותו.
הגבתי על הפוסט המזעזע הזה, לתגובה הראשונה, שגם היא – לדעתי – די מזעזעת. הובנתי בצורה מאוד שונה מזו שהתכוונתי אליה והפוסט נחסם לתגובות נוספות. לשמחתי, יש תוספת קטנה של מחברת הפוסט, שדווקא תומכת בי, זה נחמד.
ולענייננו: התגובה העצובה הזו של עדו נובעת, לדעתי, מבורות. לא פרימיטיביות וצורת מחשבה מעוותת, אלא בורות כמו זו של אנשים שמעולם לא חוו דכאון קליני, ולא מסוגלים להבין את זה. זו בורות שנובעת מכך שגבר אינו אישה, ולכן לא מכיר את הפחד. אז אולי אני אנסה לפזר קצת את הערפל מעל המושג הלא מוגדר היטב הזה.

  • פחד זה כשהולכים בערב ברחוב, וכשמישהו מתחיל לללכת מאחוריך, את עוצרת לרגע בחצי סיבוב אליו, כדי שהוא יעבור אותך ואת תראי בדיוק מה הוא עושה. בינתיים את מעמידה פנים שאת מחפשת משהו בתיק, אולי תופסת חזק את המפתח הכי חד שלך ואולי מקללת את עצמך שהפסקת ללכת עם אגרופן.
  • פחד זה לחשוב פעמיים בדרך לפינת הקפה. זה לוודא שאת ומישהו שאת יודעת שבוהה בך בצורה לא נעימה לא תהיו שם לבד, אלא שבאים עוד אנשים. לפעמים, כשממש אין לך כוח, את פשוט מחכה שהוא יחזור משם כדי ללכת ולהיות שם לבד, בלי הטרדות.
  • פחד זה כשמישהו בוהה בך כל הנסיעה באוטובוס, ואת שמחה שזה בוקר ואת בדרך לעבודה, ובתחנה שלך יורדים מליון אנשים. הפחד משתחרר כשאת עוברת מחסום שנפתח רק עם תג, אבל את עוברת את המחסום מהר, ומכינה את התג מראש בתוך התיק, ולא הולכת במכוון אל השער, אלא פונה אליו ברגע האחרון.
  • פחד זה כשמישהו שהיה ידיד בעבודה פתאום מדבר אלייך בצורה שהוא לא היה מעז לדבר בה ליד אנשים אחרים, ואת יודעת שזה בגלל שאת אישה, ושזה בגלל שהוא ציפה ליחס מסוים ולא קיבל אותו. לא הסתרת את קיום בן הזוג שלך או משהו, הוא אפילו ביקר שם, אבל הוא ציפה ליחס אחר.

אין לי מושג איך זה לקרוא את הרשימה הזו כגבר, אבל אם זה מצחיק אותך, או פשוט לא מזעזע אותך, תדמיין שזו החברה שלך או אחותך, שמאיצה צעדים ברחוב כי חשוך ומפחיד, שנעמדת במקום מואר כדי שזר לא ילך אחריה. תדמיין שהיא חוזרת הביתה שטופה זיעה קרה ועם מבט מבוהל בעיניים. אולי לך זה נראה דבילי, כי מה כבר יעשה לה מישהו זר, אז תחשוב אחרת, תחשוב.

ולתגובה שלי: כן, עדו כותב שטויות, וכן, זה כי הוא לא מבין. הוא טוען שההתבטאות שלי "בזויה". למה? כי הוא לא אישה? אמנם פחות שווה להיות גבר, אבל זה לא דבר רע. אני אפילו מחבבת כאלו. בהמשך הוא חוזר ומתעלם מהנקודה שהעליתי – מותר לחשוב שמישהו/י נראה טוב, מותר להסתכל, רצוי לעשות את זה כשמושא המבטים לא שם לב. אם תופסים אותך מסתכל, תביט הצידה, אל תהיה בהמה. זה מה שאני דורשת מעצמי וגם מאחרים. הוא חושב שזה אומר שהמושג "הטרדה" אינו ברור. לדעתי הוא מאוד ברור – זו הטרדה כשמושא המבטים שלך מרגיש לא בנוח. לא קשה לדעת מתי בחורה מרגישה לא בנוח – אם מישהי רואה אותך בוהה לה בחזה ליותר משניה ("עשרים ואחת", אם יש צורך לתרגום מעולם הנהיגה), זה לא נעים. פחות מזה זה גם לא ליגה, אבל יותר מובן, יותר אנושי, פחות מגעיל. אני מתעקשת שזו זכותי להסתובב ברחוב במגבלות החוק, ואפילו במיקרו מיני שלי, עם מגפי הברך והגופייה עם המחשוף, זכותי שלא ילכו אחריי ברחוב, שלא יציעו לי הצעות מגונות ושלא יבהו בי, בדיוק מאותה סיבה בגללה לא בוהים בקטוע רגליים – זה לא מנומס ואנחנו חיים בחברה.
אני מקווה שהתגובה שלי, במיוחד השימוש שלי במושג "בורות", מובנת יותר. כשאני ארצה להעליב ממש, אני אהיה פחות עדינה.

Read Full Post »

מכירים את המצב הזה, שמשהו שנתקלתם בו, קראתם עליו, שמעתם אותו או נדחף לתיבת הדואר שלכם עושה לכם דגדוג באצבעות שרק כתיבת פוסט יכולה להעביר? אז הנה פוסט כזה. ודווקא היה לי על מה לכתוב כבר בבוקר, אבל הדגדוג לא היה עז דיו. עכשיו יש לי כמה נושאים למצות, אז הנה.

  1. התשדיר של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים* ששמעתי היום טוען, שלא כל הילדים לומדים זהירות בדרכים, ואז יש פניה לשר התחבורה בנושא. וואלה, חשבתי לעצמי, אני לא זוכרת שלימדו אותי זהירות בדרכים יותר מדי. כשהייתי קטנה הלכו איתי לבית הספר, החזיקו לי את היד, ואמרו לי שיש להסתכל שמאלה וימינה, אבל את זה עשו ההורים/סבתא/אח/שכנה, לא המורים. אני הייתי חושבת שמי שיש לו את האינטרס הכי ברור שהילד ילמד זהירות בדרכים הוא ההורה. למרבה הצער, כנראה שזה לא יקרה, כי אני רואה הורים חוצים עם זאטוטים את הכביש במקום סואן ולא במעבר חציה, או באור אדום. נכון, אף אני עושה זאת, אבל דחיל רבאק, אני אדם בוגר ואין איתי ילד שילמד את דרכיי הנלוזות. עם האחיינים שלי אני משתדלת להקפיד.
  2. אני לא בטוחה מה יותר – אני יותר אוהבת להיכנס לג'ינסים שכבר חודשים רבים לא הצלחתי להשתחל אליהם, גם לא בקפיצות ומשיכות, או שאני יותר שונאת בחילה? מיום שישי בערב אני חולה וזה נורא ואיום, אבל ירדתי בערך 2 קילו ו-7 ס"מ (הס"מ הם מהמדידות לפני החתונה, אבל לג'ינס שלבשתי היום לא נכנסתי גם אחריה). צד נוסף מעצבן של מחלה כזו היא מבט יודע כל ו"את בהריון?". הלוואי והיה חוקי לשפוך תה על אנשים כאלו, או לזרוק אותם מגג של בנין גבוה. נמאס לי מחוסר הכבוד הזה לנשים בגיל הפריון. לאף אחד אין את הזכות לשאול את זה, למעט בעלי, משפחתי הקרובה מאוד ומספר חברים קרובים. כל האחרים מוזמנים לרכל במקום אחר ולחכות לבשורה שאולי תגיע מתישהו. מה, מישהו באמת חושב שהוא מצחיק כשהוא שואל אותי את זה, או שהוא הראשון שחשב על ההברקה הזו? זכותי להיות אישה נשואה בשנות ה-20 שלה ולהרגיש בחילה מבלי שישאלו אותי שאלות רפואיות אישיות. רק מהחטטנות הזו אפשר לקבל בחילה. אולי אני אפסיק לרסן את עצמי מלהקיא ליד אנשים כאלו. זה גם חוקי וגם יבהיר את הנקודה די טוב.
  3. היום גיליתי בלוג חדש. הבלוג לא חדש, אבל הוא הצטרף לרשימת הנקראים שלי רק היום, בעקבות הפניה מון דר אחות. איזה כיף למצוא בלוג כמו דברים קטנים – לא רק אני מתעצבנת משירות מחורבן, ולא רק אני מדווחת על עוולות כאלו. איכשהו, לרוב אני מקבלת את התחושה שרק לי אכפת מספיק כדי להרים את הקול ולצעוק הלאה, ורוב אלו שסביבי מעדיפים להגיב ב"אה, מה לעשות". את ה"אה" תהגו בשילוב של חוסר כוח והתנצלות, כי אותם אנשים יודעים שהם לא בסדר, הם פשוט עצלים מכדי לתקן את זה. אז אני לא לבד, הידד. זה היה הטריגר הרשמי לכתיבת הפוסט הזה, אגב.
  4. ועוד אחד, רק כי הוא ארוך מדי בשביל להיות בשתי כוכביות בסוף: להיות אישה במקום עתיר גברים זה חרא. זה חרא גם בחברה שמאוד מקפידה על נהלים, פשוט כי יש גבול לכמה אפשר לאכוף. הנה למשל:
    – עד לא מזמן ישבתי בקוביה אחת עם מישהו שנהג לנהל שיחות פרטיות ארוכות ולא שקטות, לבהות לי במסך בעודי כותבת ושאר רעות חולות. דיברתי עם המנהל שלי, והמצב השתפר פלאים, אין לי מושג אם בגלל התלונה או לא, אבל העליתי את זה.
    – מישהו מהצוות שלי שם אותי למטרה. אני ועוד איש אחד נחמד חדשים באותה המידה בצוות. איתו הוא עובד סבבה, אליי הוא מגעיל, קוטל את הרעיונות שאני מציגה עוד לפני שאני מסיימת להציג אותם, רומס קטעי קוד שהגשתי ועוד. גם את הנושא הזה העליתי, כי ממש נמאס לי להרגיש על הכוונת של מישהו. הייתם יכולים לחשוב שזו אשמתי, אבל האיש הנחמד עובד עם אותו אחד צמוד צמוד כבר זמן מה, וגם הוא לא יכול יותר, גם לו נשבר.
    – אז בנוסף לשני אלו יש מישהו שעובד ליד, והיו לנו כמה תקריות, אפרט ותשפטו:
    יש לו נטיה מטרידה לבהייה בחזה שלי.
    כשבאתי פעם עם חולצה שכתוב לה משהו על החזה (כמו מליוני חולצות אחרות), הוא אמר לי "זה מעודד בהייה בחזה שלך".
    כשהוא בא לדבר עם השותף המרעיש פעם, ביקשתי ממנו אחרי זמן מה שימשיכו את זה במקום אחר. במקום לקום וללכת, כמו שאדם סביר היה עושה לו הוא היה מפריע לאדם אחר, הוא דרש שאני אלך או שאסדר לעצמי לשבת לבד.
    היום בא טכנאי, יען כי היתה תקלה וביקשתי שיבואו לסדר. בעודו פורק דברים, בא אותו אחד והתחיל לשאול שאלות בקול רם, עליהן ענה הטכנאי בקול רם. ביקשתי מהבחור שיתן לו לסיים, עם חיוך והכל, יען כי אני לא יכולה לעבוד כשצורחים לי באוזן. במקום להתנצל, הוא הגיב ב"מה הבעיה, לאן את ממהרת?" החלאתי.
    אין לי ספק שאף אחת מהתקריות האלו לא היו מתרחשות עם עמית לעבודה ממין זכר, ולי נמאס לספוג את החרא הזה. אממה, אני במלכוד פה. אם לא אשתוק המצב ישאר, אם אפתח את הפה, יש לי תחושה שזה יראה כאילו אני מתלוננת יותר מדי. לפעמים זה חרא להיות אישה ואולי הפתרון נעוץ בלבקש מהגבר שלי, איש גדול ושרירי, שיתפוס את היצור הזה במקום חשוך ויסביר לו איך צריך להתנהג ולמי בדיוק מותר לבהות בחזה שלי.

בחיי שהוקל לי עכשיו. לכתוב בעיות מוצלח יותר מפריקת עצבים על אנשים אקראיים למעט נציגי הוט. אולי בקרוב פוסט גם על הסאגה הזו.

* מי לכל הרוחות בחר את הדומיין rsa.gov? או שמדובר בחוסר בושה יוצא דופן, או שזו בורות יוצאת מגדר הרגיל. בכל מקרה, זה מקפיץ אותי בכל פעם שאני שומעת את זה ברדיו, ואני בדרך כלל בכסא הנהג. ראו הוזהרתם.

Read Full Post »

מבין הבלוגים שאני נהנית לפקוד מפעם לפעם, נמצאת הבלוגיקה של נמרוד אבישר. לאחרונה הוא נהיה מעט שמאלני מדי לטעמי, אבל אין ספק שהוא כותב מעולה ומעמיק. עד כאן לחנפנות.
לאחרונה נמרוד התייחס לשמועות על הטרדות מיניות ויותר מכך בשייח ג'ראח. חלק מהתגובות שם היו של מיני אנשים שחושבים שזה לגיטימי לבוא ולומר למישהי "זה שאת באה להפגין נגד המדינה שלך, שנותנת לך בין השאר בדיוק את החופש הזה, ואת מפגינה למען הקמת מדינה שברור לך שלא יהיה בה חופש מהסוג הזה, זה נחמד אך לא מספק. בואי לבושה בצורה שלא תעורר מינית את אותם אנשים שבאת להפגין למענם".
יש שני נושאים ששורפים לי את הפיוז במהירות הבזק – המצב העגום של הזוגות החד מיניים (והלהט"בים בכלל) בארץ, וכל ניסיון להפר את זכות האישה על גופה (הטרדות, הערות, גברים שחושבים שיש להם שמץ מילה בדיון על הפלה). אז פה זה הנושא השני.
בוודאי שהגבתי. איך אפשר לשתוק כשמישהו חושב שזה הגיוני שאישה מוטרדת בגלל הבדלי מנטליות, שחושב שזה הגיוני שמפגינים אחרים תפקידם הוא להגן על הנשים בהפגנה? אחד המגיבים האחרים לא אהב את התגובה שלי, וכדי לחפש חומר לתגובת נגד הוא פנה לכאן. קוראים זה תמיד נחמד, אבל פתאום בא בנאדם ושופט אותי לפי קריאה שטחית של חלק מאוד מסוים ממני. זו חוויה חדשה עבורי, שכן בעבר קוראים היו מגיעים, קוראים, ומגיבים לפוסט, לא לוקחים את הפוסט ומנסים להמציא לי אישיות לפיו ולתקוף אותה. מצד שני, זה שמנסים לתקוף אותי זה לא חדש לי. אני דעתנית וזריזת לשון, ואני מעוררת אנטגוניזם אצל אנשים שלא מסוגלים להתמודד עם התכונות האלו, במיוחד אצל אישה. וגם, כן, הציקו לי המון ביסודי ובתיכון. שיזדיינו.
להלן תגובתי:

  1. אם למי מהקוראים יש בעיה עם השימוש שלי בשורש ז.י.נ, הם מוזמנים או להפסיק לקרוא או לפתח עמידות. מה שהם לא מוזמנים לעשות זה, להניח שבגלל החיבה שלי לוולגריות, אני שווה פחות מכל אחד אחר. בשלב הזה בחיי כבר הוכחתי את עצמי די והותר.
  2. אם למישהו מהקוראים שלי יש בעיה עם ספירת הצ'קים בחתונה שלי – כאן אני אסתפק בלצטט מקטע מהתשובה של piratebay לתובעים שלהם: Instead of simply recommending that you sodomize yourself with a retractable baton, let me recommend a specific model – the ASP 21. זה לפחות מה שהייתי אומרת במציאות למישהו עם האומץ לומר לי את זה בפרצוף. אני לא צריכה להצדיק את הרצון שלי לדעת אילו סכומי כסף אנשים נתנו.
  3. יש אנשים שנהנים לנפנף בדברים טובים שהם עושים. הם אוהבים לקבל ליטוף על השכם ו"כל הכבוד" ו"ואוו, נסעת לחורתחת כדי להפגין נגד המדינה שלנו עם פרימיטיבסקים מדכאי נשים". לעומתם, יש אנשים שיודעים שלא צריך לנפנף בעובדות על מנת שהן יהיו נכונות. כשאני מגיבה על פוסט שקשור לפוליטיקה, הפעילות ההתנדבותית שלי לא צריכה להופיע שם. הפעילות הזו גם לא מופיעה בשני או שלושת הפוסטים האחרונים שלי, אז כנראה שאפשר לשפוט אותי ולסווגני כמישהי ש"מקדישה את זמנה הפנוי לגידופים באות ז' ולפנקסנות של צ'קים לחתונות". שוב, retractable baton, מותק, ושיגמר לך הוזלין בדרך.
  4. מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית בניגוד לכל מיני מדינות מוסלמיות, בהן להיות הומו זה מוות, לשתות זה מוות, לא ללבוש בורקה זה מוות וכן הלאה. במדינת ישראל מותר לי להביע את דעתי. בפרט, מותר לי לומר שאני חושבת שפחות או יותר כל מהלך שהצבא יעשה כדי להגן על אזרחי המדינה ועל החיילים בצבא הוא מוצדק. בפרט, מותר לי לומר שאני חושבת שזו צביעות שלא תיאמן, לחיות את החיים הטובים של הדמוקרטיה מחד, וללכת להפגין נגדה ובעד משטר חשוך מאידך. לקרוא לי אדם "לפידו רייכמני" מפני שהבעתי את דעתי הנ"ל זו מחמאה לא קטנה, באמת.

גם אני חוטאת בשיפוט, אין לי עניין להציג את עצמי בתור הקדושה שאני לא, אבל מאחר ואני אוהבת להיות צודקת, אני לא נותנת ביטוי פומבי לדעות ומסקנות, שאינני בטוחה בנכונותן. הייתי הילדה המכוערת, הייתי זו שצוחקים עליה, הייתי זו שהכריחו אותה לקיים יחסי מין, אבל לא הייתי האהבלה ולא אהיה, אני מוצאת שזה נורא מביך.

אולי טוב שקרה המקרה הזה. מתקפות כאלו, ממש כמו ההיא במצעד הגאווה, מחשלות אותי. זה אולי יוצא הדופן היחיד לאמונה שלי, לפיה עדיף עודף רגש מהיעדרו. פה עדיף להתרגל לאנשים טיפשים ששופטים אותך בלי שום ידע, ולא להתרגש מזה.

Read Full Post »

Older Posts »