Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘דברים שצריך לומר’ Category

אתמול נתקלתי לצערי ברפש הבא. עקיבה לם, המתואר כ"בעל ראיה לעולם הגדול" בעמוד שלו, לא מבין את ההתרגשות סביב הסערה האחרונה של אנסטסיה מיכאלי.
אני לא אתייחס לדבריה של מיכאלי. גם כי הם לא ראויים להתייחסות, לדעתי, וגם כי התייחסו אליהם די והותר. אותי מטריד הטור של אותו "בעל ראיה לעולם הגדול".

מה הבעיה כאן, לפי טענתה של מיכאלי, אם נצרף את דבריה המתנצלים לאחר מכן? 'חיה ותן לחיות'. אם אדם בוחר באורח חיים כזה או אחר, זכותו המלאה. 'אבל למה לדחוף את זה בפנים?' היא שואלת. ושאלה זו, יש לומר, נשאלת בצדק.

מעניין שדווקא להיות הומו בפומבי מכונה אצל בעל הראיה לעולם הגדול (בהל"ה) "לדחוף את זה בפנים". אני יותר מרגישה שלהיות חרדי נדחף לי בפנים. הקהילה הגאה לא מנסה לכפות עליי מנהגים שלא מתאימים לי (שחייבו אותי להנשא בחו"ל) או למנוע ממני לנסוע בשבת. אבל החרדים הם טרף קל. בטור הרפש הזה מדובר על תכניות טלויזיה, סבבה. אני מרגישה שהאח הגדול נדחף לי לפרצוף. מעודי לא צפיתי בזה, ואני יודעת הרבה יותר מדי על התכנית. הם בפרסומות, באתרי החדשות ומקרינים את הערוץ הייעודי הזה במקומות ציבוריים שגם אני פוקדת. מה לגבי זכותי להמנע מהתכנית? אז זהו, שאני יכולה לא לצפות בה אם אני רוצה, אבל מאחר ואנשים אחרים מתעניינים בזה, זה יופיע באתרי אינטרנט, בטלויזיה ובמקומות ציבוריים אחרים. באסה לי, אבל צריך ללמוד לחיות עם זה.

דבריה של מיכאלי מראים דווקא על רצון עז לחנך כיאות את ילדיה. כשילד מקבל צורת חינוך מסויימת ואחידה – בבית הספר ובבית, ונתקל בתמונה שונה לחלוטין בטלוויזיה, הדבר יוצר בלבול עצום בתוכו ופוגע קשות בדרך בה התוו לו הוריו. וכאן נפגעת הזכות של אלו שלא רק שאינם הומוסקסואליים, אלא גם אינם תומכים באורח חיים שכזה. המחנה החשוך מואשם רבות בנסיונו לכפות את דעתו על הרבים, איך דווקא המחנה הנאור הוא זה שמתגלה ברוב צביעותו.

אני רוצה לחנך את ילדיי להאמין במדע, לא במשהו שאומרים להם שהוא נכון כי ככה. אני רוצה לחנך אותם שכל אהבה היא לגיטימית (עד כדי פדופיליה) ושאם מישהו מרגיש שהוא גבר בגוף אשה או להיפך, זה גם בסדר. מיכאלי ושותפיה למחנה החשוך מפריעים לי במתן החינוך הזה. אם זוג הומואים לא יכול ללכת יד ביד ברחוב מבלי לחשוש לחייו, זה מפריע לי במתן החינוך הזה. המחנה הנאור לא שולל את הלגיטימיות של להיות סטרייט ולא מונע מהמחנה החשוך ללמד את ילדיו שהעולם נוצר בשישה ימי עבודה. המחנה החשוך של בהל"ה ודומיו דווקא כן – הוא שולל (או משתדל מאוד לשלול) את זכותם של זוגות מהקהילה להופיע בציבור, את הופעתם בשיח הציבורי, ואת לימודי האבולוציה, לפחות מאלו שאתרע מזלם ללמוד במסגרת חשוכה.
יותר מזה, אני רוצה לחנך את ילדיי לדבר עברית נכונה, להיות אנשים טובים ומנומסים, והערוצים המסחריים מפריעים לי במתן החינוך הזה. העובדה שילדים רואים "האח הגדול" מפריעה לי בזה, כי הם ידברו על זה ליד הילדים שלי. העובדה שהאח הגדול ודומותיה מהללות ומייצרות סלב-אינסטנט מאנשים רדודים, גסים וצעקניים מפריעה לי פי אלף מונים יותר מאשר תכנית בה מרואיינת אם לילד הומו. הפתרון? לי אין טלויזיה בבית. מצד שני, מחבריי הטובים ביותר הם להט"בים והם פוקדים את ביתי. אני מציעה למי שנפגע מהטלויזיה להיפטר ממנה, זה מאוד פשוט.

כך למדו החרדים לעשות לאחר שנכוו מהנושא הזה בדיוק: כשמצעדי הגאווה אושרו לראשונה בירושלים המוני כרוזים והפגנות יצאו לרחובות, אלא שהילדים הקטנים שהתרגשו מהמולה רצו לשאול – על מה כל המהומה, מה זה משכב זכר? ואז קלטו החרדים – שככל שאתה מדבר על הנושא, ככה אתה הופך אותו למרכז השיח, ואם הכשרת את הדיבור הכשרת את המעשה.

רק אותי לימדו שאפשר להתעלם מדברים מסוימים? אם החרדים היו נותנים למצעד הירושלמי לעבור בשלווה, הוא לא היה נהפך למשהו עקרוני וחשוב עבור הקהילה ותומכיה. הילדים יכולים לשאול, אפשר לענות להם בקצרה ולא חייבים להפוך את משכב הזכר למרכז השיח. גם בקרב הקהילה הוא לא מרכז השיח. המצעד חשוב כי הוא בא לומר – יש כאן קהילה של אנשים שהזכויות הבסיסיות שלהם (להנשא, להביא ילדים לעולם, ללכת יד ביד ברחוב) נשללות מהם, וצריך לשנות את זה. צריך לשנות את זה שהופעתם בטלויזיה גורמת לח"כים מסוימים, גם אם לא בדיוק אנשי רוח דגולים, לצאת נגדם. צריך לשנות את זה שח"כים מנצלים את הבמה שניתנת להם על מנת לעשות דה לגיטימציה לציבור שלם.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

4 חודשים (פחות יום) עברו מאותו יום, שממנו אני לא זוכרת הרבה. אני זוכרת ירידת דופק עוברית, זירוז, ואז יש ערפל, שבמהלכו נשאלתי אם אני רוצה אפידורל וצרחתי שכן. אחרי זה יש עוד ערפל ואז המתנה רגועה ודחיפות.
ואז פתאום שמו אותך עליי. דבר קטן וחלקלק שחרבן עליי, ולא ממש ידעתי מה צריך לעשות איתו.
אני חושבת שלקח לי די הרבה זמן להבין מה עושים איתך ולהפסיק לפחד ממך, אבל עשיתי את זה.
והנה עכשיו את תינוקת חייכנית ומתוקה, מתהפכת, מפטפטת, יונקת בכיף (הדדי). את אהבת חיי.
תודה לך, קטנה שלי, שלימדת אותי על אהבה, על רוגע, על עצמי.
שלישנה שמח לך.

Read Full Post »

אני חיפאית מהיוולדי ועד היום, אם נחסיר אי אילו תקופות תל אביביות (צבא, בן זוג וכו') לכאורה. לאחרונה שלחו לי כבדיחה את מאמרו של יונה יהב, לפיו מדינת תל אביב מרסקת את חיפה. קראתי, וכמו תמיד יש שני צדדים לעניין:
יונה להב טוען שהוא כותב מדם ליבו, ובמקום מסוים אני מזדהה איתו. אין ספק שהמדינה לא תורמת לפיתוח מעבר לגבולות הצרים של חדרה-גדרה, ואין ספק שאדם שסיים זה עתה ללמוד, יעדיף לקבוע את מגוריו באזור המרכז. משפחות מוכנות להצטופף בדירת חדר זעירה ברמת אביב ולא בדירת 4-5 חדרים בפריפריה. זה עצוב, ואין ספק שחלק מהסיבה היא היעדר מקומות עבודה בפריפריות, וזו באמת בעיה של מדיניות. עכשיו צריך לשאול את עצמנו, האם יש מעבר?
גם סטודנטית הייתי בחיפה, מר יהב, וגם אני ובן זוגי לשעבר רצינו לקבל הנחה בארנונה. קיבלנו הנחה חלקית בתוספת עלבונות וטרטורים על חשבון הבית – אני לא קיבלתי הנחה, כי עבדתי תוך כדי לימודים (מסמסטר שני) והרווחתי מעל 1000 שקלים בחודש, או מה שלא יהיה הסף האווילי של העיריה. כלומר, או שאחיה על חשבון ההורים עוד כמה שנים, או שאכביד את העומס על עצמי ובתמורה לא אקבל הנחה בארנונה. זו לא תקופת הבועה, חברים, סטודנט בהייטק מרוויח בין 3,000 שקלים או פחות בחודש רע (והטכניון דואג שיהיו לפחות שניים כאלו בשנה) ל – ובכן, קחו את החודש וחצי שהוא חופשת הקיץ, ותכפילו ב-60 את מספר השעות שאפשר לעבוד ביממה. אפשר לעבוד 10 שעות בקלות, 12 שעות בפחות קלות, אבל זה רק חודש וחצי, וממש הייתי מעדיפה לשלם על הלימודים ועל הדירה שלי בעצמי. לא אם נשאל את מר יהב, הוא חושב שקריעת התחת הנוספת שוללת ממני את האפשרות לקבל הנחה בארנונה.
מקרה איזוטרי? לא ממש. חפשו דירה בנווה שאנן, השכונה בה מצוי הטכניון. המחירים מרקיעי שחקים ביחס לחיפה, כי בעלי הדירות יודעים שההיצע קטן והסטודנטים רבים. האם יש ניסיון כלשהו לסייע לסטודנטים? לעמוד לצידם? התשובה היא לא. או שדייר המשנה שלך הוא עובש עקשן, או שתכין את עצמך לניתוח לתרומת כליה (או שאבא שלך רוטשילד).
ובא לי להזכיר גם את ההזנחה של הקריות. נכון שעכשיו "משקיעים" שם, בעיקר בהריסת גשרים כי מישהו לא חשב לתכנן אותם נכון, אבל כשאני הייתי בתיכון, הייתי הולכת עם מפתח בין האצבעות אם הייתי הולכת לבד בלילה. חלק מהקריות שייכות לחיפה מבחינה מוניציפלית, אם כי בפועל הן שייכות לערסלנד. עיריית חיפה לא מעוניינת בקריות עצמאיות, כי מפרץ חיפה הוא חלק מהן ומפרץ חיפה, במילים אחרות, זה מלאן מלאן כסף ממפעלים שם. כסף שבמשך עשרות שנים לא הגיע לקריות. ואם כבר מפעלים, כתלמידת תיכון נשלחתי לשיעורי ימאות בקישון. כן מר יהב, באותו נחל שאני בטוחה שלא תיתן לבן שלך לשחות בו. ימאות, אתה טוען, אינה שחיה? היא כן כשמדובר בקייאקים או בסירות מדגם "אופטימיסט", ששיעור ההתהפכות שלהן שני רק לשיעור ההברזות שלי מימאות. אתה חושב שאנשים צעירים ישמחו לחיות בעיר שזרקה אותם לאחד המסרטנים הגדולים בארץ? למה לא לתת לנו לעבוד בכור וזהו? ומילא סרטן, מה לגבי הטיולים של שכבה ז' למבצע ניקוי, ללא כפפות כאלו או אחרות, במהלכן אספנו – בין השאר – מזרקים משומשים? אני מוכנה לשים סכום כסף די גדול שילדי בתי הספר בכרמל לא עברו את החוויה המחשלת הזו. אני מוכנה גם להתערב שלו היתה מוזעקת ניידת בשכונה חיפאית יותר, כמו למשל דניה, באמצע יום כיפור, בטענה שעשרות נערים תקפו שלושה אחרים, היתה נשלחת ניידת ולא תגובה של "אנחנו יודעים מה קורה, אנחנו לא שולחים ניידת" (הקודמת פשוט טולטלה ע"י ערסים עד שעשתה אחורה פנה). אלו לא זכרונות ילדות להתרפק עליהם, מר יהב.
אבל די עם הקריות, בוא נחזור ללב חיפה – האם מישהו דואג שאני ושכמותי נוכל לשוטט ברמת ויז'ניץ' ללא פגע? לא חשבתי ככה. בטח נורא מסוכן להציב שם שוטר בשבת, הוא יחטוף מכות רצח. אז כחילונית, רצוי שאמנע משכונות חרדיות אסורות, נכון? ממילא אין לי מה לחפש שם, אז למה להתגרות בהם? אז זהו שלא. שירתתי בצבא, אני משלמת מיסים, המון המון מיסים, כולל מיסי עירייה. נראה לי שזה מקנה לי את הזכות ללכת לכל מקום שאני רוצה בכל מדינת ישראל (למעט סגר צבאי). אני רואה לא טוב, מסתבר (ואפילו לא נדבר על ללכת בירושלים לא מוטרדת).
אלו סתם דוגמאות שאני מביאה בשלוף, בלי לאמץ את זכרוני. אם אאמץ ויהיה לי כוח להקליד, אני יכולה למלא מגות על החסרונות של חיפה. אפשר להאשים חלק מהם במדיניות ממשלתית, אבל אי אפשר להתעלם מזה שהעיר לא באמת מראה חשיבה על העתיד – אין ניסיון לבוא לקראת הדור הבא שלה ולגרום לו לאהוב את העיר, אין ניסיון לשמור על היתרונות המעטים של חיפה למענו (מי אמר מלון המרידיאן? כמה ארנונה המלון ואולם האירועים מכניסים, מר יהב?)
מר יהב מדבר על לעבור בגלל עבודה ולהתרפק על זכרונות ילדות? אני מדברת על לעבור בגלל איכות חיים ולהדחיק את הזכרונות מחיפה. כנראה שהאמת, כדרכה, נמצאת אי שם באמצע.

Read Full Post »

אני אישה בשנות ה-20 לחיי. בחרתי ללמוד לתואר במדעי המחשב ולעבוד במקצוע. אני אוהבת את זה, ובהסתייגות של נחתום אומר שאני אפילו לא רעה במה שאני עושה. תעשיית ההייטק היא אמנם גברית, אבל רואים יותר ויותר נשים עם הזמן ובעמדות יותר ויותר בכירות. זו לא תופעה ייחודית להייטק – גם אמא שלי מנהלת בכירה למדי במה שהיא עושה (מהנדסת), ואפילו יש בנות בהנדסת מכונות, ככה שמעתי. יש יותר ויותר נשים שעובדות ומרוויחות משכורת לא רעה בכלל, מה שאומר שהן תלויות פחות בגברים, אם בכלל. הן לא צריכות לבקש מהבחור כסף לאוכל, לבגדים, למסעדות וכו'. הן לא צריכות לבקש רשות לעשות את כל הדברים האלו. הן לא מוגבלות יותר למטבח ולדלי ולמגב.
יש אנשים, שבמקום להתמלא שמחה מהפסקה הקודמת, בחרו להילחם במצב. אחת הקבוצות, שנחשפתי אליה בעקבות ההתבטאויות האחרונות של ח"כ ברקוביץ' שמאלוב, היא ה"פמיליסטים". מאחורי השם הלא מזיק מסתתר אוסף של גיבובי שטויות ועיוותי אמיתות, המגובים ב"עובדות" כאלו ואחרות. קריאה באתר ב"מה זה פמיליזם?" מעבירה את הקורא תוך שתי פסקאות מתיאור חביב של משפחה (הטרוסקסואלית כמובן) למתקפה על הפמיניזם ועל המין הנשי בגרסתו הלא משועבדת. האחראי הבלעדי לתכני האתר הוא גיל רונן. לו הוא יקרא פה, הוא מוזמן להתייחס לדבריי כאל ביקורת בונה.
וכעת לפרטים:

  • במצגת "דמוניזציה של גברים באמצעות מחקרי כזב" מספק רונן לקורא המתעניין מעט רקע – מהו "מגדריזם", למשל. טוב ששאלתם, כי בניגוד ללימודי מגדר, שהם דרך כוזבת של הפמיניזם לחתור תחת, ובכן, משהו, "מגדריזם" הוא מה שמסתתר מתחת לפני השטח, והוא:

    זרם פוליטי קיצוני הרואה בגבר מקור כל הסמכות והעוצמה של החברה ושואף לפגוע בו בכל דרך

    באופן אישי לא שמעתי על הזרם הזה לפני כן, אבל אולי זו הבורות האישית שלי. באתר מצוין שה"מגדריזם" הוא התפתחות של הפמיניזם. הפמיניזם בהגדרתו אינו שלילי ואינו שואף לפגוע. הוא חיובי ומנסה לבנות – לבנות חברה שיווינית בה לפרט יש חירות שאינה תלויה במגדר, ברקע המשפחתי, בצבע העור וכן הלאה.

    למגדריסטיות יש אינטרס להציג את יחסי גברים-נשים כיחסי שליטה אכזרית וכשדה קטל ולא כחיבור של אהבה

    אז ה"מגדריזם" הוא זרם של נשים בלבד, מעניין. המסכות יורדות ומתגלה לנו המטרה האמיתית של האתר – לוחמה אנטי נשית.
    עמוד אחד קדימה במצגת מוביל אותנו אל נתוני האמת לגבי אלימות, או לפחות האמת עפ"י גיל רונן:

    ב-3 מ-4 זוגות אין בכלל אלימות, אף פעם.

    זה בטח ממש מנחם את מי שצריכה לכסות חבורה בבוקר בשכבות של קונסילר ומייקאפ.

    בזוגות שיש בהם אלימות, היא בדרך אלימות קלה בעלת אופי הסלמתי-הדדי.

    אני חושבת שבדרך כלל האישה מתחילה – החצופה רוצה לצאת עם חברות שלה, היא מקבלת סטירה בתמורה, היא מתלוננת במשטרה, כאילו היא לא עשתה מספיק, ואז היא מקבלת אגרוף ללסת. אין ספק ששני הצדדים הסלימו באותה מידה את האלימות.

    יש גם זוגות שבהם קיים הדפוס הקלאסי של גבר אלים מתעלל אבל אלה מקרים יחסית נדירים.

    וואלה? אז למה, מר רונן, קוראים לזה "הדפוס הקלאסי"?
    בהמשך המצגת טוען רונן, בהסתמך על "הגרסה השקרית", לפיה מרבית מקרי האלימות מקורם בגבר, נחקקו הרבה חוקים שפוגעים בגברים. מעניין. אני עוד לא שמעתי על גבר, ששמו לו שמירה כי בטעות שחררו את האישה האלימה שלו וחששו שהיא תנסה להרוג אותו. גם לא שמעתי על בעל של שוטרת שהעז להתלונן אחרי 11 שנות נישואין על אלימות חוזרת ונשנית, גם כלפי הילדים. מהתקשורת שמשפילה את המתלוננות נגד קצב ובקושי פוצה פה כנגד יורם זק, אני דווקא ממש מצפה לשמוע על המקרים האלו.

  • עכשיו משהו יותר מצחיק – רק על עצמי לספר ידעתי, אך בפקולטה למדעי המחשב יש בערך 3 מרצות מול עשרות מרצים. זה אם נחשיב את כל הדרגות, מדוקטור ועד פרופסור מלא. אם נסתכל רק על פרופסור, נבכה, ולכן לא נעשה זאת. תחת הכותרת "אקדמיה" טוען רונן ש:

    האקדמיה אמורה להיות מקור הידע שעליו נסמך השלטון בבואו לשרת את האזרח. למרבה הצער, האקדמיה בימינו משמשת בסיס קדמי של הממסד המגדריסטי והיא מייצרת לכל דורש מעין-סטטיסטיקות וראיות פסבדו-מדעיות המחזקות את התפיסה הלעומתית של המשפחה. האקדמיה מציעה משרות לכל החיים לעסקניות מגדריסטיות מרכזיות ואלה מוזעקות דרך קבע לדיונים בכנסת ובתקשורת, ועורכות השתלמויות לשופטים, שוטרים, פסיכולוגיות, עובדות סוציאליות, אנשי חינוך ועוד.

    אם זה לא היה כל כך הזוי ומלא שנאה זה היה מצחיק. משרות לכל החיים? קודם כל, האקדמיה בארץ קורסת ואין לה משרות פנויות. שימו לב לנתונים המדאיגים על הזדקנות הסגל האקדמי בישראל, שמתפרסמים אחת לתקציב. שנית, אני לא יודעת על איזו אקדמיה רונן מברבר, אבל מעודי לא נתקלתי בזיופי ראיות תחת מעטה החשכה. מעודי לא נתקלתי גם בצירוף "תפיסה לעומתית", אבל ניחא.
    השוביניזם בוהק בציטוט הזה בחלוקת התפקידים – שופט הוא זכר, שוטר גם, אבל פסיכולוגיה? עבודה סוציאלית? זה של בנות. גם "אנשי חינוך" כתוב, ולא "מורים" או "נשות חינוך".
    ה"מגדריסטיות" מוזעקות לדיונים בכנסת ובתקשורת? ובכן, חבל באמת שאין בכנסת קול שיאזן את אותה ח"כית, הלוואי והציטוט הזה היה אמת. שנית, כשמייסדות "הכצעקתה" המופלאות התראיינו לראשונה בתקשורת, הן קיבלו יחס מזעזע, שה"פמיליסטים" היו מתגאים בו – "אז איך בחור אמור להתחיל עם בחורה?", שזו דרך מנומסת לומר "סתמי פיך ותני לי לגרור אותך למערה שלי". אז אני לא יודעת מי מוזעק לאן, אבל אני בטח לא רואה תוצאות של זה בשטח.

  • תחת "מהו פמליזם" ניתן למצוא תת כותרת "האם אנחנו שובניסטים?" (השגיאה במקור). בעמוד הזה מבלבל רונן בין פמיניזם ובין אלטרואיזם ("הפמיניסט הגדול בנפשו של כל גבר … הוא זה שאומר לגברים על ה"טיטאניק" הטובעת לשים את הנשים והילדים על סירות ההצלה לפניהם-עצמם, גם במחיר האובדן הוודאי של חייהם."), בין פמיניזם וערסיות ("הפמיניסט הגדול נמצא בליבו של כל נער מתבגר שיוצא עם החברה שלו לסרט, מוכן להגן על כבודה בכל רגע נתון.") ומקנח בציור השבועי לילד (כחול זה גבר, ורוד זה אישה, שתי התמונות נלקחו מאתר הפמילסטים – שלא יהיו פה בעיות חוקיות חלילה – הזכויות שמורות להם)
    המבנה הפמליסטי
    המבנה הפמינארכיסטי
    במבנה הפמיליסטי המהולל, האישה נמצאת במרכז המשפחה, אבל אין לה דרך החוצה, שמתם לב? אין קשר בינה לבין נשים אחרות. למה? כי זה יפריע לה לשטוף את הרצפה, אם היא כל היום תדבר בטלפון עם חברות שלה.
    באיור ה"פמינאנרכיסטי" אין משפחות יותר, רק נשים שתוקפות גברים, ולחלק מהן יש ילד או ילדה. שימו לב שהתוקפנות לא מופיעה באיור הראשון. כנראה זה איור מודרני ואין בו מקום לאלימות "קלאסית" של גבר נגד אישה.
    אין איור באמצע. אין איור שמתאר את המצב כפי שהוא היום – יש משפחות של גבר ואישה, יש שני גברים ויש שתי נשים. לכל אחת מהאופציות האלו יכול להיות מספר טבעי כלשהו של ילדים, ובין כל שתי משפחות כאלו יכולים להיות קשרים, דרך כל אחד ואחת מבני המשפחות. למה אין איור כזה? כי לבלבל את המוח עם עובדות בזמן שגיל רונן מנסה להציג את התיאוריה שלו זה לא לעניין.
  • הלאה, ל"מן העתונות". בדרך כלל חלק כזה באתר מיועד למקורות חיצוניים שהתייחסו לאתר, לחבריו או לתכנו. לא כאן. כאן מובאות "כתבותיו" של גיל רונן. אחד המקומות בהם הוא אוהב לפרסם הוא ערוץ 7, כמה מפתיע, ובאחת מהן, בסוף, הוא הופך עורו וקורא להילחם במכונה הפמיניסטית. בערוץ 7 הוא זונח את העמדת הפנים של אתר הפמיליסטים, לפיה כל גבר הוא פמיניסט. בכתבה אחרת הוא מאשים את הפמיניזם בהתפוררות החברה. הנשים החצופות השתלטו על הנהגת השמאל, על בתי המשפט וכן הלאה. עוד הוא מאשים את החברה באפליה כנגד הנשים הדתיות, תוך שהוא מסתמך על דברי הרב אליעזר מלמד. מלמד טוען, שנשים חילוניות משקיעות יותר בעבודה ופחות במשפחה ולכן מגיעות להישגים משמעותיים יותר מאחיותיהן המסורתיות/דתיות. לכן, קידום נשים הוא קידום השמאל החילוני. וואלה, זו באמת קונספירציה. מה פתאום מקדמים מישהי רק בגלל שהיא משקיעה יותר בעבודה? איזה רעיון מטופש ומפלה! אם אני רוצה כל יום להיות בבית לפני השקיעה ולקחת חופשת לידה ארוכה כל שנה וחצי, זו סיבה שלא יקדמו אותי? אז מה אם אני בקושי בעבודה ואני לא נשארת בשעות בהן אפשר לעשות ישיבות עם חו"ל, אני רוצה קידום!
    במאמר אחר שלו, שנת מציאות, גיל רונן מוציא את המרצע מהשק לחלוטין:

    לדוגמה: אדם צופה בחדשות ומבחין בכך שהן השתנו. פעם, בעשורים הראשונים של הטלוויזיה, המגישים המרכזיים של מהדורות 'מבט' היו גברים: חיים יבין, יעקב אחימאיר, אהרון אורגד – כאשר נשים כמו אורלי יניב ודליה מזור משמשות כ"טייסות משנה". מגמה זו התחלפה וכיום, את מהדורת החדשות המרכזית של מדינת ישראל מגישה בחורה צעירה בשם יונית לוי. מקרה? לא מקרה? מדוע פעם היה ברור שגבר עם חזות סמכותית צריך להיות המגיש הראשי ואילו כיום ברור לכולם שזו צריכה להיות בחורה צעירה וחמוצת פנים? שאלה.

    קשה לרונן להתמודד עם שינויים. פעם מגישי טלויזיה היו גברים, כי נשים לא הורשו לעבוד. לכשהתחילו לעבוד ולהשתלב בתעשיות השונות, פתאום צריך להתחרות גם בהן. זה קשה, במיוחד לאדם שכותב כל כך הרבה מאמרי הבל כמו רונן. הוא מבקש שנתחשב בו ונחזיר את הנשים למקומן האמיתי – מקום בו הן יטפלו בבית, בילדים, ולא יתנו לו פייט.

החופש שהאינטרנט נותן, כמו גם חופש הדיעה שעדיין מקובל אצלנו, הוא דבר נהדר, אבל האתר הזה הוא דוגמה לאיך אפשר לנצל לרעה את החופש הזה. עם זאת, אני מעדיפה את החופש, מזוהם באנשים שמנצלים אותו על מנת להתנגד לו, מאשר את היעדרו, כי לשם בדיוק חותר גיל רונן, ויהיה יום קריר ונעים בגיהנום לפני שהוא ואני נחתור לאותה מטרה.

Read Full Post »

אני חובבת של טורים אישיים, כאלו של מוספי סוף השבוע. לרוב אני קוראת אותם ללא הבחנה, אך מספיקה טעות אחת כדי שאדלג על הטור לנצח, פחות או יותר. מה זו טעות? כמובן שזו הגדרה אישית שלי. זה יכול להיות חפירה, זה יכול להיות טור שההקשר שלו מצוי היכן שהוא בעבר ואינני מכירה אותו, וזו יכולה להיות הצדקה של ההתבהמות הלוהטת הנוכחית.
אני מתייחסת לטור האחרון של רענן שקד במוסף "7 ימים" של ידיעות, בו הוא חובר לחברת הכנסת שמאלוב ברקוביץ' במסעה אל לפני כמאה שנה מבחינת זכויות האישה. אני לא יודעת איך אשתו של שקד בוחרת להתייחס לעיסה המגעילה שהיא הטור האחרון שלו, אבל בי זה עורר זעם והרבה ממנו. בי זה גם עורר התנגדות לקרוא כל דבר אחר שהקוטר הבכיין הזה, שסלחתי לו על כך עד כה, כי הוא היה משעשע, יפרסם בהמשך.
מר שקד טוען ש:

ההטרדה המינית הדומיננטית לא פחות בישראל של כל יום קיץ היא גם זו ההפוכה: זו שאינה מאפשרת לגבר לחלוף באותו רחוב – או מול אותו פריים-טיים – מבלי שמבושיו יזכו לאחיזתן המטפורית של אינספור נשים שהתלבשו הבוקר כדי לעורר, לכל הפחות, אי-נוחות.

המשפט העלוב הזה מטריד ביותר מדרך אחת. מה שהכי צורם הוא כמובן ההשוואה בין הטרדה מינית, אותה חוות נשים בארץ מדי יום ביומו לבין ה"הטרדה" שנגרמת לגברים כאשר נשים בוחרות שלא להתלבש כמו אמא טאליבן. אני לא מבינה איך ה"הטרדה" הזו שונה מה"הטרדה" שאני עוברת כששותפי למשרד מגיע לעבודה במכנס קצר, שחושף לעיני כל את שוקיו השעירות. אני לא חשה שום אחיזה מטאפורית באזור השחלות ו/או צוואר הרחם שלי, למה רענן שקד צריך להיות מוטרד כשאני הולכת בחצאית? התשובה היא, מן הסתם, שהוא לא באמת מוטרד. רענן שקד מנסה להצדיק, כמו גברים רבים, את חוסר השיוויון בין חויית היום יום של אישה לזו של גבר. מאחר ואין שום הצדקה לכך, הוא מביא את הטיעון העלוב והשחוק של "את מתלבשת ככה, את בטח רוצה את זה". אז לא, רענן שקד, אני לא רוצה את "זה".
שנית, הטענה לפיה נשים מתלבשות על מנת לעורר אי נוחות. אני מנחשת ששותפי למשרד בוחר מכנס, חולצה וקרוקס, מביט בראי ומחליט שהצבעים בסדר, ויוצא מהבית. לי יש חוש טעם מעט יותר מפותח, והתוצאה בהתאם. אני לובשת חצאית, מגפיים (עם עקב, רחמנא ליצלן), וחולצה שבדרך כלל יש לה מחשוף כזה או אחר. אם מישהו מרגיש אחיזה מטאפורית במבושיו כתוצאה מזה, אני מציעה לו שימנע מחופי הרחצה בקיץ, כי האחיזה שם בוודאי תגרום לו לשיר בסופרן. אני לא בוחרת את בגדיי על מנת לעורר אי נוחות. אני בוחרת אותם כי ככה בא לי, וזו סיבה מספקת. לשמחתי, החוק עדיין מגבה אותי.

עוד הוא מהגג (הבעיות בסימני הפיסוק במקור),

מול נשיות התופסת את עצמה דרך פריזמה אחת בלבד – פריזמת הכוסית; מול נשיות המטיחה את נשיותה הגולמית בפרצופך, מתוך אמונה שאם אלו חוקי המשחק – אנחנו יכולות לשחק אותו חזק יותר; מול נשיות כזאת, אנחנו בעיקר נבוכים, ואנחנו יכולים, לכל היותר, להפטיר משהו בבדיקת הסאונד.

לאחר שהוכיח שקד שגם גברים מוטרדים לא פחות מנשים, הוא לוקח את זה שלב אחד הלאה – גברים הם קורבנות מסכנים של ה"נשיות החדשה", ולכן הם "מפטירים משהו בבדיקת הסאונד". באמת? גם נהג המונית שנעל ילדה בת 13 וביקש שתשרוט אותו הוא קורבן? אתה בעצם אומר שמישהי לבשה באותו יום מכנס נמוך מאוד, והאחיזה הוירטואלית במבושיו גרמה לו לעשות את זה? והאיש שהתחיל לקרוא לילדה בת 11 "זונה" ברחוב ורדף אחריה, גם הוא קורבן? אני מקווה שאני מצליחה להבהיר את הנקודה שלי.
עוד הוא טוען,

אלו הם חוקיו של השוביניזם הנשי החדש בישראל, שדנה רון היא ייצוגו המובהק. ורון, בהתאם, לא נעלבה מההתבטאות.

אני מציעה למר שקד שיישם דבר שהוא בוודאי למד וייזכר שלא כל מה שכתוב בתקשורת הוא נכון. גם בתקופה שהלכתי כל שבוע למועדון עם מיקרו מיני ומחשוף ענק, הייתי נעלבת לו מישהו היה מדבר אליי או עליי בצורה כזו. יתרה מזאת, נניח והיא מתכוונת למה שאמרה, איך אפשר לחשוב שאין עלבון פה? אין לדנה משפחה, חברים, אנשים שאכפת להם ממנה ונפגעים מלשמוע בהמה כמו יורם זק מתייחס אליה כמו אל חתיכת בשר, אובייקט ותו לא? אין מקום בטלויזיה לאדם, שמרשה לעצמו לדבר בצורה כזו, ולא רק מבחינת דנה, גם מבחינת שאר צוות התכנית. אדם לא צריך להיות חשוף להתבטאויות מבחילות כאלו במקום עבודתו. לו הייתי אחת מהצוות, הייתי תובעת בעצמי. במקום עבודה יש כללים. מי שלא יודע לשמור עליהם, מקומו לא שם.
ואיך אפשר בלי משפט מחץ לסיכום:

כך שנדמה לי שאם מישהו צריך לקחת כמה ימים לחשיבה, אולי מדובר בנשיות הישראלית עצמה ובארגונים המבקשים לייצג אותה. כי משהו כאן יצא קצת מאיפוס, וזה לא בהכרח העורך הראשי.

כן, הוא באמת כתב את הדברים האלו, זה מה ששכנע אותי שהוא מתכוון להצטרף ל"קדימה". הנשיות הישראלית יצאה מאיפוס? במה בדיוק? בזה שהיא מתעקשת שזכות האישה ללבוש כל מה שעולה על רוחה ועדיין לדרוש – ולקבל – יחס כמו לכל אדם אחר? כן, אני יכולה לראות את הבעיה פה – רענן שקד ושכמותו צריכים להתרגל לעולם חדש, עולם שבו האישה היא שותפה לדרך ולא חלק מהרכוש ("ובחדר: מארפה, תנור, מיטה לשניים…"? אז זהו, שלא), ולפעמים היא אפילו, השם ישמור, בטוחה בעצמה ומרוצה מהמראה שלה, ולפעמים, מה לעשות, יש לה דרך משלה להביע את זה. אצל דנה רון זה אולי בסטרפלס קטן בשתי מידות (אקח את המילה של שקד כאן, מאחר ומעודי לא נמניתי על קהל הצופים של הזוועה הזו), אבל זו הדרך שלה, וזה לא הופך אותה לחפץ ולא למישהי שמר זק יכול לנצל כדי לדבר אליה כמו שהוא ראה בסרטים מלוכלכים.

במדינה מתוקנת, זק היה לוקח את עצמו ומתפטר. בישראל, הוא לקח את עצמו לחופשונת וחוזר. בושה? מבוכה? כפרה על חטא בדרך כזו או אחרת? את זה תשאירו לאחרים, לא לגבר גבר כמו זק.

Read Full Post »

לפעמים אני חושבת שאצלי הפה קצת מחוץ לשליטת המוח. בעבודה למשל, קרה לי לא פעם שהנחתתי כשמישהו הרים. זה היה מצחיק, אבל לא היה כזה במקום. המוח תופס את הפה בערך 72 מילישניות אחר כך ומעיף לו סטירה וירטואלית (בגלל זה אני מסמיקה אחר כך), והפה נרגע קצת.
חשבתי שאצלי המצב גרוע, אבל אני רואה שלא כך – יש אנשים שלא מסוגלים לשלוט על מה שיוצא להם מהפה לאורך דקות, שעות ואפילו ימים.
גם לפני חודש התרגזתי, אוהו התרגזתי, אבל כאמור לא היה מחשב וון דר גראף ישתבח שמה כתבה פוסט כה מוצלח, שבאמת לא חשתי צורך לשחרר עוד קיטור אחרי שקראתי אותו. אממה, עכשיו יש לי מקלדת מחוברת לאצבעות וכשקראתי את הפנינים העדכניות באמת שלא נשארה לי ברירה.

כאילו לא הספיק לה, לחברת הכנסת שמאלוב ברקוביץ', ניסיונה הקודם להחזיר אותנו כמה עשרות שנים אחורה, הנה היא עושה זאת שוב – "פמיניזם רדיקלי הוא ג'יהאד פמינסטי". יש לי כמה דברים לומר בתגובה, ומאחר ועדיין מותר לי להביע דעתי בבלוגי, על אף היותי אישה, אעשה זאת, מהר לפני שהבלוג יסגר:

  1. לכל חבר כנסת יש תקציב לקשר עם הבוחר. אולי שווה לחברת הכנסת שמאלוב ברקוביץ' לשקול להשתמש בחלק מהכספים הללו על מנת לקבל מושג קלוש על ההשפעה של ההשוואה הזו על דימויה בעיני הציבור. כל פרסום הוא פרסום טוב, אבל לא כשאת חברת כנסת. נכון שג'יהאד הוא, מילולית, מלחמת קודש, אבל בישראל 2011 הקונוטציה היא לא בדיוק זו. פוליטיקאית, אפילו כזו ששומעים עליה רק כשהיא קוראת לכונן חוסר שיוויון זכויות אזרחי ונגד זכות האישה על גופה, צריכה לדעת את זה. אחד מכללי הברזל של פוליטקאים הוא, אני מנחשת, לא להשוות בין משהו שהוביל לפיגוע במגדלי התאומים ובין מחצית מהמצביעים הפוטנציאלים שלך, ואם לא, זה צריך להיות. אפילו נשים, שדעתן כידוע קלה והן לא חושבות הרבה, מסוגלות להיעלב מההשוואה הזו, ובינתיים עוד מותר להן להצביע.
  2. לסבסד יועץ נישואין לזוגות? אני לא יודעת כמה בדיוק הגברת שמאלוב ברקוביץ' מרוויחה, אבל אני מעדיפה לשמור לעצמי את מה שכבר נשאר מהמעות האישיות שלי, ולא לתת למס הכנסה לחטט לי עוד בכיסים. זה מתקרב להטרדה מינית. וברצינות – יש לנו כמה נושאים קצת יותר חשובים לטפל בהם לפני שנממן יועץ זוגי לכל בעל מכה ואשתו – נניח, יותר תקנים לרופאים ואחיות, יותר תקנים באוניברסיטאות, פיתוח הפריפריות והשקעה בתחבורה הציבורית, וזה רק מהלמעלה של הראש. גירושין, אגב, לא חייבים להיות עסק יקר בכלל. הוא נהיה כזה כשאחד הצדדים מסרב, בחסות מוסד פרימיטיבי מדיני, לתת לצד השני את החופש שלו, למשל, או כשאחד הצדדים עובד שעות נוספות כדי להסתיר חלקים נרחבים מהרכוש, כדי לא לחלוק אותו (זה באמת יכול להיות כל אחד מהצדדים, אבל יש לי ניחוש פרוע מהי הזהות המינית של רובם). חשבת על המקרים האלו? למה לא לסבסד מסורבות גט? למה לא לסבסד ייעוץ משפטי, שיעזור למסורבת גט לגרום לבעלה לבלות חלקים נרחבים מזמנו בבית משפט, או בתקווה, מאחורי סורג ובריח?
  3. ארגוני הנשים מתעניינים בהטרדות מיניות כי זה צהוב? גברת שמאלוב ברקוביץ', ייתכן שאת, כמוני, זכית לחיות בבועה מוגנת יחסית, אבל כשחברה שלי מספרת שמישהו ניסה לגרור אותה ברחוב, צעק עליה ורדף אחריה, אני שמחה שלפחות לארגוני הנשים אכפת מספיק בשביל להתייחס, כי לחברות כנסת מסוימות זה נראה ממש מוגזם, זו בסך הכל מחמאה. ארגוני הנשים מתעניינים בהטרדה מינית, כי אחת המטרות שלהם היא, שהסביבה של גבר ושל אישה תהיה זהה. שאם גבר יכול ללבוש מה שבא לו (כולל שורט וכולל ללכת בלי חולצה) בלי לספוג הערות, שגם אישה תוכל. כדי שנשים יוכלו להיכנס למעלית עם זרים בלי לחשוש ממה הולך לקרות בכמה עשרות השניות האלו, וכדי שנשים יוכלו להתלונן על מקרים כאלו ואחרים בלי לפחד שאנשים כמוך ישפטו אותן.
  4. ולגיל רונן, שמשווה את המאבק הנלוז שלו למאבקם של המצרים לחופש מרודנות – חבל לי שאת הזמן העודף שלך אתה לא משקיע בהתנדבות במקום חשוב. נגיד, במקלט לנשים מוכות. זכותי לרצות לפתח קריירה מחוץ לבית. זכותי לבחור בעצמי את בעלי, וזכותי לגלות שבחרתי לא נכון והתחתנתי עם קוף אדם, שחושב שייעודי בחיים הוא להשריץ את צאצאיו ולהביא לו בירה. במקרה כזה, זכותי להעיף אותו קיבינימאט בלי שהוא יגע בי או יתקרב אליי (אין הדברים לעיל מרמזים שיקירי הוא קוף מהסוג הזה). כדי למנוע מראש התממויות בסגנון "אני? מה פתאום!" (שמאפיינות גם מטרידינים מיניים, מעניין), אציין שבמצגת המאוד, אהם, מנומקת כהלכה, ומאוד, אהם, לא דבילית, מצוין בפירוש שהתנועה רוצה להחזיר לאבות ולילדים כבוד שנגזל מהם. כבוד, גבירותיי ורבותיי. האמא, חצופה שכמוה, החליטה שבא לה לעשות עוד דברים חוץ מבישול-גיהוץ-כביסה-נקיון, והעבירה חלק מאלו לבעל ולילדים. זה פוגע בכבוד שלהם, נכון? אבל עזבו, אני אכנס בתנועה ובאתר המעפן שלה בהזדמנות אחרת.

Read Full Post »

בפוליגרף, על כמה שהוא שווה, הוא מצטייר כשקרן בעוד שהיא מצטיירת כדוברת אמת. עם זאת, מבקשים שלא לשפוט אותו בטרם עת, בעוד שאותה מותר לשפוט. את הפרטים שלה מותר לחשוף בניגוד לחוק ואותה מותר להשמיץ. כן, גם אני כותבת על דוקטור אורלי אינס, וגם אני מאמינה שהיא דוברת אמת.
אם יורשה לי, אני חושבת שעניין ההדלפות דורש חקירה. נראה לי, ויש לקחת בחשבון שאני אישה וכנראה סתם מגזימה, שאם יש למועמד למפכ"לות במשטרה "מקורבים", ואם יש הדלפות מהחקירה שמאפשרות לזהות את המתלוננת בניגוד לחוק, אולי יש מצב שהמקורבים האלו הם חלק מצוות החקירה, ואולי, ככה בקטנה, בין החקירה הזו לטיפול בבעל הנוכחי שהיכה את אשתו, שווה לחקור מי אמר מה למי ומתי, ולהעניש את האחראי להפקרות הזו.

ד"ר אינס עושה משהו שהמון המון נשים לא עושות – היא מתלוננת על הטרדה מינית. יתרה מזאת, הנאשם הוא דמות עם המון המון כוח במשטרה. קשה לי להאמין שד"ר אינס משקרת. למה קשה לי? לא כי אני אישה, אלא כי זו התאבדות לעשות כזה דבר. היא לא מתלוננת נגד השכן ממול, היא מתלוננת נגד האדם הכי לא נכון להתלונן נגדו על כל דבר, לפחות בארץ, פה מה שחשוב זה כמה אתה מקומבן ולא כמה אתה אדם טוב, ישר או מוכשר.

ברלב הוא בוודאי לא אדם טוב, וכולי תקווה שהוא לא יזכה להתמנות למפכ"ל, לח"כ או לכל תפקיד ציבורי שהוא. אדם שבוגד באשתו הוא לא אדם טוב. אדם ש-לכאורה!-תוקף מינית ו-לכאורה!-משתתף באורגיות ספק בהסכמה עם בחורה שדעתה אינה צלולה, זה לא אדם שאני רוצה שישא במשרה ציבורית. חושבים שאני צבועה? אני לכל היותר נאיבית. ברור לי שבחיי נישואין יש פיתויים, אבל אני בוחרת להאמין שנישאים למישהו כי אוהבים אותו, ורוצים להיות איתו, ומוכנים לוותר על כל הפיתויים בעולם בשביל זה, גם אם הם נמצאים בחדר שלך במלון ובהכרה מעורפלת לכאורה. אני לא רוצה כמפכ"ל המשטרה אדם שמוכן לוותר על קדושת הנישואין שלו בשביל בילוי מפוקפק כזה או אחר. אדם עם סולם ערכים כמו של ברלב לא צריך לעמוד בראש המשטרה. שוב, זו דעתי.

לצערי, ראיתי היום את ה"כתבה", אם אפשר לקרוא ככה לאוסף ההתבטאויות ההזויות האלו, של מתי גולן. אני חושבת שכדאי לסלק את התואר "עיתונאי" מהעמוד עליו בויקיפדיה, שכן זה מעליב עיתונאים רציניים, שעושים מלאכתם נאמנה. מלאכת העיתונאים, אם מר גולן שכח במרוצת חייו, היא להגן על הדמוקרטיה. חלק מההגנה הזו כולל שמירה על החוק, גם אם החוק לא מוצא חן בעיניי מר גולן. אני חושבת שלגולן יש בעיה עם מעמד האישה היום. פתאום יש לה פה ופתאום היא חושבת שמותר לה לומר "לא", כשהיא נמצאת עם דבר בחדר מלון. ארץ נהדרת במערכון ה-Angry birds ניסחו את זה מצוין – "מה קרה?!" – ממתי יש לאישה לא בתולה זכות לומר כזה דבר, כשהגבר כבר מחכה לזיון הזה? גולן תומך אף הוא בתיאורית הקונספירציה של אותן שלוש נשים נגד ברלב, תוך שהוא חוטא לשכל הישר של הקוראים:
– איך ייתכן שהפוליגרף מחזק את טענותיה של ד"ר אינס ומסבך את ברלב עוד יותר?
– קונספירציה? אז גם לי יש תיאוריה – אישה אחת, ששתקה ושתקה עד שהבינה שהמשך השתיקה ישים אדם מאוד לא ראוי במשרה מאוד נחשבת, התלוננה, סםגה את האש, ועודדה בדוגמה האישית המרהיבה שלה נשים נוספות ששתקו. אמנם אני לא עיתונאית, אבל גם מי שכותב משפטים דוגמת:

אשה בשנות ה-40 לחייה הולכת מרצונה, אולי מתשוקתה, לחדר מלון כדי לפגוש שם גבר – והיא טוענת שנאנסה?! שסוממה כדי לקיים יחסי מין? לפי הדיווחים מדובר כנראה בסמים קלים, לא שום דבר מעבר לכך. אז מה, דחפו לה בכוח את הסיגריה לפה?

הטרדה זו הטרדה זו הטרדה – כן, בהחלט – בתנאי שמדובר באמת בהטרדה. לכן צריך לבדוק היטב כל תלונה כזאת. השאלה אם מדובר בפרגית בתולית, או באשה מנוסה שכבר ראתה וחוותה הרבה – שאלה זו צריכה להיות אחד מיסודות עבירה כזאת. וגם הנסיבות חשובות לצורך העניין.

אשה שהולכת מרצונה לחדר מלון כדי לפגוש שם גבר שאינו בן-זוגה – יש להתייחס אל תלונתה אחרת מאשר לאשה שהדבר נפל עליה באופן בלתי צפוי.

לא נחשב בעיניי כעיתונאי.

אני מציעה למר גולן, כמו גם לכל המכפישים האחרים, לדמיין את הבת שלהם או את אחותם במצב הזה: לא נערה צעירה אלא אישה, אולי היא אפילו – רחמנא ליצלן – מעזה להיות בשנות ה-40 לחייה, שכבר ראתה אי אילו מערכות יחסים וגם כל מיני מקרים חד פעמיים כאלו ואחרים. דמיינו את הבת או האחות באים בבכי הביתה ומספרים שדמות בעלת כוח רב כפתה את עצמה או ניסתה לכפות את עצמה עליה. גם אז הייתם אומרים לה "מה קרה?!" ? יש לי התחושה שלא. זה תמיד אחרת כשזה קרוב לעצם.

Read Full Post »

Older Posts »