Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘בינו לביני’ Category

את השעות האחרונות העברתי במיטה בפיג'מה. מצד אחד זה נעים ומצד שני זה חרא. זה לא בשבילי. למה לא דאגתי לי למשהו לעשות להיות בערב? זה לא שונה מהותית עבורי מימי שישי אחרים, אבל גם בהם אני תקועה בבית עם המחשב, והייתי מעדיפה מדי פעם לעשות משהו.
הוא מעדיף דווקא את המחשב. אם אפשר היה שאני אלך למקום אחר ולא אפריע בכלל עם השאלות שלי ועם הדרישות שלי (לאחרונה אני ממש מגזימה – אני רוצה שהוא יתגלח ושלא יסתום את הפתח של הכיור עם כלים, אם אפשר לשים אותם בצד), זה כנראה היה בסדר גמור מבחינתו. רק שאבוא פעמיים שלוש בשבוע לעשות כלים ולשכב איתו.
אז למה הוא התחתן איתי? אני חושבת שזה הלך מחשבה של "נוח לי איתה והיא לא זונה שמחפשת מישהו לנצל כמו החברה הקודמת שלי, אז שיהיה". טוב, אני לא בטוחה שהוא לגמרי הפנים שהאקסית שלו היא זונה, אבל לי יש עבודה אמיתית ואני לא מבלה את 5 השנים האחרונות בחיי בלא לעשות שום דבר פרודוקטיבי. בטח מרגישים בהבדל ביני ובינה.
ויש לו תקופות לא רעות בכלל לפעמים, אבל נמאס לי מהתחרות הזו עם המחשב. הוא יכול לשבת ולקרוא פורומי זבל שעות. לדבר איתי? זה לא ממש. כשהוא רצה שאפסיק את הטיפול הפסיכולוגי, אמרתי לו שאני רוצה שלנו תהיה שעה קבועה פעם בשבוע ושהיא תהיה קדושה – לא חברים, לא טלויזיה ולא שום דבר אחר יכולים לבטל אותה. הוא הסכים כמובן. כמובן שלא עשינו את זה אפילו פעם אחת. את הטיפול הפסקתי. לעיתים אני מתחרטת על זה, לרוב לא.
אז כרגע יש לי שתי אפשרויות – ללכת למסיבה של אנשים, שאת חלקם אני מכירה ואת חלקם לא. יהיו שם כמה שאני אוהבת וכמה שלא, תהיה שתיה ויהיה אוכל. אני יכולה להישאר בבית ולשתות. אני יכולה להישאר בבית ולשתות ולראות סרטים לבדי. ברור שאפשר גם לא לשתות, אבל למה לכל הרוחות שארצה לעשות דבר כזה?

ובנימה אחרת לגמרי – זה הפוסט הראשון שאני כותבת מהמחשב של העבודה. שלי נגנב לא מזמן, וכעת אני צריכה לסחוב את השמנמן הזה הלוך וחזור מדי יום (אם אני רוצה שיהיה לי מחשב, כי את שלו הוא מן הסתם לא ייתן לי. יש פורומים של אנשים דפוקים שאפשר להעביר בהם את הזמן הרי). לא רציתי לכתוב מהמחשב הזה, כי הוא לא באמת שלי ואני לא מרגישה בנוח איתו, אבל מאחר ועוד לא קניתי מחשב. אני חושבת שאני אקנה לפטופ חדש. המחשבה על כמויות האבק שמעורבות בדסקטופ, כמו גם העובדה שהוא לא יכול לבוא איתי למטבח ולחדר השינה, גורמת לי לחשוב שזו לא עסקה טובה. מקסימום ארכוש לי מסך בשלב מאוחר יותר. נניח, בשלב בו מחלקים את הבונוסים.
גנבים זה עם מחורבן. להיכנס לבית זר ולקחת ממנו דברים – אין פה אפילו אלמנט של אובדן שפיות רגעי, אליו טוענים כל מיני רוצחים על מקומות חניה. יש פה זדון נטו. הלפטופ שלי אפילו לא שווה את הסחיבה שלו. בשבילי הוא מצוין, כן, אבל הוא כבר לא מתפקד בלי חשמל ויש עליו רק לינוקס. תראו לי גנב עלוב שישמח לגלות שיש רק מערכת הפעלה שהוא לא יודע לתפעל, והיא מוגנת בסיסמה שהוא לא יוכל לפרוץ. אז סתם, בגלל שהגנב אדיוט ולא בדק מה הוא גונב, הוא לקח לפטופ אהוב בן 4 וחמס אותו מבעליו החוקית.

אז עצוב. הייתי רוצה לעשות משהו מהנה היום בערב. או בימי שישי בערב בכלל. אני לא חושבת שזה הולך לקרות. ללכת למסיבה של לא-חברים-קרובים כשאני מבואסת מההתחלה רק אומר שאני אמצא מישהו להיכנס בו בהמון רוע. אני והארס נישאר בבית.
אני מקווה שבשנה הבאה יהיה יותר טוב.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

כמה טוב שיש בלוג. הפונקציונליות שלו בזמנים כמו עכשיו די דומה לזו של החתולה, קרי, אני צריכה לשפוך את מה שעובר עליי על מישהו, ואני צריכה שלא יבואו ויקטלו אותי, ושלא יגידו לי כמה שאני לא בסדר, ושלא יבקרו אותי. אני צריכה מקום בטוח. הבלוג לא עונה, אז יופי.
היום הבנתי שאני מתייחסת ככה גם ליקירי – כאל מקום בטוח. הבנתי את זה כשזה התפוצץ לי בפרצוף, כשהוא אמר לי שאני דווקא יכולה ללכת לחדר הכושר, אחרי שנתקעתי בעבודה שעה יותר מהצפוי והקרסול כואב עדיין. זה אולי נכון, אבל זה לא מה שאני צריכה כשעבר עליי יום מחורבן והתכניות שלי לצאת מוקדם (כלומר, אחרי יום של 9 שעות וקצת ולא 10-11) הלכו פייפן.
לא טוב בעבודה, הנה אני כותבת את זה. כשאני מסתכלת אחורה, אני לא כל כך מבינה למה לקחו אותי. אולי כי היה תקן שהיה תקף לשנה שעברה ואם לא היו לוקחים אותי, הוא היה אובד. אני מקבלת את התחושה שהבוס שלי שונא אותי ושחבריי לצוות לא ממש מחבבים אותי גם. אני אכתוב את הסיבות, ואז אוכל לקרוא את זה עוד כמה שנים ואולי לחשוב אחרת. מי שקורא פה יוכל להחליט עכשיו.
1. הוצאנו גרסה לבדיקה, לצוות אבטחת האיכות שלנו. זה היה כשהייתי בבית עם נקע. באחד הימים היתה בעיה ואחד העמיתים שלי עזר לבודקת לסדר את המערכת, כך שתוכל להיכנס. בתגובה, הבוס ענה לכולם ב"תודה לך על העזרה!". כשמקרה כזה חזר על עצמו, ואני עזרתי לה (מהבית, בימי המחלה שלי, בהם עבדתי די הרבה ועוד אפרט בהמשך), הוא ענה לכולם ב"מה היתה הבעיה?".
2. אותם ימי מחלה? אני הרגשתי מאוד לא בסדר איתם. כל החלקים שאני צריכה לעבודה עובדים פיקס, תכל'ס, אז למה להיות בבית? התשובה היא, כי קשה אחושרמוטה ללכת לשירותים על רגל אחת, שלא לדבר על לעמוד שם (שירותים ציבוריים, אסור לשבת, איכס). כי קשה אחושרמוטה לקחת מגש בחדר האוכל ולאזן אותו עם צלחות כשקופצים על רגל אחת. כי בלתי אפשרי להחזיק את הרגל מוגבהת בעבודה, וזה מה שעוזר לכאב. ביום שבו אבחנו את הנקע, נסעתי קודם כל לעבודה לקחת את הלפטופ ורק אז למיטה. אז עבדתי פה ושם, והיתה לי תחושה מאוד לא נעימה כשלא עבדתי. בכל זאת, שלב אבטחת איכות, צריך לפתור באגים, וזה לא שהבוס שלי הודיע שיעזבו אותי כי אני חולה. זה לקח 6 מתוך 10 ימי עבודה של שבועיים, וכשחזרתי קיבלתי סוג של נזיפה על איך התפקוד שלי הדרדר בשבועיים האחרונים. לא ידעתי כל כך מה לומר חוץ משאת מה שעשיתי עשיתי פחות או יותר בלי כסף ושזה לא ממש נחשב ימי עבודה. "כן, אבל אני מרגיש שהתפזרת". אני לא טוענת שאני מאוד בסדר, אבל אני כן טוענת שכשמישהו חולה צריך לומר לו שינוח ולא יעבוד, ואם הוא עובד אז לגמרי צריך למחוא לו כפיים או לפחות לשלוח איזה מייל קבוצתי שמציין כמה הוא בסדר. היא, לא הוא.
3. לעיתים יש אירועים ללא הסעות. במקרה כזה מתארגנים ומחפשים טרמפ. אז שאלתי שני עמיתים והם לא ידעו. ידעתי איך זה ייגמר (הם מסתדרים ולא ממש מעניין אותם שלי אין איך להגיע). זה בדיוק מה שקרה. "אה כן, אני והוא ועוד מישהו שלא מהצוות נוסעים עם מישהי, לכי תמותי".
4. לא מזמן היתה לנו ישיבה. אמרתי בדיחה, אדישות. עמיתי אומר בערך אותו דבר, והבוס מתפקע לו מצחוק.

אז לא ממש מתים עליי בעבודה, והבית אמור היה להיות המקום הבטוח שלי ופתאום הוא לא. אמרתי לעצמי שבמקום לתת לזה לגדול לריב, אני אסביר לו את זה במילים האלו. הוא הכחיש שהוא אמר את זה, אמר שהוא לא זוכר מה הוא אמר, והלך. אני הייתי באמצע משפט. אמרתי לו שאני מדברת אליו והתשובה היתה "אז?". "אז זה לא מספיק חשוב?", "לא". הוא כנראה ניחם על כך, כי לא מזמן הוא הביא לי כוס יין ונתן לי נשיקה על פדחתי (אני הייתי בטלפון), אבל זה לא משנה את זה שהוא דיבר אליי ככה. שאני לא בטוחה שהוא מעריך אותי כאדם. שאני מפחדת. זה יותר מפחיד אותי מהאפשרות הריאלית שיפטרו אותי עוד מעט מהעבודה (באמת ריאלית, הוזהרתי).
התחושה העזובה הזו קיבלה עוד כמה פושים קטנים – חברה שסיננה אותי כשהתקשרתי ולא טרחה לחזור אליי (למרות שכשבעלה נסע לחו"ל והשאיר אותה עם הילדה, השתדלתי לבוא לבקר ולעזור, אז זה היה בסדר לחזור לשיחות שלי), חברה אחרת שלא מוכנה לבוא לבקר אותי, כי היא בהריון ואם היא תיגע בספות שהחתולה נגעה בהן היא עשויה להידבק בטוקסופלסמוזיס (רפואית זה לא נכון), וחברים אחרים, שאפילו לא יודעים שיש לי נקע, כי הם כל כך שקועים בעצמם שהם לא מרימים טלפון אף פעם.
חרא, המצב חרא.

Read Full Post »

ביום חמישי היה רע בעבודה. בכיתי עד מאוחר, אז ישנתי מעט והעיניים שלי היו נפוחות. הייתי מדוכאת ולא מרוכזת, והמחשב שלי מת באמצע היום. מת. כשהייתי צריכה להכניס קוד. בדיוק כשלחצתי על הכפתור שהיה מכניס את הקוד. זה חייב אותי ללכת עם הפגר למעבדה ולחכות עד שיבדקו שכן, הוא באמת פגר, ולחכות עד שיתנו לי אחד אחר, שזז לאט ואין בו שום דבר שדרוש לי לעבודה. מתישהו בצהריים גם ראיתי מייל, שאומר שהרצועה שקניתי למד הכושר, במקום זו שאיבדתי, יקרה מדי וצריך לחפש באיביי. כשאמרו לי את המחיר התקשרתי לשאול אותו, והוא היה בסדר עם זה, כמובן. זה הגדיל את הדחף לבכות והסתלקתי הביתה ברגע שהיה הגיוני לעשות את זה. באוטו בכיתי כמעט כל הדרך, וחיכיתי להגיע הביתה ולישון קצת. כשנכנסתי לרחוב ראיתי שהגעתי בתזמון הכי גרוע לעשות את זה, כי הוא בדיוק חנה.

בסופו של דבר אמרתי לו שלא מקובל עליי מצב שבו הוא לא מדבר איתי. הוא חשב שזה לגיטימי, מה שהוביל אותי למחשבה שהחתונה הזו היתה טעות איומה ושאני צריכה לצאת מהסיפור הזה ולהתחיל מחדש, מה שהוביל לעוד בכי. אחרי כמה זמן של בכי הוא בא לדבר איתי שוב, ואמרתי לו שוב שאני לא מסוגלת להתמודד עם מצב כזה, שאני לא יכולה שבבית שלי לא ידברו איתי. אם זה אפשרי, אז כל מה שאני אומרת לעצמי, שאני קורעת את התחת כדי שיהיה לי בית ויהיה בו טוב, זה שקר. אין שום סיבה להשקיע בשביל בית שבו לא מדברים איתי, ולא משנה מהן הנסיבות. אם אין בית לחזור אליו בסופו של יום, אין כל כך סיבה לחיות.

הוא ראה אותי שבורה על הרצפה, והסכים. לא עוד שיטות של ילד קטן.

הוא אמר שהוא אוהב אותי, הרים אותי מהרצפה, וחיבק אותי.

צדקתי כשהזכרתי לעצמי כמה הוא נהדר בריבים קודמים. איזה כיף להיות צודקת.

בינתיים, שאר סוף השבוע היה בסדר גמור.

ביום שישי חגגתי מספר מכובד של שמחות – הלכנו למסעדה לרגל יום הולדתה של אמא, הלכתי למפגש חברים לרגל לידת בת (באיחור קל של חודש אבל מי סופר) בו גיליתי שהזוג גם קנה בית חדש, ולאחר מכן המשכתי לחנוכת בית של חברה אחרת. במפגש הזה היו 4 זוגות הורים (אחד מהם יהיה הורים ממש עוד מעט), אני ועוד זוג מאורס. אני מרגישה את הלחץ מסביבי, אבל ילדים של אחרים זה כל כך נחמד, במיוחד עכשיו, כשיש ילדים במגוון גילאים והגדול ביניהם הוא כבר איש קטן ויפה וחביק ביותר. המחשבה על לילות ללא שינה מלחיצה אותי. אחרי לילה אחד בלי שינה אני בקושי זזה, אחרי שניים אני כעוסה, שלושה ומעלה עוד לא היו לי. בלימודים לא תמיד ישנתי כמו שצריך, אבל רצף של כמה שעות תמיד היה, ותמיד אפשר לנמנם בשיעורים שלמחרת. כשיש ילדים, אי אפשר לנמנם בעבודה או כשמשגיחים עליהם. אני חוששת ממה שעלול לקרות לי בלי שינה. נכון שכולם עוברים את זה, אבל אם כולם יקפצו מהגג וכו'.

החתולה, כן. היא שמחה גדולה, יש לה ריח ממכר, היא צדה חיות מגעילות והיא הכי יפה שיש. איזה מזל שהיא פשוט הגיעה אלינו יום אחד. הוא לא רצה חתול, אבל לא ממש הביע התנגדות כשהיא נכנסה, או כשהיא בילתה חצי חורף ברביצה עליו, או על הפוך. היה איזה ריב שבו הוא הזכיר אותה בתור "החתולה שלך", שהוא צריך לבדר אותה, אבל אי אפשר לראות אותם ביחד ולהאמין לשטות הזו. הוא נהנה לשחק איתה ממש כמוני וממש כמו שהיא נהנית מזה. עכשיו היא על השולחן שלי, רבה עם הלפטופ או עם החוט של העכבר או משהו, ואני כל כך שמחה שהיא איתנו, אפילו כשהיא שולחת יד שלופת צפרניים אל המקלדת של הלפטופ. חתולים הם שמחה.

Read Full Post »

אני חושבת שמשהו מציק לו. אני חושבת שהוא כועס עליי על משהו או אוסף של משהואים וזה לא עובר.

נעזוב את זה שאנחנו רבים, מה שלא היה כמעט בהתחלה (החתולה שוכבת פה על השולחן ומחבקת את גליל נייר הטואלט, זה הדבר הכי מתוק שיש), אבל במקום שהריב יוציא ממנו את מה שמעיק עליו, זה כמו לנקז מוגלה מפצע שלא נגמר. כל הזמן יש עוד. דברים קטנים גורמים לו להתרגז בצורה לא פרופורציונלית. או שהוא מחפש אותי, או שהוא חושב שאני מחפשת אותו, או אני לא יודעת מה, אבל אי אפשר ככה.

היום הוא נכנס עם כדור ומניח אותו על הספה. ביקשתי שיוריד אותו. "למה?" "כי זה מלוכלך". "מה מלוכלך?" וכן, הוא רציני. זה כדור ישן ומטונף, והוא שם אותו על הספה בסלון. לקחתי את הכדור וגלגלתי לחדר שלו. הוא החליט שהוא כועס ולא מדבר יותר. החלטתי לא להכנע ולא לריב. הכנתי אוכל, שאלתי אם אפשר לבוא ולאכול לידו. "לא", כי המקום לידו תפוס, הכדור על השולחן והוא לא מוכן להוריד אותו.

וזה כל כך מטומטם, שאני אומרת לעצמי שחייב להיות משהו מאחורי זה. הלכתי לשאול. שום דבר. ברור ששום דבר. למה לומר אם אפשר לשמור בבטן ולהרוג את הקשר שלנו כל פעם קצת?

אני לא יודעת מה לעשות. אני לא יודעת מה לשאול, והכי גרוע, אין לי היכולת הזו של חלק מהנשים, להביא את בן הזוג למצב מאולף. סליחה על השפה, אבל יש נשים שיודעות להחזיק את בן הזוג כמו שצריך, כך שהוא לא עושה שטויות, שהוא רואה דברים בבית שהם לא בסדר וצריך לתקן אותם, שהוא מעריך את בת הזוג. אני מרגישה שהמצב הפוך.

הלוואי והייתי מבינה מה קורה איתו.

Read Full Post »

אני מקווה שהוא שמח למישהו מהקוראים, כי אני לא מרוצה ממנו.

לפני כמה שנים, כששכנה שלי ביטלה את החתונה שלה שלושה ימים לפני, ואז יום אחד לפני החזירה אותה, לעגתי לה. אמרתי שאיך אפשר להתחתן ככה בכלל, כשלא יודעים אם רוצים או לא. אז אני שלושה ימים לפני החתונה שלי, או לפחות הטקס, כי פורמלית אני נשואה כבר כמעט 8 חודשים, ואני לא יודעת.

ההורים שלי, אנשים חרוצים ואכפתיים שכמותם, הכינו רשימה יפה של סידורי מקומות ליד השולחנות. זה כאב ראש, העסק הזה. צריך לקחת בחשבון מי מכיר את מי ואיך כולם יהיו מרוצים פחות או יותר. אני הבת שלהם, אז גם סיימתי עם זה לפני יומיים. רק הוא לקח את הזמן והיום הודיע לי על עוד ארבעה אנשים שמגיעים, ושאני אתמודד עם זה. הוא לא מוכן שהם ישבו עם המשפחה שלו ולא עם החברים שלו, "כי הם רוסים וידברו רוסית". "אז מה", אמרתי לו, "הם ארבעה אנשים שמכירים זה את זה, אז הם יהיו עם עוד שמונה, מה זה משנה?". פה הטון שלו התחיל לעלות, ובסופו של דבר הסכמתי לנסות לעשות שינויים בסידורים שלי ולהכניס אותם לשם. ואז הוא אמר ש"הם דוקטורים, הם לא יכולים לשבת עם הזבל". "מי זבל?" "כל מי שלא דוקטור". כלומר, אני והחברים הכי טובים שלי. ברור שהאמירה הזו לא היתה רצינית ב-100%, אבל הוא כמו שהוא, סירב להתנצל. הוא רואה בזה פחיתות כבוד או משהו. אני בזה לעצמי, כי לא האמנתי שאני אבחר לבלות את חיי עם מישהו שחושב ככה. התעקשתי שהוא ייקח את זה בחזרה או שיסתדר לבד. הוא הלך. כמובן שהוא לא יטפל בזה. כמו שהוא שכח שהוא היה אמור לעשות בירורים אחרים היום. כמו שהוא לא ידע שט"ו באב היום. כמו שהוא חזר היום, שלושה ימים לפני החתונה, אחרי 10 בערב. בדיוק יומיים אחרי שהוא הצהיר שהוא רוצה שנהיה במיטה ב-10 ונכבה אורות ב-11 (שזו באמת ערובה טובה ללהיות רעננה לגמרי). זה תקף רק כשאני רוצה לעשות משהו. כשהוא רוצה לבלות עם חברים שלו, זה בסדר להגיע מאוחר הביתה. יש סידורים לעשות? לא מעניין אותו. הוא פשוט יגיע מתי שהוא יגיע, ושאני אתמודד עם כל החרא. שלושה ימים לפני והוא לא טרח לקנות חולצה. אני צריכה לענות לעורך הטקס שלנו, כי הוא לא מרגיש בנוח לכתוב לו מייל. אני צריכה לברר על הפרחים, אני צריכה להזכיר לו שהוא אמור לטפל באלכוהול, אני צריכה לסדר את האורחים שלו בשולחנות, כשהוא מודיע עליהם ברגע האחרון. אבל כן, הוא טיפל באלכוהול. כלומר, הלך לקנות אותו, אחרי שאני עשיתי בירורים. אני נמסה מהכרת תודה.

אני מתה מפחד כשאני חושבת קדימה. חברה שלי אמרה לי לא מזמן, כשבעלה היה חולה, שאז היא הבינה כמה הוא עוזר בבית ועם הילד. אני לא חושבת שזה יהיה ככה אצלנו. הוא מנקה מדי פעם, אבל רק אחרי כמה בקשות ותמיד עם הבעה חמוצה ונרגנת. איך זה יהיה אם יהיה תינוק שבוכה כמה פעמים בלילה? איך זה יהיה אם אצטרך לעשות עוד 2 מכונות כביסה בשבוע? אסור להוציא את הכביסה להתייבש בחוץ, כי "זה פוגע בצבע". צריך לחכות שהיא תתייבש בפנים. אסור להשאיר מאוורר מכוון אליה, כי "זה סתם בזבוז". פשוט לחכות. לחכות עד הרגע שהכל יבש ואז מהר לשים עוד מכונה.

מאז שהתחלתי לגהץ, כמו שידעתי שיקרה, אני מגהצת לבד. השבוע הוא גיהץ בפעם הראשונה מזה חודשים, וגם זה במרמור, וגם זה עם לקרוא לי לקפל חולצות (טי!) כי הוא "לא יודע איך" אני מקפלת, וגם זה עם לבוא ולשאול אם באמת התכוונתי שהוא יגהץ משהו מסוים. כן, שמתי את זה לגיהוץ אז התכוונתי.

אבל אני אוהבת אותו. הוא שם כשאני צריכה חיבוק, הוא מצחיק אותי, הוא בא איתי לבחור פרחים למרות הסירוב הראשוני שלו, כי שלחתי לו סמס שיבוא. הוא הביא פרחים כשהייתי עצובה. כשאני רואה אותו עם החתולה, אני יודעת שהוא יהיה אבא טוב. הוא התקין את מאוורר התקרה ביום שהוא הגיע הביתה. אפילו לא ראיתי אותו בקרטון. הוא יורד למטה לעזור לי עם חבילות בלי להתלונן.

אבל זה חתיכת ט"ו באב מחורבן, ורק שתי מנות יפות של ויסקי סילקו את תחושת השקיעה מהחזה שלי. מזל שיש לנו כמויות אלכוהול מכובדות בבית, אחרת הייתי ממשיכה לשקול את מספרי הצפרניים האלו.

Read Full Post »

עד שמצאתי זמן ואזרתי כוח לכתוב בבלוג, העמוד לא עולה לי. מצד שני, גם ככה יותר נוח לי לכתוב בעורך טקסט פשוט ואז להעתיק. איכשהו, אחרת, בלוגלי לא מתחיל פסקה חדשה אלא במרחק רב מדי, לטעמי, מהקודמת.
לאחרונה החיים שלי פשוט טובים. כיף לי. כל יום, אחרי העבודה, זמני בידי ואני עושה פחות או יותר מה שאני רוצה. יש זמן להכנות לחתונה, יש זמן לשחק מהג'ונג, יש זמן לחברים, בפרט לכאלו שלא ראיתי זמן רב וחבל לי על כך, יש זמן לחתולה, שעכשיו במאבק על תשומת ליבי נשכבה לפני הלפטופ והחלה מגרגרת בעוצמה. בקיצור, דבש.
ברור לי שזה יגמר, או לפחות ישתנה מאוד, ברגע שיהיו ילדים. אני כן רוצה ילדים (החתולה עברה לשלב הבא במלחמה, לכשכש בזנבה על המקלדת), אבל לאחרונה זה משהו שפחות מציק לי. אני חושבת שכדאי להנות מהתקופה הזו לזמן מה, ולא להתעקש על לחתוך אותה מוקדם. בינתיים אפשר לבלות, להתמקצע בעבודה, הייתי אומרת שלהשקיע ביקירי, אבל לאחרונה הוא כה לחוץ, שאני רואה אותו די מעט.
אגב יקירי, הגעתי למסקנה שאני לא מתייחסת אליו כמו שצריך. אתמול ויתרתי על אינטר-ברצלונה לטובת שינה (בצדק, מסתבר), וביקשתי ממנו להנמיך קצת. הוא ציין בתגובה שאני לא הייתי בשקט כשקמתי בבוקר והוא עדיין ישן. אז נכון, הוא ראה כדורגל ואני הכנתי את הבית לקראת אירוח מאסיבי (היה מעולה, החיים דבש וכו'), אבל באמת שלא השתדלתי לשמור על שקט, ויכלתי קצת יותר. הוא היה מהקבוצה שטיפלה במנגלים, וציין שהוא היחיד שאשתו לא הביאה לו שום דבר לאכול. זה גרם לי להרגיש אשמה נוראית. לא האשמה הפולנית על כך שמישהו רצה לאכול ולא קיבל, אלא על איך שזה בטח הרגיש, לעמוד ככה ולראות שמישהו דואג לכל השאר ורק לו לא. שוב, יש לי תירוץ, באמת שלא נחתי אלא הכנתי דברים, אבל יכלתי לבקש שיחליפוני ולהתפנות אליו. רשמתי לעצמי, אבל אני חשה אשמה.
אז היום בדרך הביתה חיפשתי וחיפשתי מקום לקנות משהו טעים, שיהיה נחמד עם התה שאכין לו כשהוא יבוא. התחלתי לחשוב שאולי השינוי הזה, שבעצם הוא לאורך זמן, ביחס שלי אליו, הוא אחת הסיבות לירידה בתדירות יחסי המין שלנו. אני אנסה לשנות ואראה איך הולך, אני מניחה.
הפסקתי עם נוגדי הדכאון, ואתמול היתה הפעם הראשונה שהרגשתי את הסתלקות ההשפעה הפיזית שלהם – היתה אחת האורגזמות הטובות שהיו בזמן האחרון.
למרות שהחיים טובים באופן כללי, אני חושבת שאני רוצה להמשיך לכתוב. אני צריכה את התיעוד הזה. אני שוכחת מהר המון דברים, ובא לי לזכור.

זה היה לפני בערך שבוע, שבמהלכו לא הצלחתי – טכנית – להכנס לבלוג. מאז היו רגעים שחורים, ואפילו רגעים ארוכים כאלו, אבל ברור לי שאני צריכה להתמקד במה שטוב גם בזמנים כאלו, ולא לתת לעצמי לשקוע שוב בדכאון. לדבר יותר קל מלעשות, ולכתוב יותר קל משניהם, אז נחיה ונראה.

Read Full Post »

אני מרגישה שאני, שחיי הנישואין שלי, נמצאים על מדרון כבר כמה זמן.
זה לא שאני אוהבת אותו פחות, זה שאנחנו רבים יותר. ויותר. ויותר.
אנחנו לא מלבנים עד הסוף נושאים שאנחנו רבים עליהם. אז אנחנו רבים עליהם שוב. ושוב.
אני חושבת שהיום הוא היה מאוד קרוב ללהכות אותי. הוא רצה לראות כדורגל בסטרימינג, מה שאמר לבטל את ההורדה שלי ולעזוב את הפייסבוק. בקטנה, אבל אמרתי לו שאני רוצה פייסבוק, סתם, בצחוק, ושאלתי אם זה חייב להיות בחדר שלי (הקליטה הרבה יותר טובה אצלי, זה חייב, או לפחות רצוי, שנינו יודעים). הוא קם והלך. הלכתי אחריו, כי לא רציתי שזה יהיה ריב. זה נהיה ריב. חיבקתי אותו בכוח בעוד הוא מנסה להחלץ ממני ומסרב לתת לי לנשק אותו או לדבר איתי על למה הוא קפץ ככה ממשהו כל כך דבילי בעיניי. באחת הפעמים שניסיתי יותר בכוח לנשק אותו, הוא שם את היד שלו על הפנים שלי כדי להרחיק אותי, וחשבתי שראיתי משהו בעיניים שלו, איזו אלימות מחכה לצאת החוצה. חלק ממני רצה להמשיך להתגרות בו, כדי לראות לאן זה יוביל, אבל חלק אחר עצר את זה. הוא לא אדם אלים, בכלל לא, ומפחיד ועצוב לי לחשוב שאני מוציאה ממנו את החלקים האלו, הטובים פחות, במקום את החלקים היותר טובים.
(הבהרה – הוא מעולם לא הרים עליי יד, או התנהג בצורה מעוררת חשד כזו או אחרת. הוא באמת בחור נהדר.)

יש לי פחות חשק מיני לאחרונה. אני לא יודעת אם זה באשמת נוגדי הדכאון או לא. לפעמים אני חושבת וקולטת כמה זמן עבר מאז ששכבנו, ואני מרגישה רע.

I'm drowning, there's no sign of land
ואף אחד לא יודע. כמו תמיד.

את רוב הערבים אנחנו מבלים בנפרד, הוא בחדרו ואני בחדרי. אני לא יודעת למה אני לא הולכת לשבת איתו. הייתי רוצה ששנינו נתנתק מהמחשבים שלנו, אלוהים יודע שאנחנו מבלים מספיק שעות מול מחשב גם ככה, אבל כשזה לא קורה, אנחנו פשוט יושבים כל אחד בנפרד.
בסופי השבוע הוא לחוץ, יש דברים שהוא לא מספיק ואין לו מספיק זמן, אז הוא לא בבית.
אני מרגישה יותר ויותר כאילו יש לי שותף לדירה ופחות כאילו יש לי בעל. אני רוצה שהוא יחבק אותי כשאנחנו הולכים לישון, שינצל את העובדה שאני ערומה, שיראה שהוא נמשך אליי, שייגע בי מעבר ללשכב איתי נטו. כשאני מנסה לעורר אותו, בדרך כלל עם לבוש כזה או אחר, זה נהיה סקס וזהו. אני אוהבת את הסקס, אני חושבת שהוא יפה וסקסי להפליא, בעלי, אבל אני רוצה את המזמוז הזה שלפני, להרגיש שאני רטובה לגמרי בין הרגליים, להרגיש אותו נצמד אליי, מפשיט אותי, מנשק אותי בכל הגוף בלי שאני אבקש ממנו לעשות את זה.

אז בסוף התחלתי לבכות, והוא נהיה פחות כועס אבל עדיין החליט שהוא רוצה ללכת לישון ודי. לא רוצה שנראה כדורגל. מאז אני בוכה וכותבת, והוא מתארגן לישון, אני חושבת.

אני לא רוצה לחיות בלעדיו. אני רוצה שנחזור לתקופה ללא הריבים. זו היתה תקופה ארוכה, וזה שעברנו לגור ביחד לא היה הטריגר לסופה. אני לא יודעת מה עושה את זה, אבל השגרה הזו, של עבודה – ריבים – בדידות הורגת אותי ואותנו. אני לא בטוחה מה יותר גרוע.

יצאתי מהחדר. השארתי את הטקסט הזה פתוח. חלק ממני קיווה שהוא יעבור פה לפני שילך למיטה ויקרא, וידע, כי אני לא מסוגלת לומר את מה שכתוב פה, לא ככה, בצורה מסודרת ובלי ריב. הוא לא קרא, או שקרא והלך למיטה כאילו כלום. אני חושבת שהאפשרות הראשונה. הלוואי והוא היה קורא את זה.

Read Full Post »

Older Posts »