חיפה, עיר של דו קיום, מביאה לכך שברוב המקומות גרים זה לצד זה חילונים, דתיים, חרדים, ערבים, סטודנטים ופועלים זרים, מי יותר ומי פחות כתלות בשכר הדירה הממוצע בשכונה.
לפני כמעט שנה עלה בביתנו נושא הילדים, והחלטנו להתחיל לנסות בחורף. זה נדחה קצת בגלל בדיקה גנטית אחת לא טובה, אבל לפני כשלושה חודשים נפרדתי מהגלולות די בשמחה. נכון, זה לא הרבה זמן בכלל, אבל זה סוג של איום על הנשיות שלי, או לפחות ככה אני תופסת את זה.כל וסת לא רצויה גורמת למין טעם מריר בפה ומרירות בנשמה. המרירות הזו מוכפלת בגלל הדו קיום הארור הזה, שאומר שבכל הליכה קצרה לאוטו אני רואה לפחות שתי משפחות עם זאטוט, עולל קטן יותר ואחד בבטן, ולפעמים עוד אחד באמצע. אני רוצה בינתיים אחד קטן משלי, ויש לי תחושה רעה לגבי מתי שזה יקרה.
כשהייתי קטנה וטיפשה יותר, הרעיון של להיות אמא צעירה נראה לי נהדר. אני מניחה שהוא נהדר מהרבה בחינות, אבל הוא דורש שכמה תנאים יקרו. בגיל הזה לא היה לי בן זוג מהסוג שהייתי רוצה, בדיעבד, להביא איתו ילדים לעולם. בפרט, זה לא היה בן הזוג הנוכחי שלי. גם אני עצמי לא הייתי בשלה מספיק כדי לגדל ילדים. אני גם רואה את היתרונות שבהורות בגיל מבוגר יותר. יש שקט כלכלי, יש פחות שטויות בראש, אין את תחושת ההחמצה שיכולה להיות אצל אנשים שלא זכו להיות צעירים וחופשיים.
ומצד שני, אני חושבת לעצמי, מה אם יש לי בעיה? מה אם משהו אצלי לא בסדר? בשלושת החודשים הבאים, לפחות, אף רופא לא יבדוק אותנו. לאחר מכן, צריך למצוא מה לא בסדר. כמה זמן זה ייקח? ונגיד שימצאו, כמה סיבובי טיפולים נצטרך עד שנצליח, אם בכלל?
והאלכוהול, המפלט שלי לכל טרדה, אסור, כי מה אם איכשהו כן הצלחנו? אז אני שותה בין לבין. על כל טיפת דם אני שותה חצי ליטר בירה, פחות או יותר. עוד שבוע לשתייה, הידד.
מזל שאנחנו יוצאים מהדירה הנוכחית בקרוב, לשכונה עם קצת פחות משפחות חרדיות שמחות.
כתיבת תגובה