מכירים את המצב הזה, שמשהו שנתקלתם בו, קראתם עליו, שמעתם אותו או נדחף לתיבת הדואר שלכם עושה לכם דגדוג באצבעות שרק כתיבת פוסט יכולה להעביר? אז הנה פוסט כזה. ודווקא היה לי על מה לכתוב כבר בבוקר, אבל הדגדוג לא היה עז דיו. עכשיו יש לי כמה נושאים למצות, אז הנה.
- התשדיר של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים* ששמעתי היום טוען, שלא כל הילדים לומדים זהירות בדרכים, ואז יש פניה לשר התחבורה בנושא. וואלה, חשבתי לעצמי, אני לא זוכרת שלימדו אותי זהירות בדרכים יותר מדי. כשהייתי קטנה הלכו איתי לבית הספר, החזיקו לי את היד, ואמרו לי שיש להסתכל שמאלה וימינה, אבל את זה עשו ההורים/סבתא/אח/שכנה, לא המורים. אני הייתי חושבת שמי שיש לו את האינטרס הכי ברור שהילד ילמד זהירות בדרכים הוא ההורה. למרבה הצער, כנראה שזה לא יקרה, כי אני רואה הורים חוצים עם זאטוטים את הכביש במקום סואן ולא במעבר חציה, או באור אדום. נכון, אף אני עושה זאת, אבל דחיל רבאק, אני אדם בוגר ואין איתי ילד שילמד את דרכיי הנלוזות. עם האחיינים שלי אני משתדלת להקפיד.
- אני לא בטוחה מה יותר – אני יותר אוהבת להיכנס לג'ינסים שכבר חודשים רבים לא הצלחתי להשתחל אליהם, גם לא בקפיצות ומשיכות, או שאני יותר שונאת בחילה? מיום שישי בערב אני חולה וזה נורא ואיום, אבל ירדתי בערך 2 קילו ו-7 ס"מ (הס"מ הם מהמדידות לפני החתונה, אבל לג'ינס שלבשתי היום לא נכנסתי גם אחריה). צד נוסף מעצבן של מחלה כזו היא מבט יודע כל ו"את בהריון?". הלוואי והיה חוקי לשפוך תה על אנשים כאלו, או לזרוק אותם מגג של בנין גבוה. נמאס לי מחוסר הכבוד הזה לנשים בגיל הפריון. לאף אחד אין את הזכות לשאול את זה, למעט בעלי, משפחתי הקרובה מאוד ומספר חברים קרובים. כל האחרים מוזמנים לרכל במקום אחר ולחכות לבשורה שאולי תגיע מתישהו. מה, מישהו באמת חושב שהוא מצחיק כשהוא שואל אותי את זה, או שהוא הראשון שחשב על ההברקה הזו? זכותי להיות אישה נשואה בשנות ה-20 שלה ולהרגיש בחילה מבלי שישאלו אותי שאלות רפואיות אישיות. רק מהחטטנות הזו אפשר לקבל בחילה. אולי אני אפסיק לרסן את עצמי מלהקיא ליד אנשים כאלו. זה גם חוקי וגם יבהיר את הנקודה די טוב.
- היום גיליתי בלוג חדש. הבלוג לא חדש, אבל הוא הצטרף לרשימת הנקראים שלי רק היום, בעקבות הפניה מון דר אחות. איזה כיף למצוא בלוג כמו דברים קטנים – לא רק אני מתעצבנת משירות מחורבן, ולא רק אני מדווחת על עוולות כאלו. איכשהו, לרוב אני מקבלת את התחושה שרק לי אכפת מספיק כדי להרים את הקול ולצעוק הלאה, ורוב אלו שסביבי מעדיפים להגיב ב"אה, מה לעשות". את ה"אה" תהגו בשילוב של חוסר כוח והתנצלות, כי אותם אנשים יודעים שהם לא בסדר, הם פשוט עצלים מכדי לתקן את זה. אז אני לא לבד, הידד. זה היה הטריגר הרשמי לכתיבת הפוסט הזה, אגב.
- ועוד אחד, רק כי הוא ארוך מדי בשביל להיות בשתי כוכביות בסוף: להיות אישה במקום עתיר גברים זה חרא. זה חרא גם בחברה שמאוד מקפידה על נהלים, פשוט כי יש גבול לכמה אפשר לאכוף. הנה למשל:
– עד לא מזמן ישבתי בקוביה אחת עם מישהו שנהג לנהל שיחות פרטיות ארוכות ולא שקטות, לבהות לי במסך בעודי כותבת ושאר רעות חולות. דיברתי עם המנהל שלי, והמצב השתפר פלאים, אין לי מושג אם בגלל התלונה או לא, אבל העליתי את זה.
– מישהו מהצוות שלי שם אותי למטרה. אני ועוד איש אחד נחמד חדשים באותה המידה בצוות. איתו הוא עובד סבבה, אליי הוא מגעיל, קוטל את הרעיונות שאני מציגה עוד לפני שאני מסיימת להציג אותם, רומס קטעי קוד שהגשתי ועוד. גם את הנושא הזה העליתי, כי ממש נמאס לי להרגיש על הכוונת של מישהו. הייתם יכולים לחשוב שזו אשמתי, אבל האיש הנחמד עובד עם אותו אחד צמוד צמוד כבר זמן מה, וגם הוא לא יכול יותר, גם לו נשבר.
– אז בנוסף לשני אלו יש מישהו שעובד ליד, והיו לנו כמה תקריות, אפרט ותשפטו:
יש לו נטיה מטרידה לבהייה בחזה שלי.
כשבאתי פעם עם חולצה שכתוב לה משהו על החזה (כמו מליוני חולצות אחרות), הוא אמר לי "זה מעודד בהייה בחזה שלך".
כשהוא בא לדבר עם השותף המרעיש פעם, ביקשתי ממנו אחרי זמן מה שימשיכו את זה במקום אחר. במקום לקום וללכת, כמו שאדם סביר היה עושה לו הוא היה מפריע לאדם אחר, הוא דרש שאני אלך או שאסדר לעצמי לשבת לבד.
היום בא טכנאי, יען כי היתה תקלה וביקשתי שיבואו לסדר. בעודו פורק דברים, בא אותו אחד והתחיל לשאול שאלות בקול רם, עליהן ענה הטכנאי בקול רם. ביקשתי מהבחור שיתן לו לסיים, עם חיוך והכל, יען כי אני לא יכולה לעבוד כשצורחים לי באוזן. במקום להתנצל, הוא הגיב ב"מה הבעיה, לאן את ממהרת?" החלאתי.
אין לי ספק שאף אחת מהתקריות האלו לא היו מתרחשות עם עמית לעבודה ממין זכר, ולי נמאס לספוג את החרא הזה. אממה, אני במלכוד פה. אם לא אשתוק המצב ישאר, אם אפתח את הפה, יש לי תחושה שזה יראה כאילו אני מתלוננת יותר מדי. לפעמים זה חרא להיות אישה ואולי הפתרון נעוץ בלבקש מהגבר שלי, איש גדול ושרירי, שיתפוס את היצור הזה במקום חשוך ויסביר לו איך צריך להתנהג ולמי בדיוק מותר לבהות בחזה שלי.
בחיי שהוקל לי עכשיו. לכתוב בעיות מוצלח יותר מפריקת עצבים על אנשים אקראיים למעט נציגי הוט. אולי בקרוב פוסט גם על הסאגה הזו.
* מי לכל הרוחות בחר את הדומיין rsa.gov? או שמדובר בחוסר בושה יוצא דופן, או שזו בורות יוצאת מגדר הרגיל. בכל מקרה, זה מקפיץ אותי בכל פעם שאני שומעת את זה ברדיו, ואני בדרך כלל בכסא הנהג. ראו הוזהרתם.
תודה על הלינק והמחמאות! 🙂
(מצחיק אותי שמבקרים חדשים לבלוג עשויים לחשוב שהבלוג שלי הוא בלוג צרכנות. כנראה שאני צריכה לחזור לכתוב על שטויות כמו פעם, ולא רק להוציא עצבים)
דווקא הגעתי עד הפוסט שבו כתבת "אני לא שלילית יותר מהרגיל" (אולי קצת הלאה), אני חושבת שזה היה האוקיי הסופי שלי. שועשעתי.
אני דווקא אבא לילדים, בחורף שעבר הלכתי עם הבן שלי ליד המרכז המסחרי בעירי מודיעין וראיתי אמא דוחפת עגלת תינוק, שני הילדים שלה שהיו בוגרים יותר הלכו אחריה וקפצו לתוך שלוליות והיא צעקה עליהם
שיפסיקו כי הם מלכלכים את הבגדים. מה שהיה יוצא דופן בכל הסיטואציה היה שהאימא עם העגלה וגם וגם שני הילדים הקטנים היו כולם על הכביש (היתה מדרכה סבירה לידם). כלומר היא הולכת על הכביש עם
תינוק ושני ילדים ומה שמרגיז אותה זה הבגדים שנרטבים. אז כן, צריך בהחלט התערבות של המדינה, ההורים
,לפחות בחלקם, אידיוטים יותר מדי.
הו, תמונות של parenting fail יש כמו שריטות חתול על הידיים שלי.
אפשר לומר שיש מקום להתערבות, אבל מצד שני – אתה לא חושב שזה הביטוי היחיד שנשאר לאבולוציה בימינו? ובצורה פחות מרושעת – במקרים כרוניים כאלו, זה לא רק להתערב. צריך ממש לקחת מאנשים כאלו את הילדים ולתת אותם לאנשים עם שכל ואכפתיות. פחות מזה לא יעזור.